כמה מילים על אסי דיין

 

אני רוצה לומר כמה מילים על אסי דיין.   בשנת 2007 בעקבות "בטיפול", כתבתי על דמותו של ראובן בסדרה ועשיתי השוואות בינו לבין דיין.   לפני כשנתיים התפרסם ראיון עם דיין שיזם אורי קליין.  במרכז התמונה, איש שהשמין באופן לא טבעי (כנראה, עקב תרופות פסיכיאטריות) יושב על רקע וילון אמבטיה צהוב. מימינו, דיוקנו של פרידריך ניטשה, מתחתיו שלט הפעלה למזגן, ומשמאלו  כוננית צהובה עם כמה קלסרים. פניו מיוסרות ולבנות מאוד , השפתיים אדומות . ידיו ענקיות, אחת נאחזת בקושי בדפן הכוננית.  המבט של אסי והמבט של פרידריך ניטשה משלימים זה את זה, אבל בעוד שפרידריך מתהדר בשפם עבה המקנה לו סוג של סקסאפיל, לאסי אין שום שפם. וההעדר -בולט . 

 

                                                              *

הראיון ארוך ודי טרחני (אבל זה לא מפתיע כי אורי קליין הוא טרחן), כך שקראתי בקושי.  לדעתי, אסי דיין במאי מאוד לא אחיד ברמת הסרטים שהוציא.  הוא אחראי לסרט הישראלי החשוב ביותר כנראה (החיים על פי אגפא), אבל רוב רובם של סרטיו לא עשויים כהלכה (לעומת דוגמאות של במאי well made  כמו יוסף סידר, שבי גביזון או בועז דוידזון ), ועל כך מעיד בעצמו.

 

 

                                                   
                               

                                                          פרידריך ניטשה

 

 

ההייחסות שלי תהיה נגועה לגמרי דיון אישי וחטטני באישיות של אסי דיין. הדבר מוצדק מפני שהיצירה שלו דומה לזו של singer songwriter, ואם להקביל לבמאי אחר, יותר מכל זה מזכיר את וודי אלן. כלומר החטוט הזה מוצדק ולא מגיע רק ממניע רכילותי.  

ההפתחות הראשונה של אסי דיין בראיון היא דרך ספור נוגע ללב על בחורה שחולה באספרגר, היא יפהפייה ויש לה איי קיו 180 אבל מעולם לא הצליחה להרגיש. רק פעם אחת הרגישה, וזה היה כעס. אבל, מוסיף דיין, חולי אספרגר אינם סובלים.    הצורה בה אסי דיין מביט על החוויה האנושית,  לא שונה מהצורה בה הוא מביט בחולת האספרגר.  כלומר, בריחוק כירורגי.  סוג הריחוק של אסי דיין מקורו בסלידה עקרונית מהחוויה האנושית. ראשית, חולי אספרגר כן סובלים. שנית, הם כן יכולים להרגיש אך הם מתקשים בבטוייו ונדרשים לטפול. ככל האוטיסטים, יש להם בעיה בשלוב התקשורת הפנימית , קידוד הרגש, עם זו של הסביבה.  הטענה כאילו אינם יכולים להרגיש ואינם סובלים – היא טענה בזויה. 

נמשיך. אסי דיין מאופק בראיון כפי שהוא, כנראה, מאופק בסרטו החדש.  ההקפדה ניכרת, וגם הדיוק בהתנסחות. מצד אחד אסי דיין נשמר, מצד שני ההשמרות הזו היא תוצאה של פריקת העול שאפיינה אותו בשנים האחרונות. כלומר, זו הישמרות שמקורה בפחד.  הפחד הנחוץ הזה הושג באלימות וסבל (כלפי עצמו וכלפי זולתו, למשל פרשת הסטירה שמוזכרת בראיון וכן התדרדרותו של בנו, ליאור).

אני לא רוצה להתעכב יותר מדי על "חיים על פי אגפא".    זכור לי הרגע בו הסתיימה הסצינה האחרונה, זו עם who by fire של לאונרד כהן. ישבתי בסלון והכתוביות החלו לרוץ. אני זוכרת שאחז אותי הלם, וההלם הזה לא הרפה עד היום.  "החיים על פי אגפא" זו יצירת מופת גם ברמה עולמית, וודאי ברמה המקומית. על כך אולי בהזדמנות אחרת.

נמשיך.  הממד הסוריאליטי אצל אי דיין , אם נזכר רגע בהקבלה שערכתי למעלה, עם וודי אלן ועם חנוך לוין, הוא אכן אמצעי שנעשה בו שמוש על גבול מופתי. מאידך, דווקא "בטפול" שהיא המאורע המשמעותי בחייו כיוצר בשנים האחרונות, נעדרת ממד סוריאליסטי.  דווקא ההחלצות הזו שלו מהשפה הסוריאליסטית (ממעטפת השנינות והמקאבריות)  דרדרה אותו לתהום (על תוצאות של "בטפול" בלינק המצורף ).  וזאת, מפני שכל נסיון שלו לגעת חוויה האנושית כשלעצמה, מרתיעה אותו. לאסי דיין סלידה, אלרגיה, מהחוויה האנושית.  גורם המאחד כמה מסרטיו הוא העיסוק בהתאבדות. אני רוצה להתעכב על זה (אם זה מדכא מישהו, אפשר לעבור לפסקה הבאה).  כי אנשים המתאבדים הם אנשים שאוהבים את החיים.  שנית, יצור לא יכול להתאבד בלי תודעת סוף. יצור שלא משיג את סופו (מבחינה נפשית ולא רק אינפורמטיבית), לא יתאבד.   ידיעת הקץ יחד עם אהבת החיים הם תנאי הכרחי למעשה ההתאבדות.  למרבה הצער,  אצל מתאבדים קיים עוד קו, והוא תפיסתם העמוקה את שטחיותם של החיים, את חוסר הפניות והשרירותיות הטבועים בחיים. לא רק חיים אנושיים אלא כל חוויה המערבת חיים.  נטייה אובדנית, לדעתי זו תגובה ליכולת חזקה לאהוב ולהרגיש את החיים, לא להעדרה (כפי שחושבים לעתים).  בדיוק בשל כך, מפריע לי עסוקו של אסי דיין בחוויה הזו.  כפי שהפריעה לי התייחסותו לחווית האספרגר והאוטיזם, בתחילת הכתבה.  במרכז סרטו החדש, מר פומרנץ, עומד אדם המשכיר את דירתו למתאבדים בתמורה לתשלום.    אסי דיין מתייחס בראיון לחווית האובדנות דרך פריזמה פילוסופית. לדבריו (הוא מצטט את קאמי) התאבדות זו השאלה הפילוסופית הקשה ביותר. לדעתי, בגלל האלרגיה של דיין לחוויה האנושית, הוא משתמש, וזה דבר המאפיין יוצרים רבים, בחלקים קצוניים מאוד שלה על מנת לטול בה חלק . אך גם נסיון זה נכשל, והוא נהדף לפילוסופיה.  אם זו אכן או לא שאלה פילוסופית – איננה שאלה מעניינת כלל.  בניגוד לפילוסופיה, ליצירה תמיד תהיה רלוונטיות ותוחלת.  הוא יודע את זה, בפרט  כבמאי שיצר את סצינת ההתאבדות העמוקה ביותר בקולנוע הישראלי ב"חיים על פי אגפא". נדרתי שלא להתייחס פה לסרט, ורק אציין כי הסצינה הזו חפה מכל פילוסופיה.  וגם אם הדמות חולה – בניגוד להתייחסות לאספרגר בתחילת הראיון שצורה שכאילו מגדרת את החולה מהאנושיות שלו – המחלה היא לא פונקציה במעשה. כלומר שם דיין הצליח, נגד האלרגיה הבסיסית שלו, להכנס ולהשאר עמוק בתוך החוויה האנושית, ומתוכה לומר.  שם הוא לא נצרך לשום פילוסופיה, ואכן אין באמת ומעולם לא היה מניע פילוסופי למעשה כזה.  שאלת ההתאבדות איננה השאלה הפילוסופית החשובה ביותר, מפני שזו לא שאלה פילוסופית.

 

                                          

                                           שולי רנד ואביטל דיקר; "החיים על פי אגפא"

 

העיסוק של דיין בנושא הבדידות כבר אמין יותר.  לדבריו, מלבד הקשר עם ליאור בנו, אין לו כלל חברים. אולי הוא מאמין שהכל אורבים לו. יתכן גם שהוא צודק.  להוציא פרידריך ניטשה והשפם, עוברים ימים ואסי לא רואה נפש חיה.  שעות על גבי שעות מביטים שני האישים זה אל זה, בלי לומר מילה.

 

(המשך יבוא)

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s