האמונה שלי באל נובעת מהרבה כעס.  ההתמודדות בחיים עם העולם דרך כתיבה, במיטבה, עוברת בכעס.  התכנים שאני מעבירה דרכי, כמו אנטנה, הם אלימות וזעם ובוז ותשוקה מעורבבים זה בזה כמו אותות חשמל אקראיים. כל אי השקט הזה… בלילות אני אוהבת להקשיב לג'ייקוב דילן, הוא מרגיע, מחזיר הכל למקום.  I told you I couldn't stop  זה אחד השירים שהכי נגעו בנפשי.   משהו במילים האלו, השלמה עם האובססיה ועם הצורך שלו.  מה עם הצורך שלי? אני צריכה לסיים שני ספורים,  "האיש האדום" ו"רגש" שמותיהם.  הראשון מתעסק במיסטיקה ושחוּר. השני במיניות אינטרסנטית.  לא יודעת איך הם קשורים לחיי, רק קצת.  קשה לי לפעמים לחיות בעולם עיוורת, להרגיש את הדברים ולנסות לקרוא להם בשם רגע לפני שמתרחקים לתמיד. ולכן  כשהרגשתי בדמוי המוביל,  אני מקופלת כמו אנטנה על הגג מול שקיעה דרומית, ירדו ממני דמעות. אחר כך בא היתר. ככל שהרגש חד כך אני אמצעי בשבילו.  המילים האמיתיות,  הן כמעט מוחקות אותי – לא זקוקות לי. 

 

 

 

       

 

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s