האורות ניבטים מרחוק.

 

26.11.2006

 

 

אני רוצה שזה יהיה במלון חמישה כוכבים.
בעיר זרה. נאמר, גרמניה. ברלין.  אני אבוא
,שיערי ארוך מבהיק במשי הזהוב, עוטה ז'אקט אלגנטי אדום בצווארון וחפתים שחורים.  
יהיה קר. שלהי חורף. העור החיוור ייראה
אצילי מאוד על רקע הגרמניות הזו שמסביב .

אני ארד ללובי של המלון, כמו ממלכה בתוך
ממלכה, בר יפה עם מעט אנשים. שתיים בלילה.  
אשב ואזמין איזו בירה לא משנה מה במילא אף פעם לא אהבתי לשתות. יתנגן שיר
מוכר ברקע, משהו טוב. משהו שמכתיב את קצב פעימות הלב.


אתה תשב לבד, בקצה המרוחק, אחרי כוס
וחצי של שתייה, רמזים של חיוך יתפשטו על פניך. 
עם המוסיקה רגלך תתחיל לתופף והגוף שלך,בלתי נגיש, ינוע בפעימה אחידה מתחת
לבגד .

אתה תראה אותי. ראשית את הפנים הלבנות,
היפות, על רקע האופל. אחר את הניצוץ המשותף לנו, לי ולך.

אני אסיט את מבטי ואפגע בדמותך כמעט
מיד. השיער שלך יהיה אדמוני, ערמוני כבר ועיניך יאמרו לי שחיכית הרבה זמן.

חיוכי יפציע , נוטל את הזמן , כמו
הזריחה בבוקר אחרי לילה ללא שינה, מתוקה ומפתיעה. אסיט את ראשי בברכה מהנקודה בחדר
בה אני ישובה ומסביבי ארשת של ארעיות. אתה , קם ממקומך עם הבירה מחייך אפילו עוד
יותר ומתחיל להתקרב, עם כל צעד אני מבחינה בגומת החן היחידה שעל פניך, מתרכזת בה
ומבפנים הפעימה עולה אפילו על זו החיצונית, שאצבעותיי מתופפות כמו מעצמן.

כמה זמן חיכיתי. כמה זמן.  שמשות אדומות נתלו דומם ברקיע מול עיניי הגחלת
שלי, טיולים נשאוני רגליי, רמז קל שבקלים לוחש את שמך כה מהר עד שאינני בטוחה אם
לא היה זה שוב הים, מהמהם כתמיד, עוד גל נמוג כמו זיכרון אימפריות העבר .

אתה מתיישב בכסא שלידי. אני לוקחת לגימה
עמוקה מהבירה כדי שהריח הזה יעטוף את כולי באומץ. "שלום" אני אומרת.
"שלום" אתה משיב.

" פעם ראשונה בברלין" אני
אומרת. השפתיים היפות שלך. אני רוצה לטרוף אותן. אבל צריך עוד ארשת של נימוס.
אנחנו כשני פתחי מערה הפעורים זה אל זו . 
אתה מדבר ואני מדברת אתה שואל ואני עונה. הדם שלי זורם כמו נחשים . שעה
עוברת ועוד אחת. אנחנו לא מסוגלים לחדול, אינני יודעת על מה. כל משפט נמוג כמו
אדווה על המים, ועם הזמן הן מתחזקות , מלטפות את צווארי בהבטחות מתוקות . אני רוצה
לטרוף אותך יקירי. אני רוצה לטרוף אותך בין רגליי. אישה אני. אישה. 

אתה כל כך עדין בדברך עמי, אין לך כל
קשר לזמן ולמקום. הופעת פתאום כמילה מקרית על קצה לשוני. אני מלחכת את שפתיי
ונוגעת קלות בצווארי. הכל דרוך. הכל דרוך.

ככל שאני רוצה לטרוף אותך כך אני מתרחקת
, שיערך האדמוני עוטף את אצבעותיך כשהן עוברות במפתיע בשפלי עורפך.

לפתע אתה קם. אני שמה לב שהכוס ריקה
ושמטבעות כסף מופיעות על הבר. אתה מושיט יד לעברי ואני כמהה אליה כמו חלון המוביל
את המבט אל נוף פנורמי אדיר.

אנחנו הולכים. אני כמעט ולא הולכת כלל,
רגליי מרחפות ורק הרעב הזה ביניהן, רק הרעב, הפעימה מתחזקת עתה יותר ויותר עד
שכמעט אינני שומעת דבר מלבד קול ציוויה ההולם בגוף.



האורות ניבטים אלי מרחוק, כמו עיניהן
הקטנות של נמלים. רוחות ברלין מביאות אל לחיי ניחוח זר ומבטיח. ידך מלטפת את שערי
ברוח הטובה הזו.

אתה שואף את הריח שלי ואני בולעת את ארס
נשימתך ,הריח שלך, כעלם יפה יהיר ומחוזר .

אנחנו מתנשקים, הלשונות שלנו נאבקים על
הזכות לטעום זה מזה. שוב דמי זורם כמו נחשים. הפצע בין רגליי משחר לטרף. אני
מעמידה פני מלאך תמים והרוחות מרגישות עלי כמו רגליהן של רקדניות זעירות.

הרעב שלנו נזרק לפתע, הולם באינטימיות
העדינה, מוסטת הצידה כמעט בגסות. ידך מונחת על שדי.

נופלים על המיטה, כל רגע העובר בלי שאתה
בתוכי נדמה כנצח מבוזבז.

אנחנו מתפשטים  ואני נשכבת , מצפה  . אתה מעליי מביט אל עיניי. עתה, אנחנו חדלים
מלהיות גבר ואישה והופכים להיות הפצע והקוץ. הפצע משחר לקוץ והקוץ רודף אחר
הפצע.  אנחנו הופכים להלם נהדר המחבר בין
אריגיי חיינו השונים . אתה מובל ונכנס. אני זורקת את פניי אחורה ואתה מתנשף על
צווארי. מלקק את כתפיי ואת שדיי. כל כולי מתענגת עליך. אתה כובש את גופי ואני
כובשת את פניי בחזך. אנחנו מתנשמים 
בגמיעתנו זה את זו . הפנים שלך מביטות עליי והן עוטות מסכה אחרת, כולך
עונג. כולי בשר. אנחנו הופכים לאחד, כמו שמובטח, לכמה רגעים הכל מדייק, הזמן נע
כמו פרפר בשרף.

התנועה מואטת. כל הטעמים כולם שלנו.
העבר והעתיד ישובים בצד, מחליפים חיוכים.

ההווה נמתח ונמתח עם כל פעימה של גופך
המעמיק בי. אני לא יכולה עוד לסבול את העונג . כואב לי, לא היה בי איש מלבדך.
מעולם. לא קרא בשמי איש. אתה יונק משדיי, אתה מפלס בי דרך שאיש לא פילס, איש לא
העז להגיע כה עמוק. אנשים מפחדים. הגברים, מפחדים. הם מגיעים עד עומק מסוים, כך
שעוד ניתן לראות את קרני השמש החיוורות ולהריח את החוץ, לשמוע את קולות העננים
החולפים ממעל.

אתה מעמיק בי עוד. עד לעומקים שלא ידעתי
שישנם בגופי. הגוף הזה, המתוק כל כך, השליו. המחזיר לי מגע רך ,הופך לחיה אדירה
המבקשת לינוק אותך פנימה, כל כולה מתק שפתיים. כולי שפתיים. כולי פצע.

העונג בלתי נסבל כמעט.  משתלט כולו, בפרץ נדיר של חירות, הרגע הוא
ההדרן של ההווה.

אנחנו הופכים לטיפה הומה של עונג.



השמש מלטף את עפעפינו ומביט בנו דומם.

אנחנו מקיצים ומפני כך מקיצה העיר כולה.
החיוך היפה שלך יקירי, פורש את השחר .

קולות העיר, עולים מבעד לרדידי אור דקים
המשתחלים פנימה כסודות. אני רואה את שערות ראשך האדומות  את העור הרך אני חשה. אנחנו עירומים. אין לנו
עוד כל מלבוש לעטות על עצמנו. אני נמלאת פחד.

אתה מחליק את ידך אל תוך שערותיי ולוחש
לי בשפה שרק שנינו דוברים. אני ואתה באור הבוקר יקירי, כמפל מים צלול – מבין את
כיוון זרימתו. אני ואתה – אחד . 

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s