הסיבה האמיתית שלקחנו את מישו הכלבלב, שהוא גור קטנטן ועוד יום ימלאו לו חודשיים, היא שאחזק את כושר האמפטיה והאמהות שלי. גם החבר, אני חושבת, צריך לעבוד על נושא האבהות למרות שהוא מדהים עם האחיינים שלו. אבל להיות הורה זה לא אותו דבר כמובן.  בכל מקרה מה שמעניין בגור, וזאת על אף שאני יודעת כי אין גור כלבים כמו גור אדם, פשוט אי אפשר לעמוד בפניהם. אנחנו חייבים להעתר להם והאנוכיות המוחלטת והמתוקה שלהם מחייבת אותנו. הרי מה מחייב אותי לקום בלילה לכלבלב כדי להרגיע אותו?  מה מחייב אותי לקחת אותו על הידיים כשהוא בוכה?  לא ברור.  המתיקות והקטנות שלו, החולשה שלו, והתחושה שהוא באמת זקוק לי, באמת אני נחוצה ונדרשת. זו תחושה כלכך חזקה, שאני כמו אמא שלו, שהוא נזקק לי, תחושה שמנשלת מאנוכיות וגורמת לי לוותר על אנטרסים שלי לטובתו. מצד אחד זה מפחיד, כי השוד הרך הזה מייצר נישול, שהרי הילדים בסופו של דבר מנשלים ודוחקים את הוריהם מההסטוריה. מאדך הוא יוצר תחושה של תכלית.  יש לי תכלית, אני נחוצה. למי שההשוואה בין גור כלבים לתינוק נשמעת מאוד מופרכת, יש להזכיר כי כלבי הבישון סופר אינטליגנטיים, ובגילאים כה קטנים דווקא יש דמיון מסויים. אמנם את מישו אני משאירה לבד 7,8 שעות ואף יותר, כשאני יוצאת לעבוד, ותינוק אמיתי אי אפשר להשאיר, ובכל זאת.  עכשיו הוא נם בחדר העבודה במיטה שלו, אחרי שהוא עצבן אותי והשתולל יתר מדי, צעקתי ושמתי אותו שם וסגרתי את הדלת.  כשפתחתי אותה כעבור חצי שעה הוא לא נסה לצאת ולחזור אלי אלא הבין שאני כועסת ומוטב שיישאר שם.  אוף, אני קצת מתגעגעת לריח המתוק ולמגע שלו כשהוא יושב על ברכיי. כמו כדור שלג לבנבן…