האמונה שלי באל נובעת מהרבה כעס.  ההתמודדות בחיים עם העולם דרך כתיבה, במיטבה, עוברת בכעס.  התכנים שאני מעבירה דרכי, כמו אנטנה, הם אלימות וזעם ובוז ותשוקה מעורבבים זה בזה כמו אותות חשמל אקראיים. כל אי השקט הזה… בלילות אני אוהבת להקשיב לג'ייקוב דילן, הוא מרגיע, מחזיר הכל למקום.  I told you I couldn't stop  זה אחד השירים שהכי נגעו בנפשי.   משהו במילים האלו, השלמה עם האובססיה ועם הצורך שלו.  מה עם הצורך שלי? אני צריכה לסיים שני ספורים,  "האיש האדום" ו"רגש" שמותיהם.  הראשון מתעסק במיסטיקה ושחוּר. השני במיניות אינטרסנטית.  לא יודעת איך הם קשורים לחיי, רק קצת.  קשה לי לפעמים לחיות בעולם עיוורת, להרגיש את הדברים ולנסות לקרוא להם בשם רגע לפני שמתרחקים לתמיד. ולכן  כשהרגשתי בדמוי המוביל,  אני מקופלת כמו אנטנה על הגג מול שקיעה דרומית, ירדו ממני דמעות. אחר כך בא היתר. ככל שהרגש חד כך אני אמצעי בשבילו.  המילים האמיתיות,  הן כמעט מוחקות אותי – לא זקוקות לי. 

 

 

 

       

 

 

כמו אנטנה ממתינה

 

אני מתגעגעת לרוחות
הרפאים האהובות;  

להעביר ידי דרכן ולראות,
מן העבר השני…

החללים שהן משרות,
 רוחות הרפאים … כולן.

החיים ממשיכים להפתיע,
להחריד.

 הידיעה ש
 יגמרו, התשוקה ש יגמרו –

  האמונה,
האשליה, כל מה שנועד להדוף את התחושה  ש

 אין  לנו לאן
ללכת

 

 אני מתגעגעת
לעצבות, שלום לחדלון אהוב,  

כמה התרחקתי,

כמו אנטנה על גג בניין
פריפריאלי,

ממתינה לאות חשמל,

טפטוף דרומי מנחם אותי,
אני

כפופה על הגג  וצופה
בשקיעות בזריחות,

יום אחר יום ולילה אחר
לילה.

איך הכול חי בי, איך
האהבה היא הדרך שלי לעבודת השם

וכל ניסיון באהבה הוא
ניסיון להיפגש עם

 פנים מול פנים עם
מר אינסוף? מי את בכלל?

אנשים שאהבתי, הם היו,
תעלות דרכן רעם לי החשמל

ושמא כשיבוא , לא עמדתי
בו אהה

 אולי אני משתגעת,
אז אחיה בצבעים

מוטב למות שמחה,  
אחרי הכל,

החיים הם

משחק סכום אפס

 

 כמה כאב ואושר יכול
אדם לנשק ביחד?

 אילו נשמות נשקו
לי, כשעשיתי את דרכי אל העולם?

 חרדת, אינני יודעת,
אני דבוקה של נשמות

הייתי מתה על קידוש
האהבה;

 אחיה.

 

 

רגש הזדהות והרחבתו

 

קראתי עכשיו ברשימות של העתונאית אריאנה מלמד, "יומן אימוץ". היא כותבת על מסע האימוץ שלה, במסגרתו לקחה לגידולה שני ילדים מרוסיה.  מתוארת שם דרך חתחתים ובסופה הסתבר שיש לילדיה סינדרום אלכוהול עוברי, כמו שילוב בין אוטיזם והפרעת התנהגות קשה. האמת?  סביר שילדים שהוצאו ונלקחו לבית יתומים ממדינה מפגרת כמו רוסיה, הוצאו מבית והורים מאוד מאוד בעיתיים וחולים, ושלל מחלות גופניות ונפשיות שהיו אצל ההורים ועברו לילדים. אבל העוצמות הרגשיות שלה היו כה חזקות, ונגעו ללבי. דבר נוסף שחשוב לדעתי לציין, אריאנה מלמד היא אישה גדולת ממדים.  יש לה אינטליגנציה גבוהה כמו גם אינטליגנציה רגשית גבוהה. ויש שהיא מזכירה לי בדברים מסויימים את הבלוגרית הידועה "זו ש", שהייתה כותבת בישראבלוג בעבר.  זו עוצמה שיש לנשים מסוג מסויים, שנשיותן משוחררת מהחנופה שנושאת הנשיות הרגילה, הרזה והסטנדרטית.  נשיות חזקה יותר, שקובעת עובדות בשטח, ואי אפשר שלא להענות לה.  נשיות עצמאית באמת. אני מקנאה בנשים הללו ומרגישה בושה לא דוקא בגופי אלא באישיות הנשית שאין בי ויש בהן. הייתי רוצה לללמוד מהן.  שכן בכתיבה הדהד בחזקה הערך הזה: שהחיים והאהבה הנם בעלי תכלית מוסרית. לאהבה יש תכלית זולת עצמה.  האמת הזו ששררה מעל הטקסט של אריאנה מלמד לפתה אותי בחזקה. אני גם רוצה להיות יותר כזו, יותר ללכת בעקבות מה שאני מאמינה בו מבחינה רגשית, פחות אנוכית.  פעם, בערך לפני עשור, הייתי נשואה לזמן קצר. לא יודעת אם ספרתי על כך בבלוג או לא, ואם לא, אז הנה אני מספרת עכשיו. זה היה בנזוגי הראשון, האקס המיתולוגי, והיינו יחד סך הכל כמעט ארבע שנים, מתוכן נשואים קרוב לשנתיים.  אמנם נפרדנו אבל האהבה שהייתה מנת חלקנו, והמשיכה שנים רבות (עשר שנים למעשה) אחרי שנפרדנו, היא האור במגדלור חיי עד היום. היא מה שאפשר לי שלא לטבוע בביצת הרווקות בשנות העשרים שלי, גם כי לא הייתי רווקה, וגם כי אהבה אמתית מלמדת שיעור שבלתי נתן לשכחו, על ערכים ועל מה שמשנה ביחסי אדם לחברו.  ויחסים רומנטיים הם קודם כל יחסי אדם לחברו.  אני חושבת שדווקא כי הבחור הראשון שאי פעם לטף את שערי, ואני הייתי הראשונה ללטף את שערו, אהבנו בנחישות ובאמת, דווקא זה אפשר לי מאז ועד היום לראות לנשמותיהם של אנשים ולא להעצר בדקות העור, בעובי העור.  זה גם מה שאפשר לי, עם השנים, לקשור בין אהבה רומנטית לאהבה כללית לאמונה באל.   כשקראתי את הרשימות של אריאנה מלמד נזכרתי באיזשהו מקום גם איך אני תופסת את האמונה היהודית:  דרך או צורת התבוננות שמובילה למסקנה שהחיים, ובפרט אהבה, הנם בעלי תכלית מוסרית. כל היתר בחיינו הוא פסיק לעומת עיקר זה, עיקר העיקרים. וכל הקורפוס היהודי הוא אך אופנים להכליל את האמת הזו על כמה שיותר מערכות וסיטואציות.  בטקסט של אריאנה, בעיקר בתחילתו, כשספרה על בית היתומים באוקראינה אליו הגיעה לקחת את ילדיה לאמוץ, כשהיה ברור שהם יזכו בחיים טובים יותר אך כל היתר, כל העשרים או השלושים היתומים האחרים, לא יזכו בכך,  התבוננתי בסיטואציה והבנתי כמו שפעמים רבות הסבל מאלץ אותנו להבין, מה תפקידנו בעולם.  מהי התכלית.  ואיך להשתמש בבערה, באש האהבה, כדי לעמול ולהמשיך לחצות גבולות ולהרחיב את תחום המאבק, הלאה מן הפרט אל הכלל. הלוואי שאצליח. 

 

לא נעים להגיד, אבל כשאני שוכבת לי על המיטה ולידי ישן הגור,  זה יותר מספק רגשית כרגע מכל דבר אחר. במהלך דצמבר נרקמה דינמיקה בעייתית ביני לבין גבר אחד,  מבוגר ממני ונשוי ובעל עמדה.  התכתבנו על דברים ענייניים ופתאום זה זלג לאישי. פתאום נוצרה קרבה שהייתה עשויה להוביל למעשה חסור, חלילה.  זה היה חזק כל כך, התשוקה לפתה אותי ולא יכולתי לחשוב על שום דבר אחר. הרגשתי שאני עבד, בצורה הכי פשוטה וישירה.  איכשהו זה נגמר בלא נזקים ומלבד פגישה אחת מרוחקת ביננו,  לא ארע דבר מה פיזי. אז אחרי שהצלחנו להתרחק ולהנצל זה מזו ונתק הקשר, הייתי חייבת להמיר את כל הרגש הזה למשהו אחר שלא יפגע בזוגיות שלי ובחיי.  אז אני והחבר החלטנו לקחת כלבלב קטן. אני חושבת שההמרה הצליחה,  ולבי נתון כעת למישו הקטן, לריח שלו ולתנועות ולמגע שלו. 

 

הסיבה האמיתית שלקחנו את מישו הכלבלב, שהוא גור קטנטן ועוד יום ימלאו לו חודשיים, היא שאחזק את כושר האמפטיה והאמהות שלי. גם החבר, אני חושבת, צריך לעבוד על נושא האבהות למרות שהוא מדהים עם האחיינים שלו. אבל להיות הורה זה לא אותו דבר כמובן.  בכל מקרה מה שמעניין בגור, וזאת על אף שאני יודעת כי אין גור כלבים כמו גור אדם, פשוט אי אפשר לעמוד בפניהם. אנחנו חייבים להעתר להם והאנוכיות המוחלטת והמתוקה שלהם מחייבת אותנו. הרי מה מחייב אותי לקום בלילה לכלבלב כדי להרגיע אותו?  מה מחייב אותי לקחת אותו על הידיים כשהוא בוכה?  לא ברור.  המתיקות והקטנות שלו, החולשה שלו, והתחושה שהוא באמת זקוק לי, באמת אני נחוצה ונדרשת. זו תחושה כלכך חזקה, שאני כמו אמא שלו, שהוא נזקק לי, תחושה שמנשלת מאנוכיות וגורמת לי לוותר על אנטרסים שלי לטובתו. מצד אחד זה מפחיד, כי השוד הרך הזה מייצר נישול, שהרי הילדים בסופו של דבר מנשלים ודוחקים את הוריהם מההסטוריה. מאדך הוא יוצר תחושה של תכלית.  יש לי תכלית, אני נחוצה. למי שההשוואה בין גור כלבים לתינוק נשמעת מאוד מופרכת, יש להזכיר כי כלבי הבישון סופר אינטליגנטיים, ובגילאים כה קטנים דווקא יש דמיון מסויים. אמנם את מישו אני משאירה לבד 7,8 שעות ואף יותר, כשאני יוצאת לעבוד, ותינוק אמיתי אי אפשר להשאיר, ובכל זאת.  עכשיו הוא נם בחדר העבודה במיטה שלו, אחרי שהוא עצבן אותי והשתולל יתר מדי, צעקתי ושמתי אותו שם וסגרתי את הדלת.  כשפתחתי אותה כעבור חצי שעה הוא לא נסה לצאת ולחזור אלי אלא הבין שאני כועסת ומוטב שיישאר שם.  אוף, אני קצת מתגעגעת לריח המתוק ולמגע שלו כשהוא יושב על ברכיי. כמו כדור שלג לבנבן…

 

 

 

אני מנסה לחשוב למה אני דווקא עם החבר שלי ולא עם אחד הבחורים האחרים שהכרתי ויצאתי אתם? ואין לי ממש תשובה. התשובה היחידה היא שעובדה שאנחנו יחד שנה פלוס, עובדה שבפועל אנחנו בזוגיות.  יש לנו גם קשיים, בעיקר בתקשורת. גם מבחינה רגשית חלקים מהזמן אני לא מרגישה את זרם האהבה שאולי קיוויתי או ציפיתי להרגיש עם בן זוג.  אבל ברגעים המשמעותיים, שנינו כן מרגישים יקרים אחד לשני, סומכים אחד על השני. שיש אהבה שהיא כללית יותר, אולי קצת פחות רומנטית וטוטאלית אבל מאפשרת. יש השלמה של מה שחסר אחד בשני.  השאלה הגדולה ביותר היא כמובן אם זה יסתיים בנישואים ואם כן איך זה יהיה?  איך ארגיש שאדע שהוא הגבר היחיד ולא יכולה יותר להסתכל הצידה? שזהו, סגרתי את הבסטה?  הדבר שמאוד חשוב לי הוא  החופש. מאידך, אין חיים אמיתיים ומלאים בלי זוגיות ונישואים הם הבחירה הנכונה.  להתחייב, לעבוד ולאהוב ולהמשיך לעבוד. מבחינתי להיות בלא זוגיות ובלא חבר, אחרי שכבר שנה ומשהו אנחנו יחד, לטוב ולרע, זה נתפס כבלתי אפשרי.  אנחנו כבר קשורים זו לזה וגם בהזדמנויות השונות שהיו לנו לעזוב או ללכת עם אחרים (בעיקר לי) בחרנו להמשיך להיות אחד עם השני. זה הרבה מאוד.  מבחינתי גם אין יישום ליהדות ולאמונה שלי מחוץ לנישואים והקמת בית. הכל תיאורטי עד שצריך לפנות מקום, בנפש ובמרחב, לעוד אדם.   אי אפשר להתקדם בלי האחר.  

אם היתה לי עצה אחת לתת לרווקות ולרווקים זה לא לבוא ממקום שיפוטי להכיר אדם חדש. לבוא ממקום של חיוב, של כן,  אפילו אם הרבה פעמים הכן הזה לא יוביל לזוגיות ולנשואים, להמשיך לבוא ממקום של חיוב, של למצוא דברים טובים בזולת ובאנשים שפוגשים. זה מרכך את הנפש ומכין אותה לקראת ה'כן' האמיתי, המפגש עם בן או בת הזוג שאתם באמת נחייה, לטוב ולרע.   גם כשיש מפגשי סרק, אם אנו מצליחים למצוא בהם נקודת אמת, הם משאירים עקבות טובים ומחזקים לקראת המפגש האמיתי, במקום לקחת מאתנו את מעט הכוח והתקווה שהיו לנו והתבדו, הם נותנים ובונים. הופכים את החושך של החיפוש לאור. 

 

 

 

אין דברים כאלה 🙂

אני יושבת עם הספר "הנפש" של הרב יצחק גינזבורג, עם עיתון "גלובס" ועם כריך טעים שהכנתי לי בסלון. אה, ויש את זה שמתעקש להתכרבל כל הזמן.

 

 
   

פרווה ואהבה

 

החבר שלי קנה לי מתנה מדהימה, גור כלבים בן כמעט חודשיים, מסוג בישון פריזה.  יקר (סדר גודל של כמה אלפים), מתוק אינטליגנטי ומושלם!

במחווה למישל וולבק, סופר יקר שהשפיע עלי לא מעט בחרתי בגזע הזה דווקא, ככלבו של בלש המשטרה, ז'סלן (מתוך "המפה והטריטוריה"). הנה פסקה מן הספר אודות כלבי הבישון:

 "אף כי מקורם של הבישונים מגיע עד העת העתיקה…הביון הגיע לחצרו של פרנסואה הראשון בתור מתנה שהעניק לו הדוכס פרארה:  המשלוח, שהיה מלווה בשתי מיניאטורות של העיר קורג'ו, התקבל בהערכה רבה על ידי השליט הצרפתי, שהגדיר את בעל החיים 'חמוד יותר ממאה בתולות', והעניק לדוכס סיוע צבאי מכריע בכיבוש נסיכות מנטובה.  הבישון הפך בהמשך לכלב החביב ביותר על מלכים צרפתים רבים, לרבות אנרי השני, עד שהודח מכסאו על ידי הפאג והפודל. בניגוד לכלבים אחרים כמו שטלנד או הטרייר, שזכו רק בשלב מאוחר למעמד של כלבי שעשועים, ונשאו עמם את עברם ככלבי עבודה,  נראה שלבישון לא הייתה מעולם סיבה אחרת לקיומו מלבד הענקת שמחה ואושר לבני אדם. הוא מתמסר למשימה זאת בשקידה, סבלני עם הילדים, עדין עם הזקנים, זה דורות רבים מספור. הוא סובל מאוד מבדידות ויש להביא זאת בחשבון בעת קניית הבישון: העדרות של בעליו תתפס אצלו כנטישה…"

 

 

וובכן, מישו שלי (כשם כלבו של ז'סלן בספר) הקט, נם במיטתו: 

 

 
   

 

אחת ה'בעיות' במרכאות היא שכדי להבין ולנתח היטב מצב, יש לראות אותו מכמה זוויות.  הדבר נכון לתחומים רבים ובפרט לאמונה היהודית, שקרובה ללבי בשנים האחרונות ואני לומדת בצמא.  לאחרונה, רכשתי את ספרו של הרב יצחק גינזבורג, "הנפש".  אמנם אני רק בתחילתו, אבל מיד ברור לי שצורת ההסתכלות שלי ושל הרב על המציאות, דומות.  ההסתכלות היא מזוית המים, הרגש והאנושיות.  ומכאן היציאה למערכתיות והכללה, אבל קודם הזוית האנושית.  אין זה מפתיע אם כן שהרב משתייך לחסידות (חב"ד).  מיד עם תחילת הקריאה בספר הדהדו לי ברקע שני טקסטים נוספים:  "מורה נבוכים" לרמב"ם, ושוב אני שמחה כל כך שהחלטתי אי אז בגיל 28 להקדיש שעות רבות מזמני ללמוד את הטקסט התובעני הזה.  טקסט נוסף שמיד עלה בי, ממנו קראתי רק פרק, הוא "החיים כמשל" של פנחס שדה. מאחר ולא קראתי את כל הספר מהרתי לרכוש אותו ביום חמישי.  עלי לקרוא את ספרו של הרב גינזבורג בקריאה השוואתית עם שני הטקסטים הללו, שכן שלושתם שופכים אור מרתק זה על גבי זה ואינני רוצה להחמיץ את המידע היקר שאני סופגת מהקריאה המשולשת.  עניין חשוב הוא לציין כי הרב גינזבורג בעל רקע במתמטיקה ופיסיקה  (למען האמת הוא סיים תארים בתחום בגיל צעיר מאוד).

 

בנוסף לכל זאת עלי להתחיל בכתיבת רומן המד"ב שלי, מה שמביא להוגה הבא והרלוונטיות של הפוסט הנוכחי: מישל וולבק.  סופר בעל רקע מדעי (הנדסה) שיוצא ממסורת כתיבת מדע בדיוני, עניין שמשחרר אותו ממוסכמות הכובלות את יתר עמיתיו למקצוע.  לפני כמה שנים פרסמתי את הרשימה "רקמת הערות על מישל וולבק" פה בבלוג. חתמתי באמירה כי "סופר טוב הוא גם נביא".  אמנם לא כפשוטו התכוונתי אלא כמטאפורה, במקרה של וולבק היא רוקמת עור וגידים לעיננו ממש.  ספרו החדש, שניתן לתרגם בעברית כ"כניעה",  יצא לאור ולחנויות בדיוק ביום רביעי, ביום שארע פגוע הטרור הרצחני במגזין "צ'ארלי הבדו".  וולבק הוא כרגע הסופר היחיד (!) באירופה המחזיק בתפיסת עולם שמצדיקה עצמה לאורך השנים, מתממשת, ומתבררת כמדויקת, בעיקר ברמת המאקרו האינדוקטיבית.  דווקא ברמת המיקרו, כוונתי ביחסי גבר אישה וביחסו למיניות היחיד, היכן שעומד מרכז הכובד של הביקורת הנתחת עליו,  הוא פחות מעניין אותי ופחות מדויק, אני סבורה, ובהקצנתו יש ויתור על התמודדות כנה עם מושג האהבה.  מצד שני, אולי אני טועה ולגבי החברה המערבית, הצדק עם וולבק.   לטובת הקוראים אני מקשרת שוב את הרשימה.

 

חזרה לצלילים

קשה להיות בעלת נפש שירית בחורף.  העולם מבקש שירה, ולי, לא נותרו מילים לתת.  אני חושבת על גלקסיות רחוקות יותר, על סופות אש וסופות קרח וסופר נובות, שמבקשים מילים ואין מבט אנושי המביט בהם. כמה נכזבת הסופרנובה D1130  המתפרצת אל מרחבי הנצח האדיש…   

יצרתי את כל התנאים כדי שאוכל לכתוב.  כשהייתי בת 25 הבטחתי שאשוב אל מרחבי הכתיבה, אחרי שאשלים תואר שני ואמצא זוגיות מסודרת. והנה אני בנקודה, חמש שנים אחרי, וכל הדברים האלו התמלאו.  אפילו מצאתי עבודה שמאפשרת מעט אורך נשימה.  אבל הלב?

בגיל 25 ידעתי לאהוב בצורה מוחלטת.דברים אחרים באו, החוש המוסרי התחדד, אני אדם טוב יותר.  אני רגישה יותר לאנשים ומסוגלת לתת שמחה ונחמה.  אבל היכולת הזו אבדה. 

כשהגשם יורד, האם יש בכך אמירה?   מה הוא אומר?  מדוע הטיפות מתנפצות לקרקע בלי להותיר חותם? מדוע השלג משאיר משהו שאפשר להחזיק, ללטף, ואילו הגשם מתפרק?  כאבתי לקרוא ב"שיר השירים" לפני חודש, בבית הכנסת הירושלמי, כשהילד הקטן שר בניגון ספרדי את המילים. ירדו לי דמעות בלי להבין, בקושי הצלחתי לשמוע את קולו.  בכיתי כי חשתי שוב כי האהבה היא נטף ממשהו אחר, גבוה,  שנתן לי רק להבריש בגב ידי, באבחה.  הבנתי שלעד נדונתי לחפש, חיוורת, גוועת מצמא.   ובכל זאת הצחוק, את הצחוק עלי להבין טוב יותר.