( בעקבות הירי ביהודה גליק)
אחת הבעיות שלי היא שלמרות שהפכתי, במובנים מסויימים, לאדם מאמין, אני לא מתחברת לחזון המשיחי של הציונות הדתית ולא להקפדה התורנית המוגזמת של החרדים. גם המילייה הברסלבי לא מדבר אלי(אבל התכנים של הרב נחמן עצמו כן), בפרט ההשתטחות על קבר והפולחן של דמות הרב. בקצור, התקרבתי ליהדות ושמרתי על common sense. הרב אצלו אני לומדת מקפיד תמיד שנשמור על חוש זה של הסתכלות הגיונית בדברים – אינני טוענת כי היהדות עומדת בניגוד לשכל הישר. אבל יישומם של חלקים שלמים, במיוחד החלקים הפולחניים הקולקטיביים והמקדש, פשוט נראים שגויים ומסוכנים. למשל, הנושא של העלייה להר הבית. בשביל מה לעורר תסיסה וליצור עוד מתחים בעיר רוויות מתחים? קשה לי מאוד עם ההסתכלות של הציונות הדתית על הערבים, הדיבור שלהם, והאלימות המסווה שהם מפגינים כלפי הצבור הזה. זה לא מסיר מהרצון שלי לשמור על הרתעה ישראלית, אבל הסיבה שונה: הם רוצים להקים את בית המקדש ולהתכונן לחדוש הקורבנות, הנבואה וביאת המשיח. אני רוצה ארץ מוסרית, טובה ונוחה, ומשוכנעת שישראל יכולה להיות כזו. כישראלית שנולדה וחיה כאן כל ימיי אני סולדת מהנסיון להפוך את ישראל למקום קדוש, שכל חתיכת אדמה בו יש ערך של קדושה בלתי נתפסת. ייתכן שבעתיד יחולו שנויים גדולים שיצביעו כי הגיע הזמן לחלוש על שטחים רחבים, יצכן שיש ממש בחזונו של הרב קוק ורבנים נוספים. אבל אנחנו כרגע חיים ורוצים לעסוק במלאכת החיים. לחיות במדינה טובה וחזקה, שיש בה מקום של כבוד לאמונה דתית, לתפיסות שונות ולשמירה חזקה ואיתנה על זהות שברירית זו. מוזר ככל שזה יישמע, אני מוצאת את עצמי מבחינה פוליטית בין ביבי נתניהו לציפי לבני. כמה אנשים מאמינים מרגישים שהם ממוקמים פוליטית במקום כזה? לא הרבה. אבל אני שונאת וסולדת מקיצוניות כשהיא קשורה לפוליטיקה ולחברה, שצריכה לתת מענה לציבור רחב ומגוון כל כך כמו הישראלים. בצר לי אני רואה את ישראל עוברת מבחינה אידיאולוגית לידיהם של הקיצונים השונים המשחקים בה, כילדים עם כדור רותח של אש.
חוויות חשקניות 