ממרחקים

 

יקירי הרחוק,

אומרים כי קל יותר כך, כשיש מרחק. בתורה כתוב "והגבר יאהב את
אשתו ויכבדה יותר מגופו", ולא הבנתי איך אפשר. אבל אפשר, אם היה לי פת לחם,
הייתי מביאה את מנחתי אליך. באצבע צרדה הייתי מגישה לשפתיים למודות .
 אינך מושלם,  מלא חסרונות. כל כלך. ולמרות זאת, אתה , אתה, שלם
ויפה.  אני אוהבת כמו ילדה . ילדים הם היחידים שזוכרים לאהוב , בלא
ספקות.

 

אני אוהבת אותך תוך שאני נושמת. כמה זה קל, לשאוף אלי אויר הרים
צלול,  אתך. ניבטות אלי גבעות, שכונות רחוקות של עיר זהובה, חמה. צרובה
ומשתטחת ירושלים בקיץ. לפניך לא ידעתי מהי אותה אהבה, אתה לימדתני. שרגש זה אמצעי
להביע מה שאף פעם לא נתפוס. לא באמת נוכל.  ולאהוב זה קודם כל
לנשום. 

 

הראש היפה שלך הוא שמש אדומה ופקחית. אני מסיטה את עיני כי צורב
להביט ישר. שמש צורבת . אפשר לראות רק את העולם שהיא מוזגת מבעד לקרני הדבש, 
זהב דק ושקוף. כמו אהבתי , כמו שאתה לי.

 

אני אוהבת, צועקת מחלוני. והעיר מהדהדת אלי אהבה. האל יושב
למעלה בשמיים תכולים, מלטף בשמועה את ראשי, את ראשי כולנו. אנחנו לא יכולים להרגיש
כמובן,  רק להאמין. רק לקוות.   אני אתך בכל מובן. והעלים בצד הדרך
מזכירים לי את קצוות שיערך. אני אוהבת כמו ילדה, וכמו ילדה אני קופצת אגרופים
ובוכה . על עוולות , על שרירות הגורל. על מטוסי נייר שעפו אל הרוח והרחיקו
מהישג ידיי.  אני אוהבת כמו חווה, וכמו חווה אני זוכרת שהכול צריך
לחוות . כי למה חווה? אם כל חי, אם כן מדוע לא חיה? כדי לחיות צריך
לחוות.  לחוות זה לאהוב; לאהוב אותך.

 

 

20.08.09

להוא שלמד אותי אמונה

 

כמו יופייה או נעוריה של אישה הפועלים על גבר, כך מעמד וכוח של גבר פועלים על אישה (בהבדלים אלו או אחרים). אני סלחנית לגבי תשוקות של אנשים והטעויות המלוות אותן. התשוקה המינית מנתקת את האדם מהקשר ומפקיעה את רצונו.  כשאני פוגשת בגבר בעל מעמד שמעוניין בי, אני עוברת למישור אחר, מקביל, המתקיים בעתיד (מה אם נהיה יחד..?) בו כוחו הופך להיות כוחי.  זו שאלה של אגו בסופו של דבר ועונג הכרוך באגו הזה. מה דעתי על האיש הזה באופן אישי? זה כמעט משני לגרוי החשבה על שנינו יחד.  העולם נדלק במתג, ואני הופכת למרכזו.  אני השגתי את הגבר הזה, אני טובה נחשקת וחזקה. אני מושא תשוקתו.  וכו.  המפגש האישי נדחה לשלב מאוחר יותר, ייתכן שיתקיים ויצליח וייתכן שלא.  יש פה השתלטות עוינת של  העתיד על ההווה,  הכל במתק ותענוג ארוטי שאי אפשר כמעט לעמוד מולו. 

שפת האהבה

 

כשהייתי בת 16.5 והכרתי את בן זוגי הראשון, הבטחתי לעצמי שתמיד אוהב אותו.  היינו יחד עד שמלאו לי כ-19.  נשארנו בקשר  עוד כמה שנים אחרי כן.  זו הייתה אהבה עצומה עבור שנינו.  מעולם לא הפסקתי לאהוב אותו ועמדתי בהבטחה.   בגיל 23.5 התאהבתי באדם השני בחיי. עד מהרה הבנתי שגם הפעם, אאלץ לאהוב אותו תמיד. הפעם היה הדבר קשה, קשה מנשוא.  הרגש היה הרסני כשם שבנה אותי. על מנת להמשיך לחיות נאלצתי לשנות כל מה שהכרתי, נאלצתי להגר מזהותי הקודמת אל תוך אחת חדשה.  כל מה שהכרתי התפורר לי ביד.  למרות כל זאת הצלחתי לעמוד בזה.  ישנם צלילים מסויימים, שירים, ריחות, מראות, שמציגים באופן הרמטי את העבר.  אני לא מדברת על זיכרון אלא יותר מסע בזמן, שימוש ברגש על מנת להרחיב אותו; לא הסתפקתי באהבה כמו שהיא, לא.  הבנתי או הרגשתי שהאהבה יכול לשמש אותי להעלים כל גדרות וחיצים.  שהיא דרך להתפשט הלאה ממי שאני, הספציפית, הקטנה.  להפוך למישהי הרבה יותר רחבה, עם לב רחב, מקום.  כמעט כל מה שקיים בעולם לא נשאר כמו שהוא, בבחינה זו.  הגדרות הן אשלייה נחוצה מאוד.  בסופו של דבר אם ממשיכים בגישה הזו, ומתחילים לזהות בכלל בני האדם את היסודות האהובים,  עולה השאלה, מיהו האדם האהוב? האם הוא חשוב?  התשובה היא כן.  האני שלי מוגדר גם דרכו, אני מישהי שאוהבת את מישהו.  אבל נכון שבשלבים הרחבים יותר של האהבה, הגבוהים,  הספציפי משנה את תפקידו.   האהבה והמפגש בין סובייקט לסובייקט היא פתח לאובייקטיבי.  לא במובן האנליטי, כמו שמוצג בפילוסופיה היוונית.  כי שם פוגשים חוכמה ולא על זה דיברתי. איפה נפגש האדם עם היוצר?    גם בחוכמה, אבל גם במבוכה, בכעס.  בכל אותם אספקטים שאדם בא אתם במגע, בין אם בתוכו ובין אם מחוצה לו.  החוויה של האדם האחר,  המבוכה, הטעויות שלו בניווט, הנשימה,  מה נוטה לומר ומה לא לומר,  אילו אמיתות כשלעצמן.  אין הן מיותרות, הן קיימות כשלעצמן. כמו חוקי פיסיקה נוספים של שמור.  האדם הוא אמת בעולם, לא פחות מקצב הנפילה של תפוחים.  והאהבה היא אולי דרך התבטאות, דרך דיבור, של מי שיצר את העולם – על התפוחים והאנשים שבו.  על מנת לנסות לדבר עם היוצר, לדעתי, צריך ללמוד לאהוב בצורה רחבה יותר.  איך לא לפול להתמכר רק לספציפי, אלא לעלות מהספציפי לכללי. ואיך לעשות את זה נכון.  זוהי שפה וזה הזמן ללמוד לדבר אהבה. 

 

 

   16.10.14

דיון על סרט שעוד לא ראיתי

 

זו הייתה גאונותו של ההוא שעמתה אותי עם שאלת האמונה. יותר מכל דבר אחר, מאז אותו לילה בגיל 14, כשהפסקתי להאמין באלוהים אחרי סרט תעודה מזעזע על אכזריותם של אנשים. מתי כפה אותי מישהו כך לבקש את אלוהים?  אני זוכרת שישבנו בבית הקפה לפני שבע שנים,  את הידיים הדקות שלו ושלי משחקות בתיונים…  הרבה דברים משמעותיים קורים בבתי קפה.  אני זוכרת את העיניים הצפופות שלו, איך פתאום, במקום שיידלק המתג בין גבר לאישה לאינטימיות ותשוקה, נפתחו עשרה, מאה מתגים והמוני ידיעות נכנסו לי. המוני ידיעות על אנשים, על מצבים, הסטוריות.  איך פתאום התפצלתי, לא הייתי שם באמת.  המשכנו לדבר על דבר זה או אחר אבל אני התחלתי לחיות בכמה מישורים מקבילים שלעולם, כך הבנתי, לא ייפגשו.  והכאב הזה, האהבה המוחלטת הקורעת הבלתי אפשרית שחשתי, ברגע שבו הבנתי כי אהבה רומנטית היא אמצעי ולא תכלית. האהבה הגנה עלי שלא אפגע' חלילה. איך האהבה שמה בהקשר את מה שאיננו נתון להקשר.  מהי גאונות?  צינור מעבר, לידיעות, רוחניות. זוהי גאונות.  ואם כך מה המעלה המעולה ביותר שאדם יכול לסגל לו? צניעות. צמצום עצמו על מנת לההפך לסוג כזה של מעבר.  ובכל זאת אהבתי, הרגשתי.  אני הייתי קיימת, לא הפסקתי להתקיים. לכן לא בחרתי בבודהיזם אלא ביהדות.  לא הרגשתי שאיני, הרגשתי אני יותר מתמיד.  האמונה בחרה אותי, לא אני בחרתי. זה יכל היה להסתיים לגמרי אחרת, הספור.  יכולתי להפגע או להשתגע או להפוך לוורכוהוליסטית ולקבור את עצמי כך שלא אזכר במה שקרה… העדפתי להתמסר לאמת וללכת בשביליה.

כל זה נכתב כהקדמה לדיון על הסרט "סאלו – 100 הימים של סדום", סרטו של פאזוליני.  לא ראיתי את הסרט עדיין (זה יקרה מתישהו השבוע).  אבל משמו ניתן להבין כל כל האכזריות הקשה ביותר מנותבת לעולם מסדום.   מהי אכזריות?  אולי הצורך להבין אותה הוא שדוחף אנשים לדבר עם אלוהים. 

 

יאפ

 

אנחנו נשכב?  אני לא רוצה לפגוע או להפגע. חזרתי הביתה מהעבודה בעשר בערב, התיישבתי על הספה וקראתי את תכתובת המיילים שלנו מתחילת דצמבר ועד עכשיו. כמו כדור שלג זה התגלגל במהירות, מדינמיקה של מכרים מסיטואציה זו או אחרת, אל מה שזה עכשיו (מה?)  והכי הזוי, כמה שזה תורם לקשר שלי עם החבר. פתאום אני מצליחה להיות בשביל החבר יותר, רגשית וגם פיזית.   זה אפילו עזר לי בסבל הקשור בהוא.  אין מה לעשות, המזל דגים דומה לי יותר מכל האנשים האלה. אני בדיוק כמוהו, סופגת וסופגת ומכילה.  רק רוצה להרגיש יותר ויותר אנשים בתוכי,  מפנטזת לשכב עם כל גבר שלישי שאני רואה (בתיאוריה), יצר מיני מטורף שכלל איננו במין. וזה מה שניסיתי ללמד או להסביר לו, אתמול כשישבנו בפאב הנדח ההוא על יד הים, בקור, שנינו מצונפים במעילינו;  שצריך רוחניות חזקה מאוד להרגיש אהבה לכל כך הרבה אנשים,  להיות אכפת מהם.  לעשות מקום בתוכנו לכל האנשים האלה שיודעים שזקוקים ולא תמיד מצליחים לעזור להם.  רוצים לא להפסיק לסבול כי אולי לסבל שלנו תהיה משמעות בשביל זולת אחר.  שנינו מבינים שאנחנו מחפשים שלא קיים בעולם, שזה כמו להיות צמא תמידית בלי האפשרות לרוות. וזו הבנה נוראית, כואבת, אבל אמיתית.  ניסיתי להסביר לו איך זה קשור לאמונה, אולי לא הצלחתי. וכשחזרתי הביתה, בחושך, היד שלי גששה באפלה אחרי מתג החשמל, התנשמתי עם החצאית המעיל והבלונד וכו, והבושם של נינה ריצ'י, כולי מתפתה, לא יכולתי לנשום מרוב שרציתי אותו.  

הבנה עייפה

 

הבעיה היא שלבי ננגע על ידי גברים חלשים ועדינים במבנה האישיות, כאלה שיש להם כשרון ומעמד גבוה (סמכות וכו) לצד דמוי עצמי נמוך. מאידך, אני מתקשרת טוב יותר עם גברים חזקים (ובעלי מעמד) שהגבריות שלהם נותנת קונטרה.  אמת, יש בי חלק מאוד עדין ורגשי, אבל בגרעין הנשיות שלי ישנה אגרסיביות של "טורפת גברים".  אין לי סבלנות לעדינות והססנות של גברים עדינים, למרות שאתם יש תקשורת והבנה וכו.  מאידך הגברים ה"חזקים" מושכים מינית אבל לא רגשית.  מבלבל?  כנראה… בקצרה, אני זקוקה לשלושה גברים כמו שתמיד ידעתי.