מקבץ מהיומן

 

 

24.7.2014

 

יומן יקר,

המלחמה נמשכת בישראל, אבל גם ההבנה
המחלחלת על הקשר בין הפנים לחוץ.  

אני חושבת שהזוגיות שלי ושל א, אם
באמת נלך על זה ולא רק לחופשה או פאן וכו, שזה לא יהיה קל.  שזה ידרוש עבודה.  כל דבר בחיים זה עבודה.  השאלה אם א מבין את זה ורוצה להשקיע את
הכוחות האלו.  יש לו נטייה לחפש את הקל ואת
ההימנעות וכו. וזה חבל כי זה גם בזבוז של הכישרונות שלו וגם תוקע אותנו כזוג.  

היה ראיון עם – – בעיתון.  מה פגע בי?   שהוא אמר בראיון כמה דברים על עצמו שדומים למה שאמר כשישבנו אז בקפה ברחבת . 
כמובן זה מלעיג את המחשבה שלי אז, שאפילו לרגע, התקיימה בינינו קרבה. לא
יודעת אם קירבה של גבר אישה אלא קירבה נטו. 
אם הכול בעיתון,  אז מה נשאר?  הרגשתי כאב ותחושה של הונאה.   למה בעצם אכפת לי?  יש אנשים שישקרו לכל אדם, שישתמשו בכל מה
שהחיים יעבירו אותם.  הם לא ידעו מתי לשתוק
ומתי לדבר. אני אוהבת קירבה אבל לא הכרחתי אותו בשום אופן
לדבר על הדברים האלה והוא לא היה חייב לחלוק אתי דבר וגם אם
לרגע כן הרגיש קרבה כלפיי,  יכול היה לומר
דברים טריוויאליים אבל אמיתיים מאשר כל מיני ידיעות כאמצעי למשהו אחר.   אבל
למה זה כל כך כל כך כואב?     ישבתי אתו בבית קפה והתקיימה בינינו ספק קירבה.  היה חלק בשיחה שהוא אמר, דווקא חלק שמיהרתי מדי
להדוף, שבו גילה פגיעות או נטייה לסוג של דכדוך. 
 המערכת המינית שלי, ככל אישה,  מגיבה בצורה מוחלטת להיררכיה המעמדית של הגבר
אתו אני מדברת.  המיניות האנושית היא דבר
נשלט עד אימה. גם של גברים וגם של נשים.  
האם אפשר לצאת נגד?

 

–

  בכל
מקרה,  כאדם מאמין (פיקסל!) ומסורתית וכו
וכו,  הנה אני כבר מעל ארבע שנים לומדת  וכבר שש שנים בתהליך שאין לו שם, אבל הוא יצא לדרך והוא בדרך, וובכן אני
מרגישה בתוך נפשי את הצורך לשלב אמנות כפי שלמדתי וינקתי אותה, בעיקר המערב
אבל לא רק, ובכל מקרה זו אמנות שאין לה תכלית זולת עצמה ובכך כוחה, אני רוצה להבין
איך היא כן משרתת משהו זולת עצמה.   כי
כרגע יוצא שהיא משרתת את החזקים, האגו שלהם והחולשות האנושיות שלהם מתנפחות
והופכות לכלי מלחמה. 

וזה מחבר אותי עם הנקודה האמיתית… מה
שהרגשתי באמת באמת במפגש עם ש כרמיזה יותר ממשהו דה פקטו, היה השראת
הנבואה.  נבואה היא כבר דיבור וחיבור אל
בורא העולם.  משפט חסר משמעות כתבתי הרגע.
ואני עומדת מאחוריו, ניסיתי לומר משהו … כמה יקרים הם הדברים הבלתי אמירים.  נראה לי
שאני יותר קרובה אליהם מאשר המחלקה האחרת…  אני נורא רוצה לחוות פעם אחת בחיים את הנבואה,
אבל שזו תהיה נבואה אמתית שמבוססת על אהבה מוחלטת מהקדוש ברוך הוא ואהבה מוחלטת
שלי אליו. אני רוצה שה יהיה כמו שחוויתי עם ש בתחילת ההיכרות, שזה היה
בעצם רסיסים מהקשרים של ההוא וההוא, והמיקס
של ש שהיה כמו נוכח ולא נוכח עם הצללית הרכה שלו.  וכל זה זרק אותי הלאה משלושתם, הלאה למקומות
בלתי אמירים של אהבה.   אני רוצה נבואה
שתגיע מכזו אהבה, אבל שלא תישאר רק אצלי ושתהיה, כמו שהרב אומר, כללית ושייכת לכלל
הציבור.   

אני מרגישה בכל הנשמה שאם בחיי אלו לא
אזכה למעט נבואה,  אזי לא מילאתי את מה
שלשמו באתי לחיים.  אני מרגישה שהדבר שהכי
הייתי רוצה בעולם זה לזכות לנבואה, להיות קרובה אל השם, רק לקצת.  איך אפשר לכתוב כאלה דברי כפירה?!  אבל הנה, אנשים בתקופתנו  עושים סימולציה של הקרבת קורבן על המזבח בבית
המקדש,  אנשים מתכננים איך יבנו מחדש את
בית המקדש.   אז אם הם כמהים להקמת בית
המקדש וחזרת השכינה לירושלים, למה שלא אמצא את עצמי כמהה לחזרת הנבואה?  ובמיוחד אלי מי שמשתוקק כל כך אליה?  יש גם אנשים שכמהים מאוד למשיח, והיו שאפילו
הכתירו את עצמם כמשיח..  תשוקות דתיות לא
חסרות.  הנה השכל שלי מתמרד על הדברים
שכתבתי ממש עכשיו, למרות שהלב עמוק עמוק יודע שהתכוונתי לכל מילה.  אני יודעת שאני לא במדרגת הקדושה והרוחניות,
שאני צריכה לשנות את החיים שלי ואת הכול במאה שמונים מעלות  כדי בכלל לכתוב כאלה מילים בלי להתבייש.    

מעל לכל, מעל לחשבונות האלו של קדושה כן
או לא, של עמל, של אמת ושקר,  אני כמהה כל
כך כל כך להרגיש  אהבה, להוליך אותה, כך
שאותה אהבה תחבר, תעביר מהלך אינדוקטיבי. לא תפריד.  וככה אני כנראה תופסת את הנבואה. 

 

 

 

 

 

 

         

 

 (עוד דעה על אהבה )