(ברקע: Elliott Smith – Either/Or)
לפני זמן מה קראתי פוסט מעניין אצל ענת פרי, שכותבת כבר כמה שנים את הבלוג "בזכות עצמה". פרי היא אינטלקטואלית והסטוריונית שחוקרת את תולדות היהודים באירופה במאה ה-18 ואילך. על כל פנים היא ירושלמית רבת שנים והבלוג שלה מזכיר את אחת הדמויות המורכבות של עמוס עוז, אלו ששותות תה על יד החלון כשבחוץ גשום, ומניעות את הכפית מפעם לפעם. פרי כתבה בפוסט המדובר על ספר סופרת יהודיה אמריקאית בשם אוה הופמן, Lost in translation: אוטוביוגרפיה ומסה על לשון וילדות בצל השואה והגירה כפויה לקנדה, השתלבות ועלבונות הזרות והעוני והטיפוס במעלה הסולם החברתי, השאיפות להצלחה ופירסום ומחירן ואורח החיים האמריקני מנקודת מבטו של מהגר. ספורים כאלה בד"כ לא מעניינים אותי, אבל הפעם נתפסתי במילותיה העדינות של פרי: "גיבורת הספר חשה שקשיי ההתבטאות בשפה האנגלית אינם מאפשרים לה להיות הנערה שרצתה להיות, והיא פותחת במסע כיבוש, לו היא מקדישה בעצם את חייה, כאשר המטרה היא כל הזמן מטרה חברתית, כיבוש של עמדה נכספת של יוקרה חברתית – להיות אינטלקטואלית ניו-יורקית, ולהפוך את המוצא הפולני וכל המשתמע ממנו – המבטא הזר, נקודת המבט החוץ-אמריקנית, הביקורתיות של איש החוץ שמגובה בניסיון מבפנים – במקרה שלה מישרת כותבת ועורכת ב"ניו יורק טיימס", מחסרונות לנכסים". עד כאן דברי פרי. חשבתי פתאום על סבתי רבקה ז"ל (שנפטרה במרץ השנה), שעלתה לישראל בסוף שנות השלושים לחייה, התמודדה בישראל ובירושלים באומץ וקושי רבים, לא נעה מרצון לכבוש מעגלים חברתיים כאוה הופמן, העורכת ב"ניו יורק טיימס", אבל גם היא נשארה בסוף אישה שדודת מולדת. נכון שישראל נעשתה לה עם השנים בית, גם בזכות בנה (אבא שלי) ונכדיה, וגם כי ישראל היא ביתם האמיתי של היהודים. אבל הזכרונות, שמשכו אותה תמיד לשפות הזרות בהן שלטה בוירטואוזיות, הם שמנעו ממנה להרגיש שישראל היא ארץ מולדתה. כמו רבים מבני דור הסבים, גיבורת הספר והוריה חווים טראומה ופחד בלתי נתפס ממלחמות. מלחמה שתקרע אותם מביתם ומבני משפחתם, כמו שארע במלחמה"ע ה-2, לא מאפשרת להם לסגל את אותו חספוס שהצברים (ואני בתוכם) סגלו עם השנים – עורף קשה. כישראלית שחיה כל חייה בישראל, אני יכולה לומר בצורה פשוטה שאינני מפחדת ממלחמות עוד. לא עברו 5 או 6 שנים מחיי בלי שפרצה מלחמה זו או אחרת בארצנו הקטנה, שאיימה לכלות אותה. ואחרי שזה קרה כל כך הרבה פעמים, כמו ישראלים רבים אחרים, התחסנתי. אין זה דבר רצוי, מלחמה, אך אין זה מעורר בעתה ותחושת כלו כל הקיצין. גיבורת הספר והכותבת, אוה הופמן, מונעת ממערכת תגובות של פחד. כותבת פרי: "כשגיבורת הספר רוצה לתאר את מבוכתה מן המיפגש עם חבריה באוניברסיטה בטקסס, היא מתארת פתאם כיצד הלכה לאיבוד בעיר העתיקה בירושלים וחשה פחד מן העוברים ושבים שנראו לה זרים ומאיימים ללא כל אפשרות למצוא עמהם מכנה משותף, וכך חשה גם כלפי חייל במדים שעבר במקום, ואת כל זאת היא חשה רק מהתבוננות, מבלי להחליף מלה עם איש. זוהי ההתייחסות היחידה שלה לישראל, תלושה ומוזרה מכל הקשר, כאילו חיפשה הזדמנות לומר שאם מישהו מצפה ממנה בתור יהודיה להתייחס בספרה ולו בכמה מלים לישראל. שהרי מה שיש לה לומר זה שבשבילה היהודים והערבים בישראל כולם פנאטים מפחידים שחיים בפלנטה אחרת ואין לה עמהם דבר וחצי דבר. זו התייחסות מאד מקובלת לישראל בקרב אינטלקטואלים יהודים אמריקאים שכותבים ב"ניו יורק טיימס", כי ישראל היא מדינה מאד מאיימת לאינטלקטואלים יהודים שמוערכים בחברה הנוצרית, זו המדינה היחידה בעולם שהם חשים צורך להסבירמדוע אינם חיים בה, ומתקשים לסלוח לישראל על כך שהיא מאלצת אותם להתמודד עם היהדות שלהם".
אני זוכרת את ימי ילדותי, כשאבי שב מהמילואים עם הרובה הגדול על כתפו והמדים הירוקים, הרגשות הפשוטים של האהבה והגאוה והבטחון שעלו בי אל אבי. גם את הדריכות אני זוכרת באופן שהסיר את הרובה מכתפו. זכרונות כאלו גרמו שהמלחמות התכופות, שאיימו ליצוק את חיי בטראומה קיומית, לא נחוו ככאלה. להפך. ואת זה בדיוק היהודים האמריקאים, בפרט אינטלקטואלים יהודים ניו יורקרים שכתבים ב"ניו יורק טיימס", בניהם של נצולי השואה שנמלטו ממזרח אירופה, אינם חולקים עמנו הישראלים. הם שמעולם לא ראו את הוריהם או עצמם כחיילים מגנים – רק כנרדפים. ישראל מאלצת כל יהודי להתמודד עם יהדותו, על ידי כך שמאמתת אותו עם ישראליותו. עם היותו בן לדת היהודית, אך גם היותו בן ללאום הישראלי, שמחזיק בטריטורייה ומגן עליה בצבא חזק. ישראל משנה את הזהות היהודית, את התת מודע הקולקטיבי, והופכת אותה לדת לאום וזהות קוסמופוליטית ביחד. בצורת הסתכלות זו אפשר להתמודד באומץ עם העבר המדמם מתוך אחיזה איתנה בהווה המתפרץ כנגד עינינו ומותיר נקודות אור רבות לתקווה ואמונה. אלו המילים שהייתי אומרת, לו יכולתי, לגיבורת הספר ולמחברת, אוה הופמן.
חוויות חשקניות 