האורות ניבטים מרחוק.

 

26.11.2006

 

 

אני רוצה שזה יהיה במלון חמישה כוכבים.
בעיר זרה. נאמר, גרמניה. ברלין.  אני אבוא
,שיערי ארוך מבהיק במשי הזהוב, עוטה ז'אקט אלגנטי אדום בצווארון וחפתים שחורים.  
יהיה קר. שלהי חורף. העור החיוור ייראה
אצילי מאוד על רקע הגרמניות הזו שמסביב .

אני ארד ללובי של המלון, כמו ממלכה בתוך
ממלכה, בר יפה עם מעט אנשים. שתיים בלילה.  
אשב ואזמין איזו בירה לא משנה מה במילא אף פעם לא אהבתי לשתות. יתנגן שיר
מוכר ברקע, משהו טוב. משהו שמכתיב את קצב פעימות הלב.


אתה תשב לבד, בקצה המרוחק, אחרי כוס
וחצי של שתייה, רמזים של חיוך יתפשטו על פניך. 
עם המוסיקה רגלך תתחיל לתופף והגוף שלך,בלתי נגיש, ינוע בפעימה אחידה מתחת
לבגד .

אתה תראה אותי. ראשית את הפנים הלבנות,
היפות, על רקע האופל. אחר את הניצוץ המשותף לנו, לי ולך.

אני אסיט את מבטי ואפגע בדמותך כמעט
מיד. השיער שלך יהיה אדמוני, ערמוני כבר ועיניך יאמרו לי שחיכית הרבה זמן.

חיוכי יפציע , נוטל את הזמן , כמו
הזריחה בבוקר אחרי לילה ללא שינה, מתוקה ומפתיעה. אסיט את ראשי בברכה מהנקודה בחדר
בה אני ישובה ומסביבי ארשת של ארעיות. אתה , קם ממקומך עם הבירה מחייך אפילו עוד
יותר ומתחיל להתקרב, עם כל צעד אני מבחינה בגומת החן היחידה שעל פניך, מתרכזת בה
ומבפנים הפעימה עולה אפילו על זו החיצונית, שאצבעותיי מתופפות כמו מעצמן.

כמה זמן חיכיתי. כמה זמן.  שמשות אדומות נתלו דומם ברקיע מול עיניי הגחלת
שלי, טיולים נשאוני רגליי, רמז קל שבקלים לוחש את שמך כה מהר עד שאינני בטוחה אם
לא היה זה שוב הים, מהמהם כתמיד, עוד גל נמוג כמו זיכרון אימפריות העבר .

אתה מתיישב בכסא שלידי. אני לוקחת לגימה
עמוקה מהבירה כדי שהריח הזה יעטוף את כולי באומץ. "שלום" אני אומרת.
"שלום" אתה משיב.

" פעם ראשונה בברלין" אני
אומרת. השפתיים היפות שלך. אני רוצה לטרוף אותן. אבל צריך עוד ארשת של נימוס.
אנחנו כשני פתחי מערה הפעורים זה אל זו . 
אתה מדבר ואני מדברת אתה שואל ואני עונה. הדם שלי זורם כמו נחשים . שעה
עוברת ועוד אחת. אנחנו לא מסוגלים לחדול, אינני יודעת על מה. כל משפט נמוג כמו
אדווה על המים, ועם הזמן הן מתחזקות , מלטפות את צווארי בהבטחות מתוקות . אני רוצה
לטרוף אותך יקירי. אני רוצה לטרוף אותך בין רגליי. אישה אני. אישה. 

אתה כל כך עדין בדברך עמי, אין לך כל
קשר לזמן ולמקום. הופעת פתאום כמילה מקרית על קצה לשוני. אני מלחכת את שפתיי
ונוגעת קלות בצווארי. הכל דרוך. הכל דרוך.

ככל שאני רוצה לטרוף אותך כך אני מתרחקת
, שיערך האדמוני עוטף את אצבעותיך כשהן עוברות במפתיע בשפלי עורפך.

לפתע אתה קם. אני שמה לב שהכוס ריקה
ושמטבעות כסף מופיעות על הבר. אתה מושיט יד לעברי ואני כמהה אליה כמו חלון המוביל
את המבט אל נוף פנורמי אדיר.

אנחנו הולכים. אני כמעט ולא הולכת כלל,
רגליי מרחפות ורק הרעב הזה ביניהן, רק הרעב, הפעימה מתחזקת עתה יותר ויותר עד
שכמעט אינני שומעת דבר מלבד קול ציוויה ההולם בגוף.



האורות ניבטים אלי מרחוק, כמו עיניהן
הקטנות של נמלים. רוחות ברלין מביאות אל לחיי ניחוח זר ומבטיח. ידך מלטפת את שערי
ברוח הטובה הזו.

אתה שואף את הריח שלי ואני בולעת את ארס
נשימתך ,הריח שלך, כעלם יפה יהיר ומחוזר .

אנחנו מתנשקים, הלשונות שלנו נאבקים על
הזכות לטעום זה מזה. שוב דמי זורם כמו נחשים. הפצע בין רגליי משחר לטרף. אני
מעמידה פני מלאך תמים והרוחות מרגישות עלי כמו רגליהן של רקדניות זעירות.

הרעב שלנו נזרק לפתע, הולם באינטימיות
העדינה, מוסטת הצידה כמעט בגסות. ידך מונחת על שדי.

נופלים על המיטה, כל רגע העובר בלי שאתה
בתוכי נדמה כנצח מבוזבז.

אנחנו מתפשטים  ואני נשכבת , מצפה  . אתה מעליי מביט אל עיניי. עתה, אנחנו חדלים
מלהיות גבר ואישה והופכים להיות הפצע והקוץ. הפצע משחר לקוץ והקוץ רודף אחר
הפצע.  אנחנו הופכים להלם נהדר המחבר בין
אריגיי חיינו השונים . אתה מובל ונכנס. אני זורקת את פניי אחורה ואתה מתנשף על
צווארי. מלקק את כתפיי ואת שדיי. כל כולי מתענגת עליך. אתה כובש את גופי ואני
כובשת את פניי בחזך. אנחנו מתנשמים 
בגמיעתנו זה את זו . הפנים שלך מביטות עליי והן עוטות מסכה אחרת, כולך
עונג. כולי בשר. אנחנו הופכים לאחד, כמו שמובטח, לכמה רגעים הכל מדייק, הזמן נע
כמו פרפר בשרף.

התנועה מואטת. כל הטעמים כולם שלנו.
העבר והעתיד ישובים בצד, מחליפים חיוכים.

ההווה נמתח ונמתח עם כל פעימה של גופך
המעמיק בי. אני לא יכולה עוד לסבול את העונג . כואב לי, לא היה בי איש מלבדך.
מעולם. לא קרא בשמי איש. אתה יונק משדיי, אתה מפלס בי דרך שאיש לא פילס, איש לא
העז להגיע כה עמוק. אנשים מפחדים. הגברים, מפחדים. הם מגיעים עד עומק מסוים, כך
שעוד ניתן לראות את קרני השמש החיוורות ולהריח את החוץ, לשמוע את קולות העננים
החולפים ממעל.

אתה מעמיק בי עוד. עד לעומקים שלא ידעתי
שישנם בגופי. הגוף הזה, המתוק כל כך, השליו. המחזיר לי מגע רך ,הופך לחיה אדירה
המבקשת לינוק אותך פנימה, כל כולה מתק שפתיים. כולי שפתיים. כולי פצע.

העונג בלתי נסבל כמעט.  משתלט כולו, בפרץ נדיר של חירות, הרגע הוא
ההדרן של ההווה.

אנחנו הופכים לטיפה הומה של עונג.



השמש מלטף את עפעפינו ומביט בנו דומם.

אנחנו מקיצים ומפני כך מקיצה העיר כולה.
החיוך היפה שלך יקירי, פורש את השחר .

קולות העיר, עולים מבעד לרדידי אור דקים
המשתחלים פנימה כסודות. אני רואה את שערות ראשך האדומות  את העור הרך אני חשה. אנחנו עירומים. אין לנו
עוד כל מלבוש לעטות על עצמנו. אני נמלאת פחד.

אתה מחליק את ידך אל תוך שערותיי ולוחש
לי בשפה שרק שנינו דוברים. אני ואתה באור הבוקר יקירי, כמפל מים צלול – מבין את
כיוון זרימתו. אני ואתה – אחד . 

 

כוח יוצר כוח רוצה

 

דווקא כשאני שומעת ראפרים, במיוחד Stromae  או את Kanye west,  מתחילות להשאל אצלי שאלות עקרוניות  על החיים.  מוסיקה , טבעה  לעורר  באדם את היצריות שלו. יצרית במיוחד (כלומר מינית) אני מסתגרת בחדר וכותבת.   70% מהזמן אני מן שמיכה פלגמטית ורגשית, כך עם חבריי, החבר או עם המשפחה.  אבל באותם 30% של יצר טהור,  אני מסוגלת לעשות משהו. העולם נדלק.  את הסיפור הכי מוצלח שלי כתבתי השנה באחד הימים היצריים, כשלמדתי אצל היוצר המפורסם, עליו עגבתי בעונג מר.  לעגוב זה הרבה יתר אפקטיבי מלהרגיש, כך למדתי. אולי לכן גברים מייצרים יותר דברים בעולם מנשים. לכמה נשים יצא לעגוב לאורך זמן? לא להרגיש – לעגוב. אם אישה רוצה גבר היא פשוט תשכב אתו.   כשהיצר נתלש ממושאו, אפשר להתחיל לדבר על מקום.  משנוצר החשק הטהור, המנותק, הוא יכול לשמש ליצירת אינספור דברים.  ועוד עניין;  שונה הערגה המינית מאישה שיודעת באיזשהו מקום, לפחות טבעית, שהיא יכולה להשיג או להכריע את הגבר , ממי שלא יכולה עקרונית להשיג.  שונה הרצון המרגיש שיש לו יכולת להתפשט הלאה מכבליו, מרצון המוגבל ומוכרע לפני שפרץ.   ערגותיה של אישה חזקות ואכזריות יותר מאלו של גבר.  הפוטנציאל היצירתי של אישה, במובן הזה, גבוה מאד. אלא שבדרך הטבע שהגבר מחזר אחרי האישה, ויופיה של האישה מכריע את הגבר.  מה שאני מנסה לומר הוא שהסיבה שהעולם הוא עולמם של גברים לא קשורה באמת לכוחם הפיזי.  היא קשורה יותר ללחצים המיניים הקורעים אותם, המפרידים אותם מרצונם. ואלו יוצרים מקומות, חללים בעולם. ואיך הגברים עצמם נוצרים? בחלל הנשי הפיזי. מעניין; הכוח היוצר הוא הכוח הרוצה. 

 

הורוּת

 

מעניין ומוזר לי שלהביא ילד לא מדבר אלי
בשלב זה של חיי.  היו פעמיים בחיים שהתעורר בי הרצון וזה היה בשתי הפעמים שאהבתי באמת גבר. אני חושבת שמה שקרה עם ההוא והיחס שלו כל
כך רסק אותי שהנושא של ילד פשוט נמוג.  להביא ילד זה להמשיך את עצמך בעולם; אני לא
מרגישה רצון להמשיך את עצמי (נכון לעכשיו).  אני אוהבת להיות בזוגיות ובמיוחד כשבן הזוג עם חברים נחמדים, משפחה חמימה, ואז אפשר, כל אחד, להנות מהחברים והמשפחה של השני.  כנראה המפגש עם גבר והאהבה הזוגית נוגע בי יותר עמוק מהנושא של
הורות.  לפעמים ממשילים את היחס
בין אלוהים לאדם כיחס אבהי. ולפעמים ממשילים את היחס שבין השכינה לכנסת ישראל (בין
אלוהים לעם ישראל) כיחס רומנטי בין גבר לאישה. האם ממשילים את היחס גם
בעוד אופני אהבה? מה עם אהבה בין חברים? 
זו כנראה אהבה חלקית שכלולה באהבה הרומנטית.   

לגבי ילדים, ילדים אוהבים
אותי (בד"כ) כי אני מתייחסת אליהם בצורה דומה לדרך שאני מתייחסת לכל בני
האדם. יש בי חלקים שלמים שנותרו בילדות, ודרך החלקים האלה אני מתקשרת אתם. לא מתוך
איזו הצגה.  תלוי כמובן בילדים.  אני לא מרגישה רצון לראות את הפנים שלי מופיעים בפניו של
בנאדם אחר, קטן.  ביום שלישי אחר הצהריים
נסענו אני והחבר לבקר את החבר הכי טוב שלו ואשתו. יש להם שתי בנות
קטנות בנות 5 ו-8 נדמה לי. ישבנו כולנו בסוכה אכלנו שתינו. היה נפלא
והם אנשים מקסימים. 

המחשבה להביא ילד עם אדם שאני לא אוהבת אהבה מוחלטת מצערת אותי מדי. על פי היהדות הגבר מצווה להנשא ולהקים משפחה, אישה איננה מצווה בפרייה ורבייה.  אני רוצה להנשא ולבנות בית, אבל ילדים זה להצהיר: קידוש החיים.  אני לא יכולה לעמוד מאחורי הצהרה כזו ברמת היומיום, לא אחרי כל מה שעברתי.  התרומה שלי לעולם אולי לא תהיה דרך הבאת ילדים.  לעומת זאת, אני משתדלת ועומלת מאוד להפוך לאדם טוב.  אפשר לתת לילדים שכבר קיימים. אפשר לתת בעוד אופנים מלבד רבייה ביולוגית.  למרות כל זאת, כיהודייה ואדם מאמין אני לא דוגלת בזה כאידיאולוגיה.  זו תוצאה של תאונה מצערת שכנראה ארעה לנשמתי במהלך חיי. זהו לא האידיאל. האידיאל לדעתי זה משפחה אוהבת, קלאסית.  על אף שזה האידיאל ועל אף שאני לא יכולה להיות חלק מהאידיאל הזה, אני מכבדת אותו ותומכת בו בלב שלם, חם ואוהד. 

 

לב גמיש

 

21.2.14

 

יומן יקר,

אני חשה שכאשר אשה
מתבגרת, כלומר הופכת מבחורה לאישה, ובייחוד כאשר היא נכנסת לקשר רציני (ואולי גם
מתחתנת) היא נעלמת.  למה הכוונה? שהיא כבר
לא נוכחת קבוע במרחב הציבורי. כשילדה הופכת לאישה צעירה, היא נכנסת אוטומטית לטווח
העניין של גברים בכל גיל, ולכן יש לה השפעה (עקיפה אמנם) על
המרחב הציבורי, המרחב של הגברים. כאשר האישה מתחתנת או מתבגרת היא יוצאת
מהמרחב הזה למרחב הביתי. שם מושקע כל כוחה, שם היא נוכחת.  יש מעט נשים אחרות, נכון, אבל התנועה הזו של
ההעלמות הנשית ניכרת. וזה קשה.   גיל 30 שמגיע עוד חודש מביא אתו פחד נוראי;  התחלתי בפחד מגיל 25, אז נעשו השנויים
וכו. היומולדת חותם פרק של חמש ארבע שנים, במהלכן עמלתי להפוך לאישה שמסלול חייה טוב. ניתן לומר בזהירות שהצלחתי.  בדרך עברתי תלאות, ירידה בכשרון התקשורת, הכנסת אנשים חדשים לחיים, ובעיקר ביכולת לעניין ולמשוך תשומת לב.  זה קשור להתבגרות כמובן, אבל אחרת לא הייתי שורדת . באמת יש
אלמנט של התאמה ויכולת להשתנות ולהשליך את מה שהחזקת עד כה, כדי להצליח בחיים.
החיים קשים מאוד מאוד וסופם ידוע מראש. 
יש לי אמונה בלבי, כן, חוויות מסויימות שזכיתי מאמצע שנות
העשרים, חוויית שלהי העשרה. חוויות אהבה עמוקות ומוחלטות שליוו את רגש האהבה עצמו עד הפיכתו לגשושה אינדוקטיבית ופתיחת פקסל לאמונה.  עם הזמן המסע שלי יהפוך להרבה יותר
פנימי ורוחני.  אני מלאה פחד לקראת גיל
30, איך בגיל 16 או משהו כזה כתבתי שאמות בטרם 30. נזכרת שבאיזשהו מקום מתתי
בגיל 24 אחרי מה שקרה עם ההוא.  אני זקוקה לאלוהים
יותר ויותר בהתבגרותי, ככל שמתייתרים הדברים, ככל שמתבררים הדברים, ככל שאני
מבינה כמה מוגבלת וקטנה אני, וכמה כוח. הנה נגררתי לקלישאות.  אמן אמיתי לא נגרר לקלישאות אולי כי הוא לא
מבין אותן לעומקן.  אני קוראת את פרויד, את
כל מי שלא יהיה. ומבינה שזה לא בספרים. 
הדבר הגדול שזכיתי בו היה לב גמיש. היו פעמיים בחיים שלי שאהבתי
במלואו, אבל הגדולה האמתית באהבה היא עזיבתה, הגלישה לאינדוקטיבי, "רוח אחד לכל".  נכון, ציניקן יכול לבוא ולסלק את זה. אבל אז
יסלק אותי, לא תשאר מישהי להפגע ממעשהו.  כולי באהבה שזכיתי, בגשושה שהייתה עבורי הלאה. אולי בדמיונות שלי אני,  אולי בפחד המוות. אני מפחדת מאוד מאוד. האמונה מחזיקה אותי שמחה. 

 

הבנות של 01:49

 

– מי
שמחפש את אלוהים יותר מדי, בסוף ימצא את עצמו מחוץ לעולם.

– המילה 'אלוהים' שוות ערך למילה המדעית 'אתר' בשלהי המאה ה-19.  נעזרים בה, לא יודעים בדיוק מה לומר עליה וכו וכו. זו רק מילה.

– האם תשוקה היא עניין אישי יותר מאלימות? לא בטוח. 

אמנות האשלייה

 

אני עם בן זוגי כי אני צריכה
לחיות.  אני אתו כי כדי לחיות צריך
לשלם את חובך לחיים, ולתת חיים ולבנות בית. 
בסופו של דבר זו הסיבה לזוגיות. 
יש אנשים שחיים וזוכים לשנות את העולם. יש שזוכים בחיים מדהימים.  יש שלא. 
מכל מה שאי פעם נתקלתי בו,  הדת היהודית (אולי זה נכון לעוד כמה דתות) היא האשליה המדויקת, המלאה השלמה ביותר. הגעתי לאמונה אחרי שעברתי שבר בלתי נתפס, אתו אני מתמודדת גם היום. אתו אתמודד כל ימי חיי. שבר ששנה לבלי היכר את היכולת הרגשית שלי, את יכולתי לאהוב ולהאמין בבני אדם ובחיים.  היהדות נחמה אותי במקומות החשוכים ששום קרן אור אחרת לא הגיעה אליהם.  היא נתנה לי תחושה שאני לא לבד, שכאבי אינו חסר משמעות. היא נתנה הרגשה שיש ספור ויש משמעות. והרי האדם מחפש משמעות.   אבל אני לא יכולה לשכוח מה מקור האמונה: השבר.  האמונה נבעה משבר. אדם אחר שהיה כל עולמי, עבר שכול. ומחק אותי. ומחק, במידת מה, גם חלקים מעצמו.  מחרתיים יום כפור. אם הרב אצלו אני לומדת היה שומע את המלל היה לו משהו להגיד. תמיד יש לו משהו להגיד. כבן לזרם הרב קוק, השואף להכליל,  לנכס הכל (כל אמונה מניחה אפיקורסות מקבילה, אומר תמיד),  וודאי ימצא למחאתי השקטה והשפלה מקום.  גם אני איזו 'חוצפה דמשיח'.  אני לא יכולה להתכווח.  הוא האדם שהציל אותי. לא הוא ממש, התכנים והגדולה השכלית והרוחנית, חוש ההומור. ומעל לכל האנושיות הגדולה, סדר הגודל.   אבל אני לא יכולה לשכוח בשל מה באתי: שבר.  גם תורת הקבלה התפתחה בעקבות שבר.  רשב"י ראה מה עלה בגורל רבי עקיבא, ועשרים וארבע אלף תלמידיו.  ומאוחר יותר, התפתח והופץ הזוהר גם כתגובה לשבר של גירוש ספרד.   כשאדם מתחיל להתקרב ליהדות מלמדים אותו שאסונות ושברים יכולים להיות מקור לאמונה. הם לא חייבים אבל יכולים. מלמדים אותו שלא לראות בסמיכות הזו עילה לחשד. להיפך.  מלמדים לקבל את האנושיות ולחבוק אותה. כל זה נכון.  אבל אם אמונתי נבעה משבר,  אולי מה שמשמעותי לי באמת זה לתקן אותו?  ליישב?  יש שברים שאי אפשר לתקן.  את השבר שאני עברתי אי אפשר לתקן, אבל אפשר להדביק. אם אפשר היה להדביק את השברים הייתי עדיין רוצה להאמין ולעבוד את האל?  אינני יודעת.  יש אנשים שכניסתם לדת היא חד סטרית. אנשים, שאחרי שנכנסו פנימה שוב לא יחשבו ברצינות על האפשרות השניה, הקודמת. אני לא כזו.  אצלי האמונה היא דלת מסתובבת.  אני יכולה להאמין רק כשאני מצמידה את האמונה לאהבה. עם האהבה אני יכולה להזדהות, רגש מוכר ואנושי ופשוט. כמו ביסלי גריל.  אמונה באל היא משהו מורכב ומעורפל שאין לי באמת מושג עליו. 

אנשים מאמינים, דתיים, סובלים לעתים קרובות מחוסר דמיון.  הם לא מסוגלים להבין שיש אנשים שבשבילם סיגר הוא רק סיגר. יש אנשים שעבורם ישראל היא הבית כי פה הם נולדו.  ולא כי דוד המלך הסתובב לא רחוק מכאן, גם לא בגלל הנביאים או בית המקדש.  ישראל היא הבית כי היא המקום בו נולדתי. זהו.  אנשים, דור המייסדים, השתמשו בכמיהות הדתיות, בזכרונות הדתיים, וטפחו אותם כדי לעודד את ההתיישבות ולמקמה בתוך הקשר רחב. זה הצליח.  יש אנשים, אנשים רבים, שאין להם רגש דתי מיוחד. בסופו של דבר אני כנראה נמנית על קבוצת האנשים הללו.  יש לי צורך אינטרסנטי בדת, לא עקרוני. נכון, אומרים שהדור בן לתקופת המשיח כל אדם יהיה רב לעצמו.  שלא תהיה הקבוצתיות שאפיינה את הדת פעם.  אומרים הכל.  אנשים דתיים לא חושבים שאפשר להבין את אמונתם בלי רגש דתי אמוני. הם צודקים.  זה לא אומר שאי אפשר לטפח זמן מה רגש אמוני ואז לסגת.   אני מוחה כי השבר לא התאחה. כי השברים לא הודבקו.  ובסופו של דבר, עדיין,  זו הכניסה שלי לאמונה.  באין אפשרות אחרת, באין הקדוש ברוך הוא מדבר עמי, מקרב אותי עוד כפי שייחלתי, אין בפני ברירה אחרת. 

 

 

דת, תהייה ותהילה מרה

 

אני חווה קושי בנושא
הדת. חלק ממנו נובע מפער
בין המציאות לתמונת המציאות הדתית שמוצגת. אני חשה שיש אמת בריקנות, בקליפתיות
ובחופש שחשיבה נטולת "תהיות דתיות " נושאת.  ואני מתקשה להתחבר
 למושגים כמו משיח, בית מקדש. וחווה רתיעה  בנושא 'עם ישראל' ביחס
ל'עמים' . חלק נוסף נובע מהרצון שלא לאבד קשר עם תקופתנו.  תקופתנו היא, אחרי
הכל, אינדיוידואליסטית, נטולת התגלות ונבואה. זו המציאות ודבר לא ישנה את זה.  לאדם
החילוני, הנביאים היו טיפוסים כאריזמטיים, מניפולטיביים ויציבים דיו להפוך אותם
כישורים לתועלתם ותועלת העם אותו, ככל הנראה, אהבו והוליכו.

הדרך בה הלכתי בשנים
האחרונות היא המסורת (ולא הדת). לכן גם התחברתי יותר לגישה הספרדית (בעצמי חצי
חצי במוצא) .   שם, ניתן ליישב ולא דווקא לעמת בין העולמות. ואני אכן חווה
יותר ויותר את העם שלנו ישראל, כרצף. ולא דווקא כעימות של גושים שונים, הגם שהמצב
הגושי הוא אולי נצר לשבטיות שאפיינה את עמנו גם בהיסטוריה המקראית.   אם
לחזור לענייני הדת, ישנם דברים מסויימים שאני שומרת ומקפידה במסגרת מסורתיות
מתונה, וזה מסב לי שמחה, אך נדמה שמשהו עדיין מפריע.  כשאני מנסה להכניס את
עצמי יותר לזה, אני חשה שתהיה זו התאכזרות כלפיי עצמי.  אז עם מה זה
משאיר? אני שומרת דברים בסיסיים, שהם כמובן הרבה , אבל האם זה הרבה  ?

 אני לומדת
כל הזמן, בהתלהבות, לומדת גם טקסטים תובעניים כמורה נבוכים, רמח"ל, ליקוטי
מוהר"ן, משתדלת ללמוד משנה וכן הלאה. אבל, וזה אבל גדול, אין פואנטה לטקסטים
מהמקורות בלא אמונה ויישום.  זה משהו שאו מבינים מיד או לעולם לא מבינים. אין
עניין בקריאה פולקוריסטית בדת, הדת היא תוצאת חוויה שמבינים בתוך החוויה.  זה
קצת כמו אהבה, אוכל או מימוש תשוקה.  חווים ומבינים. אין אפשרות לדבר על
"הרגש הדתי" או "אמונה". יש להרגיש רגש אמוני וכתוצאה, לנהוג
באופן דתי.  הדיבור הוא למעשה הימלטות מהחוויה, וכשמדובר באמונה, עניין כה
עדין ואינטימי בנפש, זה להיפך.  בתהילים סה אמר דויד המלך: "לך תהילה
דומיה" .  ובאמת, אסור לעשות לאמונה רדוקציה לדת. דת היא תגובה אנושית,
מערכתית, לעניין אינטימי ושמו אמונה. ואצלי מדובר אמנם רק בפיקסל, ובכל זאת הוא
יוקד כעין בשמי אפלה מחלטת.   ומהם נישואים? תגובה אנושית, מערכתית לרגש
האהבה.

 האם זה זהה
לזה? בהחלט לא. אבל יש צורך במוסד הנישואים ויש צורך במוסדות הדת.  על פה מה
שלמדתי מהמקורות, בעתיד אנשים לא יצטרכו רב. ואולי זה מעודד, כי מערכת הדת והרבנים
יוצרת רתיעה.  

בסופו של דבר אנשים
מקבלים את מה שהם רוצים. הם אולי מבינים את זה באיחור, אבל הם מקבלים מה שהם רוצים.
 תמיד ביקשתי מוחלטות,  אמיתות מוחלטות
ואהבה מוחלטת. וזה מה שקבלתי. היכולת שלי לקלוט כאלה טקסטים, ללא רקע רב מדי בדת,
הוא מתנה. אין זה נאמר בהתנשאות, אבל רבים (לא ידעתי, כך ספר לי הרב וכך אני רואה
כשבין חבריי יש דתיים) מתקשים ללמוד טקסטים כאלה. לי יש יכולת.   זה מתלבש
בדיוק על המבנה הנפשי+ השכלי שלי. והסיבה היא השימוש בשפה לצורך מוסרי.  
שימת העיקרון המוסרי מעל לכל, כעקרון הבריאה כולו. זה מדבר אל העצמוּת שלי.
 לכתוב ספרות זה ליצור דיבור שמנתק עקרונית, מרגע נשיפת האוויר, בין היוצר
ליצירה. והניתוק הזה לא בנפשי כמו העיקרון שעומד מאחורי האל, מי שאמר "והיה
העולם". 
שם
מתהווה ניתוק וחיבור מחדש, שלמות והשתלמות. וכמעט כתבתי את שם האל. מצחיקה העברית : )


אז ללמוד את כתביו
של הרב נחמן ליקוטי מוהר"ן, רב משמעותי בדורנו האבוד, באופן מסודר ולא
ברסלבי, עוזר לא להרגיש כנמלה שהחלה לטפס על הר.  וזה נותן מה ששום יצירת
אמנות אחרת לא נתנה לי. כמובן שאסור לשכוח שהרב נחמן היה יוצר בזכות עצמו.
 ספוריו הקצרים הם יפהפיים. אבל לקרוא את ספורי הרב נחמן בלי הרקע האמוני,
בלי ליקוטי מוהר"ן, בלי רקע רציני במקורות,  זה חסר.  ובכל זאת
מאחר ומדובר באמנות, זה לא חסר כמו  אקדמאים שמוציאם ספרים על קהלת, איוב או
הרמב"ם בלי לבוא מתוך מסורת המקורות והחכמים. דווקא בנושא כמו אמונה, כמו גם
אהבה,  הדיבור הוא אך אמצעי דל להימלטות.  אי אפשר להרגיש את רבי נחמן
בלי לקבל את המבנה הדתי שלו. זה כמו לנסות להיפגש עם  באך רק על ידי צפייה
בתגובותיהם של מאזיניו בקונצרט.  האם זה אומר ששמעת את באך?  


משנה בתלמוד
אומרת:" במקום בו בעלי תשובה עומדים, צדיקים גמורים לא יכולים
לעמוד".   מאידך במקום אחר יש מדרש שמחייב  להוולד כצדיק ולא
לעבור בדרך של תשובה וחלונות אל האמונה. אז איך ליישב טענה בטענה?  שבמדרגת
התמודדות עם חלקים שפלים בנפש האדם,  האדם החילוני יעמוד, אבל הצדיק ינוע
–  לא ייעמד.  ובכל זאת היכולת להתגבר על העמידה במקום השפל ולנוע משם
דורשת מבעל התשובה לגלות מתוכו את פוטנציאל הצדיקות שלו, ולא סתם אלא לגלות מתוכו
צדיק גמור.   מה זה אומר בכלל?  להפוך תהום להר.  נזכר במה
שאמר ניטשה: כשאדם מביט בתהום עליו לזכור שהתהום מביטה בו חזרה.   
כדי להביט בתהום צריך להיעצר ולהביט.  התהום משולה לשפלות שהנפש יכולה להגיע
אליה, אבל על פי היהדות האל נמצא בתהום כמו גם בשמיים, כי אינסופיותו היא לכל עבר.
 ולכן,  במפגש בין האינסוף בתהום לאינסוף שבמבט, יש אפשרות להתהפך
 למפגש בין האינסוף האלוהיי (הבורא) לאינסוף  שבמבט.   לשם כך
דרוש אותו צדיק גמור.  מי שמצליח לעשות את זה הוא אותו בעל תשובה שמוזכר
בתלמוד.  זה מזכיר קצת את עקרון הגאולה דרך הביבים.  אבל במושג התשובה
יש מפגש בין האדם לאל,  ולא תהליך מכאני כלשהו . נדמה לי שרבים מפספסים את
הניואנס הזה.  סתם להיזרק בביבים לא ייתן שום דבר. מלבד, אולי, תהילה מרה.