יש כאב במילותיהם של סופרים כשהם מדברים על כתיבה. לפעמים הם
אומרים שכתיבה היא הדרך שלהם להישאר שפויים, הדרך שלהם להיות נוכחים. לחיות.
מדוע האמירות האלה כואבות? שתי סיבות: ראשית, כי יש בהן אמת. ושנית,
כי יש בהן אמת חלקית . האמת באמירה מתיישבת עם האמונה היהודית : בעשרה
מאמרות נברא העולם (אבות, פרק ה). העולם נברא בדיבור והוא תוצאה של דיבור
והוא, אולי, אף ניתן להיתרגם חזרה לדיבור (לא הדיבור המוכר לנו – צורה אחרת,
גבוהה). אבל זה השורש, הסיבה. התוצאה היא החיים, כמו
שכולנו יודעים, שאינם דיבור. החיים הם בשר ודם, כעס ודמעות, שמחה ובנאליות.
בדרך, בין מאמרות לבין החיים, עומדת האהבה. גם הצהרה זו מתיישבת עם האמונה;
העולם נברא אמנם בעשרה מאמרות אבל הוא קודם נברא בחסד. המקום,
החלל שאפשר את הדיבור, נבע מאהבה . העולם
לא נברא ונשכח – העולם נברא ונאהב. האנשים הם תוצאה של אותיות ומאמרות, כן, ובכך הספרות והשירה הן למעלה
מאמנויות אחרות כיוון שבהן יש נטף ממעשה הבריאה עצמו. אבל הוא מעשה חסר. מה הוא חסר? קשר חי ומתחדש בין הכותב לנכתבים.
מי שמתחקה רק אחר עשרה מאמרות, חי את הכוח שביצירה, את הכוח שבמילים
ובאותיות להחיות, אולי אף מסתנוור מזה, אבל לא רואה את הבריאה כמות שהיא; הוא רואה את החידוש החד פעמי בכתיבה אבל לא את
ההתחדשות הנמשכת באהבה.
אם נחזור למסכת אבות, עשרה מאמרות יצרו מרחק שנחצה מאוחר יותר
על ידי עשרת הדברות. בספור יציאת מצרים, עשר דברות שברו את הנתק בין הבורא לנבראים. הדיבור דורש דיאלוג ואילו מאמרות לא. לכן עשר מאמרות הן מעשה שנמצא מחוץ לזמן ולמקום, מעשה שמשויך לבורא. הדיבור
הוא מוסרי שכן הוא מערב את האדם, פניו ואת אנושיותו. ובכך,
את החידוש בקיומו השברירי על גרגר האבק שנקרא 'ארץ'.
האדם הכותב הוא בורא נכה. הוא לא מסוגל לדבר עם ברואיו ולכן, לא
מסוגל להיפגש ולאהוב אותם. אין קשר סיבתי
בין הכתיבה למוסר. ישנה ציפייה מוסרית, שכן הוספת חיים יש בה
תמיד ממד של מוסריות, אך הציפייה הזו נכזבת. האנשים, גחמותיהם, חולשותיהם, טעויותיהם ותענוגם,
מוסתרים מהסופר על ידי רשתות המילים. הוא מטייל במרחב הלשוני ורואה את
ההיתכנות מבלי לממשה. כמו אב עקר, שחוזה במות אלו שבן רגע נתן להם אפשרות לחיים. הוא רואה את הבריאה כ-אילו היה אל: הצופן הלשוני שטמון באותיות ובצירופיהן, העוצמה
שבחירותו לבחור מה ואיך לכתוב. בכל זה ישנו אושר סמוי המאפשר לו להמשיך; כל מעשה, גם מעשה
הכתיבה, לא נמשך בלא סיבה. אבל האהבה השוררת
מאחורי בריאת העולם האמיתי מושגת דווקא בשתיקה, בפריצת המרחב הלשוני. ולכן
אומר דוד המלך בתהלים ס"ה: "לך
דומיה תהילה".
מכל האמנויות הכתיבה
היא המכריתה והמסוכנת מבחינה מוסרית. כותב
טוטאלי תלוי במילים, הן הקשר האמין שלו למציאות; מתוך הבזק של אשליה הוא
רואה את ברואיו חיים, הוא מסוגל להאמין בזאת בעצמו. ולכן כתיבתו עובדת על מערך
הנפש של הקורא. אבל, אחרי שהרגע פג הוא
נכזב וזקוק לעוד יצירה , עוד אשליית חיים. ועוד מיסוך מהם. המציאות
חדלה מלהגיע אליו אלא מסוננת, הודפת אורכי גל מסוימים ומותירה לאחרים לעבור. למרות
שהסופר אוחז במעשה הבריאה אין הוא אלא אדם.
שלא כמו האל הוא בריאה המאולצת אל תוך הזמן, אל תוך יצירתו של בורא העולם, המביט בו באהבה
ובת צחוק. לרגעים, נתן לומר, בתחושת
הזדהות .
ישנו כאב במילותיהם של סופרים כשהם מדברים על כתיבה. דרך הקורא , אנושיותו, נקרית האפשרות להקלה מכאב זה והאהבה, בהבזק השתלמות,
משכתבת את השלמות שקפאה ביצירה.
חוויות חשקניות 