רגע על ישראליוּּת

 

לאחרונה זכיתי להשתתף בשני ארועים חברתיים סטנדרטיים (כשמונה, תשעה
אנשים), ארוחת ערב במסעדה לכבוד ידיד וארוע בבית פרטי.  שניהם כללו פאנל שכולו
אשכנזי חילוני משכיל מהמעמד הבינוני או בינוני גבוה.  באירוע הראשון היו
המשתתפים בטווח הגילאים 26-34.  בארוע השני טווח הגילאים היה
רחב אך במז'וריות  הובל בידי שני אשכנזים כבני 60.  אני מוצאת
את עצמי בשנים האחרונות מביטה באשכנזיות (החילונית, המפא"יניקית) כתופעה מעניינת, נוגעת ללב ומעט טראגית. 

 

ראשית, מתוך
רשמיי עולה שאחוז לא קטן של נשים אשכנזיות סבל או סובל מרמה מסויימת של דיכאון
(מינורי).  התופעה הזו כל כך שכיחה ומתועדת בצורה רבה בספרות הקאנונית
הישראלית, שהיתה עד לא מזמן כמובן ספרות אשכנזית,  עד שנתפסת כנתון טבע שאי
אפשר להתווכח אתו.  מן שיירים לעצב בזכרון השואה,  לפוגרומים במזרח
אירופה או לגירושים ההמוניים של יהודי אירופה – אני לא סבורה שזו הסיבה.  
 עניין נוסף שבולט הוא השנוי התודעתי שהקבוצה הזו נאלצת, נאנסת לעבור בעשור
האחרון – התפרקות אטית ואילמת מנכסים 
ה"טבעיים" כהיותה אליטה. כן, האליטה שהקימה את ארץ ישראל , אותם
נפילים, שהיו ולא יחזרו.  החברה הישראלית עוברת שכתוב:  שיבה או חזרה למסורת,  נטייה ימינה, אך
לצד זאת נטישה אטית של זיהוי הדת עם גורמים חרדיים קלאסיים. במילים אחרות,
 הזעזוע שעובר ברחובות בני ברק ומאה שערים לא פחוּת מהזעזוע ברחובות  גבעתיים ורמת השרון.  הזעזוע הישראלי, שמצד
אחד משיל קבוצות מנכסי זהותן הקלאסית ומאידך מסדר אט אט את החברה בקווים שבטיים ,
לא פוסח על אף קבוצה.  גם הזעזוע של החברה הספרדית לצורך זה,  לא היה
פחוּת.  אני חיה בשכונה שרובה ספרדית.  כאב העלבון, 
התדהמה על יחסם האטום ומבזה של "אחיהם" האשכנזים שחיכו להם בארץ ישראל עליה
חלמו אלפי שנה,  צריבת העלבון עדיין
מתנוססת. כולם, כל הישראלים, מתמודדים עם זעזועים.  ובכל זאת, הזעזוע האשכנזי
הוא הטראגי ביותר כרגע.  ויש לזה שתי סיבות
עיקריות:  אומר הכתוב, עשיר שירד מנכסיו אין מצבו דומה לעני. אפילו אם שניהם
נמצאים כרגע באותו מעמד, העשיר סובל יותר. כי הוא זוכר כל הזמן את עשרו ומשווה את
מצבו לזה הנוכחי.  ולכן הוא מתקשה להרגיש
שהדברים הם לטובה.  זה ההסבר השטחי. 

ההסבר
העמוק קשור בכך שהחברה הישראלית עוברת שכתוב; ההיסטוריה של האושר משכתבת של
ההיסטוריה של האומללות.   ישראל מעולם לא
הייתה חזקה ובריאה יותר. מבחינה כלכלית, מבחינת ריבוי התושבים וגם מבחינת עצמתה
הצבאית. ישראל היא הקהילה היהודית היחידה בעולם שנמצאת בצמיחה (להוציא קהילות
חרדיות מסויימות בארה"ב).  בכל מדד ישראל
עולה ועולה.  ואילו העדה האשכנזו- חילונית,
שהקימה את המדינה, לא כאן כדי להוביל את ההצלחה. כיחידים רבים כן – לא כקבוצה.  כן, באליטת המודיעין בצבא, בהיי טק,  הקבוצה החילונית אשכנזית היא חוד החנית.  מבחינה תרבותית, כקבוצה ולא כאסופת יחידים,  היא חדלה מלשמש שלטון.   

  ולא שהקבוצה הזו 'יורדת', לא. היא משוכתבת.    חלקים גדולים  מערכי היסוד שבנו אותה, החילוניות , הערגה להיות
ככל העמים (האירופאים), הליברליזם, הנאורות, ערכים אלו הולכים ומשוכתבים תחת
הישראליות.  כי מה שמתברר באמת  ככל שהישראליות מתבגרת כמדינה, שהזהות היא לא
זהות אירופאית כלל ועיקר. היא גם לא זהות ערבית, גם לא זהות עירקית אמריקנית או
הודית.  היא גם מאוד לא זהות חרדית או דתית
נטו.  הזהות הישראלית היא זהות חדשה, מעין
היבריד מוזר שאף אחד, ישראלי או לא ישראלי, לא מסוגל לאמוד כראוי בשלב זה.   היבריד של דת לאום וארץ.  היבריד שאין כדוגמתו בכל העולם.  החילונים אשכנזיים מביטים על תוצר ההנהגה
שלהם,  שהם עצמם הנהיגו ושבצו, העליות השונות
שהגיעו מכל קצווי תבל, מביטים בתוצר בהלם ולא מסוגלים להאמין.  כן, האבל שלהם אמתי. אבל יש תקווה,  וזה נכון גם לאבלם של החרדים, אחיהם האשכנזים
מן הצד השני של המראה: אם יעזו לקחת אליהם מעט מהזהות השבטית הכללית של הישראליות,
זו שמכילה בתוך פיתה דת-לאום-ארץ,  הם
יוכלו להכות שורש בלי להרגיש את הצער, צער אמתי, 
אם על השואה, אם מעמדם המתערער בארץ נחלת אבות, ואם מזיכרונות שעליהם ללמוד
לשכתב . במילים אחרות, אמונה.  אמונה רחבה
ולא צרה. לא דתית בלבד כמו לא לאומנית פשיסטית. 
אמונה רחבה כמו תבל . ומי שמאמין  –
לא מפחד. 

 

אחרי

 

הדממה של הרחוב בשכונה, ואני יוצאת מהמכונית של החברים אחרי המסיבה.  לא יצאתי למסיבה בערב שבת מעל לשנתיים. הפעם, הייתי חייבת. החג המתמשך הכריע כי הייתה מסיבה מעולה. ולא על זה רציתי לדבר.  יותר מדי טוב? לא זה לא זה.  מוסיקת היפ הופ רועשת, קצב, לעומת השתיקה  בדירה, בוהה בקיר. החבר בצפון. מתישהו בעתיד אעמוד מול הכרעות בלתי נתפסות,  והחוויות מגיל 24, 23, כל מה שבא לפני, זה יהיה משחק ילדים לעומת מה שעתיד לבוא.  החלומות, יש לי חלומות מסובכים.  תמונות מפורטות של מצבים, מאורעות.  ואז לפעמים קורה משהו, האור והחושך או הקור והחום, הם מתואמים.  ואני מבינה שראיתי את זה כבר. בחלום, במחשבה.  לאט לאט הזמן מתקפל לי כמו רצועת גומי מתוק.  לא, אני לא על סמים.   בחורה אחת במסיבה רקדה בלי הפסקה בצורה כל כך…היא התפוצצה מאנרגיה. רקדה ורקדה. גם בהפסקות בין שיר לשיר, היא רקדה. על מה היא?  אנשים אמרו שלא לקחה משהו.  האם המשיח יאהב מוסיקת היפ הופ?  האם השאלה רלוונטית?  נראה שלא.  אבל הוא חייב להיות קצת אישי, לקחת הכל בהומור. והדמות הזו בהחלט נשמעת מגוחכת ככל שמקדישים לה מחשבה.  האמת?  הדת לא מעניינת אותי, אפילו היהדות היא אמצעי. אני פשוט רוצה לשמוח ולסבול ביחד.  אתקן את עצמי, אני רוצה שהרע והטוב ישיקו ויתנשקו. שוב ושוב ושוב.  שאצליח לעמוד מול המר והמוות והתהום והריק, ואצליח לראות דרכם את האהבה והמלאות והמתוק. ואז אסתובב ואביט באלו דרך אלו. שאצליח להבין את הטרוויאלי. ואז גם אחרים יצליחו.  זהו, בזה כל ענייני. 

 

 

דברים טובים:

-אני כוסית (בגיל 30! הישג לא מבוטל)

– אני חכמה למדי

– אני בזוגיות טובה שפניה להקמת משפחה

 

דברים לא טובים:

– לא מספיק מעגלים חברתיים מגוונים (אם כי זה בשיפור)

– לא מצליחה להרפות מהעבר

– ההתקדמות אטית במקורות וביהדות

 

 

חוק שימור האהבה

איך יתכן שאני קיימת? איך יכול להיות שהשתניתי כל כך?  מאז שהפכתי לאישה ועד גיל 29 רק בקשתי חיים קצרים, להבליח ולהעלם.  ואיך זה שעכשיו אני כבר לא מדוכאת? שאני שמחה? שאני קיימת?? איך יתכן שאני שמחה מעצמוּת נשמתי?  בלי בדל רמאות – שמחה בחיים, על כל הקשי.  החיים נושאים משהו גדול מסכום חלקיהם. מצדי אפשר לקרוא לזה ספגטי. יש משהו מעבר לנראה.  היו רגעים בחיים, רגעים בלי זמן, רגעים של נפילה מחוץ לזמן שראיתי והבנתי ושמעתי והרחתי והכל כל כך כל כך, ופחד השם ישמור כמה פחד.  מבחוץ נדמיתי כבובת ראווה. לא זזתי, לא דברתי. קפאתי.  זזתי בפנים, בעולמות שאין להם שמות בכלל.  ועכשיו זוגיות, דירה, משפחה חברים עבודה חיים. "הטרוויאלי" דפק בדלת והתקבל בסבר פנים יפות.  הצלחתי למצוא את הדרך חזרה אל החיים. איך יתכן שאדם כל כך קיצוני ילמד לדבר בשפת האנשים?  איך יתכן שימצא את מקומו בעולם?   ואולי זה נרקיסיזם, לחשוב שאני כל כך הרחקתי.  אבל גם אם יש שהרחיקו ממני, לא משנה.  לרגע אחד, רגע של נפילה מחוץ לזמן, איפשהו בגיל 24 או 25, רגע אחד עמדתי מחוץ לחיים והבטתי עליהם כך מבחוץ. ומה שהבנתי אין לי מילים לומר. הבנתי. קפצתי את קפיצת הדרך. הבנתי את הטרוויאלי במובנו הרחב יותר. זהו.אפילו את הגאווה שדרושה לאדם לכתוב את מילים האלה, "הבנתי", אפילו אותה הבנתי.   ומה משמעות החיים? במובן הרחב, במובן הסמלי הבלתי מילולי?  אם נפרק מילה לרכיביה יתקבלו אותיות.  אם יתפרקו החיים לרכיביהם יתקבלו פיסות אהבה. אהבה היא נקודת המוצא של העולם. ומאחורי כל חוקי השמור הגדולים, חוק שמור החומר והאנרגיה עומד על תלו האחד – חוק שימור האהבה.  

 

 

הממ… ראפרית אוסטרלית פריסטייל לטעמי  

 

 

    

 

 

כמה מילים על אסי דיין

 

אני רוצה לומר כמה מילים על אסי דיין.   בשנת 2007 בעקבות "בטיפול", כתבתי על דמותו של ראובן בסדרה ועשיתי השוואות בינו לבין דיין.   לפני כשנתיים התפרסם ראיון עם דיין שיזם אורי קליין.  במרכז התמונה, איש שהשמין באופן לא טבעי (כנראה, עקב תרופות פסיכיאטריות) יושב על רקע וילון אמבטיה צהוב. מימינו, דיוקנו של פרידריך ניטשה, מתחתיו שלט הפעלה למזגן, ומשמאלו  כוננית צהובה עם כמה קלסרים. פניו מיוסרות ולבנות מאוד , השפתיים אדומות . ידיו ענקיות, אחת נאחזת בקושי בדפן הכוננית.  המבט של אסי והמבט של פרידריך ניטשה משלימים זה את זה, אבל בעוד שפרידריך מתהדר בשפם עבה המקנה לו סוג של סקסאפיל, לאסי אין שום שפם. וההעדר -בולט . 

 

                                                              *

הראיון ארוך ודי טרחני (אבל זה לא מפתיע כי אורי קליין הוא טרחן), כך שקראתי בקושי.  לדעתי, אסי דיין במאי מאוד לא אחיד ברמת הסרטים שהוציא.  הוא אחראי לסרט הישראלי החשוב ביותר כנראה (החיים על פי אגפא), אבל רוב רובם של סרטיו לא עשויים כהלכה (לעומת דוגמאות של במאי well made  כמו יוסף סידר, שבי גביזון או בועז דוידזון ), ועל כך מעיד בעצמו.

 

 

                                                   
                               

                                                          פרידריך ניטשה

 

 

ההייחסות שלי תהיה נגועה לגמרי דיון אישי וחטטני באישיות של אסי דיין. הדבר מוצדק מפני שהיצירה שלו דומה לזו של singer songwriter, ואם להקביל לבמאי אחר, יותר מכל זה מזכיר את וודי אלן. כלומר החטוט הזה מוצדק ולא מגיע רק ממניע רכילותי.  

ההפתחות הראשונה של אסי דיין בראיון היא דרך ספור נוגע ללב על בחורה שחולה באספרגר, היא יפהפייה ויש לה איי קיו 180 אבל מעולם לא הצליחה להרגיש. רק פעם אחת הרגישה, וזה היה כעס. אבל, מוסיף דיין, חולי אספרגר אינם סובלים.    הצורה בה אסי דיין מביט על החוויה האנושית,  לא שונה מהצורה בה הוא מביט בחולת האספרגר.  כלומר, בריחוק כירורגי.  סוג הריחוק של אסי דיין מקורו בסלידה עקרונית מהחוויה האנושית. ראשית, חולי אספרגר כן סובלים. שנית, הם כן יכולים להרגיש אך הם מתקשים בבטוייו ונדרשים לטפול. ככל האוטיסטים, יש להם בעיה בשלוב התקשורת הפנימית , קידוד הרגש, עם זו של הסביבה.  הטענה כאילו אינם יכולים להרגיש ואינם סובלים – היא טענה בזויה. 

נמשיך. אסי דיין מאופק בראיון כפי שהוא, כנראה, מאופק בסרטו החדש.  ההקפדה ניכרת, וגם הדיוק בהתנסחות. מצד אחד אסי דיין נשמר, מצד שני ההשמרות הזו היא תוצאה של פריקת העול שאפיינה אותו בשנים האחרונות. כלומר, זו הישמרות שמקורה בפחד.  הפחד הנחוץ הזה הושג באלימות וסבל (כלפי עצמו וכלפי זולתו, למשל פרשת הסטירה שמוזכרת בראיון וכן התדרדרותו של בנו, ליאור).

אני לא רוצה להתעכב יותר מדי על "חיים על פי אגפא".    זכור לי הרגע בו הסתיימה הסצינה האחרונה, זו עם who by fire של לאונרד כהן. ישבתי בסלון והכתוביות החלו לרוץ. אני זוכרת שאחז אותי הלם, וההלם הזה לא הרפה עד היום.  "החיים על פי אגפא" זו יצירת מופת גם ברמה עולמית, וודאי ברמה המקומית. על כך אולי בהזדמנות אחרת.

נמשיך.  הממד הסוריאליטי אצל אי דיין , אם נזכר רגע בהקבלה שערכתי למעלה, עם וודי אלן ועם חנוך לוין, הוא אכן אמצעי שנעשה בו שמוש על גבול מופתי. מאידך, דווקא "בטפול" שהיא המאורע המשמעותי בחייו כיוצר בשנים האחרונות, נעדרת ממד סוריאליסטי.  דווקא ההחלצות הזו שלו מהשפה הסוריאליסטית (ממעטפת השנינות והמקאבריות)  דרדרה אותו לתהום (על תוצאות של "בטפול" בלינק המצורף ).  וזאת, מפני שכל נסיון שלו לגעת חוויה האנושית כשלעצמה, מרתיעה אותו. לאסי דיין סלידה, אלרגיה, מהחוויה האנושית.  גורם המאחד כמה מסרטיו הוא העיסוק בהתאבדות. אני רוצה להתעכב על זה (אם זה מדכא מישהו, אפשר לעבור לפסקה הבאה).  כי אנשים המתאבדים הם אנשים שאוהבים את החיים.  שנית, יצור לא יכול להתאבד בלי תודעת סוף. יצור שלא משיג את סופו (מבחינה נפשית ולא רק אינפורמטיבית), לא יתאבד.   ידיעת הקץ יחד עם אהבת החיים הם תנאי הכרחי למעשה ההתאבדות.  למרבה הצער,  אצל מתאבדים קיים עוד קו, והוא תפיסתם העמוקה את שטחיותם של החיים, את חוסר הפניות והשרירותיות הטבועים בחיים. לא רק חיים אנושיים אלא כל חוויה המערבת חיים.  נטייה אובדנית, לדעתי זו תגובה ליכולת חזקה לאהוב ולהרגיש את החיים, לא להעדרה (כפי שחושבים לעתים).  בדיוק בשל כך, מפריע לי עסוקו של אסי דיין בחוויה הזו.  כפי שהפריעה לי התייחסותו לחווית האספרגר והאוטיזם, בתחילת הכתבה.  במרכז סרטו החדש, מר פומרנץ, עומד אדם המשכיר את דירתו למתאבדים בתמורה לתשלום.    אסי דיין מתייחס בראיון לחווית האובדנות דרך פריזמה פילוסופית. לדבריו (הוא מצטט את קאמי) התאבדות זו השאלה הפילוסופית הקשה ביותר. לדעתי, בגלל האלרגיה של דיין לחוויה האנושית, הוא משתמש, וזה דבר המאפיין יוצרים רבים, בחלקים קצוניים מאוד שלה על מנת לטול בה חלק . אך גם נסיון זה נכשל, והוא נהדף לפילוסופיה.  אם זו אכן או לא שאלה פילוסופית – איננה שאלה מעניינת כלל.  בניגוד לפילוסופיה, ליצירה תמיד תהיה רלוונטיות ותוחלת.  הוא יודע את זה, בפרט  כבמאי שיצר את סצינת ההתאבדות העמוקה ביותר בקולנוע הישראלי ב"חיים על פי אגפא". נדרתי שלא להתייחס פה לסרט, ורק אציין כי הסצינה הזו חפה מכל פילוסופיה.  וגם אם הדמות חולה – בניגוד להתייחסות לאספרגר בתחילת הראיון שצורה שכאילו מגדרת את החולה מהאנושיות שלו – המחלה היא לא פונקציה במעשה. כלומר שם דיין הצליח, נגד האלרגיה הבסיסית שלו, להכנס ולהשאר עמוק בתוך החוויה האנושית, ומתוכה לומר.  שם הוא לא נצרך לשום פילוסופיה, ואכן אין באמת ומעולם לא היה מניע פילוסופי למעשה כזה.  שאלת ההתאבדות איננה השאלה הפילוסופית החשובה ביותר, מפני שזו לא שאלה פילוסופית.

 

                                          

                                           שולי רנד ואביטל דיקר; "החיים על פי אגפא"

 

העיסוק של דיין בנושא הבדידות כבר אמין יותר.  לדבריו, מלבד הקשר עם ליאור בנו, אין לו כלל חברים. אולי הוא מאמין שהכל אורבים לו. יתכן גם שהוא צודק.  להוציא פרידריך ניטשה והשפם, עוברים ימים ואסי לא רואה נפש חיה.  שעות על גבי שעות מביטים שני האישים זה אל זה, בלי לומר מילה.

 

(המשך יבוא)

 

הערות זוגיות לקראת החגים

קל לכתוב כשעצובים. אז היום, כשאני בתקופה מאושרת וחזקה, אנסה להתבונן שוב על העשור  מגיל 20 ועד 30.   איך נראית אירוניה?   פוריות האישה בשיא בגילאי 20-24.  אלו היו בערך השנים הגרועות בחיי. בערך. השנים הכי גרועות היו 17-23 אבל למה לדקדק?   בשביל מי שקורא ואולי עדיין לא בזוגיות שמובילה לנישואין – אין כאן התנשאות אלא אמפטיה אמתית. האם אני יודעת משהו שאחרים לא? ייתכן. לכן אני כותבת.  

ראשית, האדם הוא עץ השדה. האדם הוא גם עגבנייה בשוק.    משום מה לאנשים מאוד קשה לקבל את זה בטוב, שכן הם עגבניות ומלפפונים בשוק.  יש להם תג מחיר שנגזר מהשווי החומרי. האדם הוא חומר ורוח – לא רוח.  אדם צריך להיות אמיתי עם עצמו  ולחשוב, כסוחר שבא לשוק, איזו עגבניה/ מלפפון היה רוצה ?  לא מבחינה סובייקטיבית אלא מבחינה אובייקטיבית. אין לאנשים יותר מדי העדפות מיוחדות בענייני ירקות.  כולם רוצים עגבניה יפה ומוטב קצת קשה מאשר רקובה, אבל הכל בהתאם לערימת העגבניות המונחות לפנינו.  אח"כ רצוי שלא יהיו עליה הרבה כתמים. רצוי שתהיה נקייה.  נשמח גם אם זה סוג מוכר לנו, של עגבניות שהכנו מהן סלט בעבר. אבל אם יש איזה סוג חדש ואקזוטי?  אם היא ממש יפה אז ננסה. ואחרת, נעדיף שלא.  אוקיי, יפה.  עכשיו אדם צריך להסתכל על עצמו בכנות ולהעריך איזה עגבניה הוא מבחינת התכונות החיצוניות החומריות ביותר.  עליו להוריד 12%  מההערכה זו. כלומר אם הוא קבל מעצמו 90 , השווי יהיה קצת מתחת ל-80.  תכונה אחר תכונה נותנת לבסוף את הערך החומרי הכללי של האדם.  זו קבוצת הרפרנס שלו . 

אחרי כן האדם הוא רוח.  אם כולנו היינו עגבניות לא היו בעיות בעולם.  הרוח מוזגת את התקווה ואת אי הנחת. כי באהבה, כל העגבניות סמוקות. האהבה מגלה לאדם את הקשר בין החומר לבין הרוח. האהבה היא תהליך בירור שבו האדם מבין את הקשר בין הפשוט והיומיומי לגבוה והמיוחד.  מאחר שאהבה היא תהליך בירור,  ככל התהליכים בעולמנו, היא לוקחת זמן.   האם אמור לקרות משהו מיוחד בדייט ראשון עם מי שבסוף נהיה אתו?  לא.  מה שאמור לקרות יתגלה רק אחר כך, כעבודתו של כייס מיומן שחטף את הארנק שלנו כשלא שמנו לב.   מן הלם, יד על הלב,  השתאות.  מתי זה אמור לקרות?  מתי שאנשים מגלים שכייסו אותם. יש חוקים?  לפעמים תוך דקה, לפעמים תוך שעה. לפעמים אחרי יום.  אהבה מתרחשת בגניבה,  בסמוי. לא דווקא בנגלה.  לעתים זה קורה בעוצמה גם בנגלה.   דברים רבים קורים בעולמנו.  רוב האהבות בחייהם של אנשים נפתחות בתהליך סמוי, כיסודותיהם של גורדי שחקים.  מה לא צריך לקרות בדייט ראשון עם מי שבסוף נחיה אתו?   דחייה עקרונית.  אדישות. שעמום.  תחושה של פגיעה בכבודנו. תחושה שלילית אין מקומה בדינמיקה עם מי שמתאים.   מה יכול להיות סימן טוב?  אמירות לא מכוונות שלנו שמצחיקות את האדם השני במפתיע. ולהיפך, אמירות של האדם השני מצחיקות אותנו. הומור הוא שלוחה שמעבר לשפה ואפילו לרגש, נוכחות של הומור היא סימן חיובי. 

הזוגיות מתחילה במפגש הראשון. ככל זוגיות, יש דיפורמציה קלה שהאישיות שלנו עוברת.  יש גם הרבה דברים שיתקבלו ויש דברים שלא ישתנו יותר מדי. אי אפשר לדעת מראש מה יקרה לאיזו תכונה. אם כי יש לשער שתכונות חזקות ומובילות יעברו דיפורמציה לפני התכונות הפחות בולטות. 

זוגיות כתהליך יוצרת רגרסיה לממוצע, לאמצע.  לבינוני.  למי שמרגיש מאוד אינדבדואלי ומיוחד, הרגרסיה הזו עשויה לגרום כאבים.  וסבל.  צריך לסבול בשקט ולהבין שקיומם מצביע על תחילת התהליך הסמוי של האהבה. אהבה כרוכה בכאב, אבל לעתים הכאב הרומנטי פוטוגני ככאב גב.  כלומר, בכלל לא!

 זוגיות מטרתה בסופו של דבר השכנת שלום בין היצר הרע ליצר הטוב.  לדחפים החייתיים לדחפים הרוחניים, חומר ורוח וכל זה.  כשמשכינים שלום, צריך למצוא את דרך האמצע – יודע כל מי שאי פעם תיווך בין ניצים. מי שמתקשה להתפשר בחייו האישיים יתקשה יותר בזוגיות.   צריך וחשוב מאוד להבין, זוגיות אוהבת היא תהליך מדהים אבל האדם הוא לא השחקן הראשי בו.  גם האדם השני, אתו אנחנו בזוגיות, הוא לא השחקן הראשי. שניכם שחקני משנה מדהימים.  השחקן הראשי נעלם ואי יאפשר לאתרו. למה? ככה. כרגע נזרקתם אל הבמה אז אל תנסו להבין, נסו לצחוק ולהנות. נסו לחטוף כמה שאפשר מהשחקן הראשי הנפקד.  תשתמשו זה בזו, והשחקן הראשי ישתמש בשניכם. וגם בו ישתמש הבמאי. אז כדאי להתחיל לקבל ולהנות משירות של אינטרסים עלומים.  והכי חשוב?  הסקס. באמת? בערך.  אבל לא על זה הפוסט.  וזוגיות? בסוף זה מגיע אם מאוד מאוד רוצים, אבל אף אחד לא יודע מתי הסוף סוף סוף. העיקר לא להתייאש כלל. להנות ולהמשיך בתנועה. 

 

Drowning

 

אני צופה בפרקים ישנים של טווין פיקס, שותה קפה, קוראת את אדוארד סעיד. איזה שעמום הפכו החיים.  אני בת 30 ומרגישה כמו דודה בת 40.  אז פאקינג יש לי דירה ורהיטים, זה מה שהיה דרוש כדי שאהפוך לבנאדם משעמם ? כתבתי ל-ד' הודעה וכעבור כמה שעות התקשר אלי. "תחיית המתים", אמר. לא דברנו שנה וחצי. אחרי כמה דקות שיחה אמר שצריך לסדר משהו כי בדיוק סיים פגישה? או שהתחיל פגישה?  לא שמעתי ממנו עד כה.  פאק.  למה הבורגנות כל כך משעממת אבל???  אם הדבר הכי נכון לאדם בעולם הזה זו דירה יפה, זוגיות טובה, רהיטים, וילונות ופסטה לארוחת ערב, למה  ואיפה הגאולה?  בסוף אהפוך למדאם בובארי. או אנה קרנינה. איפה האש של גיל 20??  לא הגיוני. נינט בת 30, כמעט 31, והיא מגניבה. אני  אוהבת את המוסיקה שלה, יש לי שני דיסקים .   זה, אין תירוץ לשממון הזה. אולי זו הדת? אבל שוב, נינט מסורתית ועדיין מגניבה. אז זה לא.  לפני יומיים עברתי קרוב ל"בארבי", יצאו משם כל מיני מוזיקאים עם גיטרות ומבט קשוח וזקנים. כל כך רציתי גם,  להיות כמוהם.  כמה עצוב שאף אחד לא שם לבו אלי, מה גם שהייתי באוטובוס ואנשים מבחוץ לא רואים את מה שקורה בתוך.  השענתי את ראשי על החלון, שמעתי מוסיקה באוזניות צהובות…מה יהיה?

 

 

 

 

 

   

 

 

שיר ששמעלה בי תחושות…מחזיר אותי לגיל 21, הערגות שלנו. הדמעות שלי ואותו גן שנשקף בקטנות מהחלון. 

 

 

שיר שגורם כל מיני מחשבות עמוקות על החיים, דת ובכלל, גם על אמונה.  וחייזרים. 

 

    

 

מה עוד?  כישורי הבישול שלי מתחזקים.  גם כל עניין אחזקת המטבח וכו.  אם אני רוצה להיות אישה נשואה עם ילד וכו, צריך לעשות מה שצריך לעשות.  מצאתי בים משקפי שמש חמודים, שחורים ועגולים כאלה. עכשיו הם עלי ואני הולכת אתם לכל מקום.  החבר קנה לי שמלת וילון צבעונית וקיצית.  מי שמכיר אותי יודע שאני בחיים לא יוצאת בבגדים כאלה מהבית. אבל ?  אנשים משתנים. יאללה, הגיע הזמן לצאת צבעונית מהבית. לא נורא,  קצת ליצות.  

עוד מעט אני נוסעת לצרפת, לטיול. אוחח החיים הקשים  🙂