יש פה פקציה

 

25.9.2013

 

בנוגע לאמונה; יש
פה פקציה, כן. אבל דווקא מתוך הפיקציה צומחת אמת גדולה. זה מה שחילונים לא מקבלים.
כלומר, מי שעומד מן הצד רואה את המחזה: את התיאטרליות שבתפילה, בכי על צדיק,
התחברות לספורי האבות מפעם, איך אנשים מחפשים שוב ושוב ושוב לאורך כל הדורות להאחז
בנגיש להם, בידוע. אם זה קברי צדיקים, קמעות, תמונות. או אם זה עבודת אלילים שונה.  כי זה אנושי ואי אפשר להתרחק מהאנושי.  אני למשל לא יכולה להתרחק מהפנימיות שהובילה
אותי למקומות בהם הייתי. כל המקומות נמצאים בתוכי. אני לא אדם אחר, אני אותו אדם.  אני עוברת במקומות האלה גם היום, בזיכרוני,
עוברת ובוחרת שלא להכנס אליהם. אבל כדי לבחור אני חייבת להכנס. אני מבררת מה נמצא
בהם ובוחרת. שוב ושוב בוחרת. אני לא יכולה או מוכנה לשכוח ולמחוק דבר. אם נחזור לחילוני
המתבונן, למה יוצאת אמת גדולה מתוך הפיקציה של הדת? למה יוצא משהו מהתפילה בבית
כנסת, מחבורת אנשים שמדברים אל מישהו שלא נמצא? שפונים שוב ושוב אל מילה – אלוהים-
שלא עונה ? שמפתחים מערכת יחסים עם מילה? 
כי החיים עצמם פקטיביים, הזמן הוא פקטיבי. 
מהי אהבה? נאחזתי באהבה כל כך חזק פעם, באהבה הרומנטית, שתי אהבות גדולות
וחצי ידעתי. כל אחת הביאה תנובה אחרת: אהבה ברגש, אחת בגוף ושלישית בשכל.  כל אחת נתנה לי מה שנתנה. גם אם היינו נשארים
יחד, ההורמונים של ההתאהבות אחרי שלוש ארבע שנים מתפוגגים. גם אם זו אהבת סוף הדרך
שכל העולם רועד, ההורמונים מתחלפים אחרי שלוש שנים. כבר לא מביטים בפנים של בנאדם
ורוצים למות על המקום. כבר לא. אז מה? מה זה אומר? תחת הפיקציה מתגלה אמת, אם
בוחרים להענות לה. דווקא כשהרגש דועך אפשר לעלות אל מה שמעבר לרגש.  לבחור באדם בו התאהבנו.  דווקא כשלהט התפילה שוכך אפשר לבחור לאהוב את האל.  אהבת האל מהי? 
לא משנה, העיקר אהבה. העיקר להמשיך לשאול להתלבט לנוע.  לבחור. 
התפילה היא מסך, אפילו האמונה היא עצמה מסך.  כן אני חיה כיום בפיקציה, בשקר שאני יודעת משהו
שפעם לא. שאני מאמינה באל, שאני מסורתית. כל אלה מילים שמסוככות על משהו. על
מישהו. אולי על עצמי. אולי על מה שגיליתי בתוכי, בתוך אנשים אחרים. ענווה היא הלם,
היא שתיקה, ענווה היא הלם ההווה האמיתי. 

אני קוראת את
התנ"ך, לומדת את המורה נבוכים, רבי נחמן מברסלב, משנה, מי שלא
יהיה. אני נותנת את מלוא המשמעות לטקסטים ומתמסרת להם.  ואז אני בשישי בערב בבית הכנסת, או אצל המשפחה
בירושלים ואנחנו מטיילים ברחובות בשמחת בית השואבה.  הכל קורה, כביכול הזמן נע. האם משהו נע?  אבל אני אותו אדם.  אני נזכרת בפנאטיות במי שהייתי בגיל 21, בשיא
יופיי אז, אני לא מתחרטת על כלום. התפוצצתי מתשוקה, כן, חפשתי כל כך  ולא הצלחתי למצוא.  קצת לפני גיל 24 הפכתי לאדם אחר, ומאז אני אותו
אדם "אחר".  אבל אני לא אדם אחר.
כש-א' שאל אותי בגיל 16 מי אני, עניתי שאני מחפשת אמת.  שזה מגדיר אותי יותר מכל.  מעניין, קצת לפני שהכרתי את ההוא כתבתי ביומן שהבחור הבא שאוהב ישנה אותי מן היסוד.
וייקח ממני כל מה שנותר. לא ידעתי אז שאין סוף למה שיש, ואחרי שלוקחים לך
את כל מה שנותר דווקא אז אתה יכול להתחיל לקבל. 

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s