חזרה לצלילים

קשה להיות בעלת נפש שירית בחורף.  העולם מבקש שירה, ולי, לא נותרו מילים לתת.  אני חושבת על גלקסיות רחוקות יותר, על סופות אש וסופות קרח וסופר נובות, שמבקשים מילים ואין מבט אנושי המביט בהם. כמה נכזבת הסופרנובה D1130  המתפרצת אל מרחבי הנצח האדיש…   

יצרתי את כל התנאים כדי שאוכל לכתוב.  כשהייתי בת 25 הבטחתי שאשוב אל מרחבי הכתיבה, אחרי שאשלים תואר שני ואמצא זוגיות מסודרת. והנה אני בנקודה, חמש שנים אחרי, וכל הדברים האלו התמלאו.  אפילו מצאתי עבודה שמאפשרת מעט אורך נשימה.  אבל הלב?

בגיל 25 ידעתי לאהוב בצורה מוחלטת.דברים אחרים באו, החוש המוסרי התחדד, אני אדם טוב יותר.  אני רגישה יותר לאנשים ומסוגלת לתת שמחה ונחמה.  אבל היכולת הזו אבדה. 

כשהגשם יורד, האם יש בכך אמירה?   מה הוא אומר?  מדוע הטיפות מתנפצות לקרקע בלי להותיר חותם? מדוע השלג משאיר משהו שאפשר להחזיק, ללטף, ואילו הגשם מתפרק?  כאבתי לקרוא ב"שיר השירים" לפני חודש, בבית הכנסת הירושלמי, כשהילד הקטן שר בניגון ספרדי את המילים. ירדו לי דמעות בלי להבין, בקושי הצלחתי לשמוע את קולו.  בכיתי כי חשתי שוב כי האהבה היא נטף ממשהו אחר, גבוה,  שנתן לי רק להבריש בגב ידי, באבחה.  הבנתי שלעד נדונתי לחפש, חיוורת, גוועת מצמא.   ובכל זאת הצחוק, את הצחוק עלי להבין טוב יותר.  

2 מחשבות על “חזרה לצלילים

  1. הי, אני קוראת אותך כבר כמה שנים ופעם אולי קראת בבלוג שלי ("יומנאית לילה" או "סיפורי גורים"). רק לפני כמה פוסטים (הפוסט על הבחור ובית הקפה) הבנתי מאיפה באת ואיזו חוויה עברת שהשאירה אותך בצימאון לידע רוחני ובחיפוש מתמיד אחריו. אני רק יכולה לומר לך שקיבלת מתנה וזה טבעי להתגעגע אליה ואת מסיקה את כל המסקנות שהן, לטעמי האישי, נכונות. אני לא רוצה לומר יותר כי זה לא המקום שלי לומר דברים. שלך בידידות, רו/מילן

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s