סיכומיישן טרומי

 

* עוד חודש יומולדת, וכתמיד, סיכום ביניים פנימי.  בחמש השנים האחרונות הייתי בסימן של התעמקות ברעיונות דתיים ובפרט, היהדות. גיליתי כי אני מוצאת את עצמי ביהדות, ומצליחה לחבר את החוויות שחוויתי קודם, בגילאי 24-26  וכן 17-20, עם מערכת המונחים שלה.  היה לי מזל עצום שנפלתי בדיוק על הרב המתאים לי. רב גדול, עלוי, עם אהבת חיים, הומור וגמישות מחשבתית שאפשרה לי לצמוח באמת ולשאול (לרוב את עצמי) כל שאלה, לנהל דיון מאורגן בדרך לתשובה,  ובו בזמן להרגיש בטוחה ומחוברת לכלל. גיליתי איך אפשר לצמוח מהיות אני, למרות נטייתי הטבעית להתבונן במציאות מבעד לעיניים שאולות. למדתי איך להפוך את הזיקיוּת לכוח מוגדר ולא חולשה מטושטשת.  אחד השיעורים שנזכרו אצלי כנקודת ציון גדולה  זוהי תורה ס"ד של רבי נחמן, מתוך ליקוטי מוהר"ן. הרב שלי לימד את התורה ואת הרעיונות באותה דרך שמלמד תמיד, בשיטתיות וסדר, בבהירות ובזרימה חיונית.  תורה זו היא אחת המיסטיות ביותר, הכמוסות, אולי המעורפלות. עיסוקה הוא הפוסטמודרניזם.  זו הייתה הפעם הראשונה בחיי שהרגשתי את התכנים והחשמל המדוייק, בעיקר מגיל 24,  שבים דרך מילותיו של אדם אחר, במקרה זה הרב נחמן מברסלב.  אני לעולם לא אשכח את זה. המשכתי ללמוד את ליקוטי מוהר"ן עם הרב שלי, זו תמיד חוויה גדולה וחזקה. לא משנה באיזה מצב אני נגשת, אחרי השיעור אני עולה מעלה, מלאה כוח חיים.  הדבר קורה וקרה לי גם עם שלל התכנים  שלמדתי, בעיקר משנה כמובן. גם הרמב"ם.  ובכל זאת המפגש הכפול של תכני התורה (תורת משה) דרך ליקוטי מוהר"ן, כל זאת מפיו של הרב שלי,  זו החוויה הרוחנית המשמעותית ביותר, החוויה שמנציחה את האור.  חוויה ששומרת את אור האמונה שלי דולק כל הזמן, גם כשחשוך מאוד בחוץ.  לצד זה הבנתי על עצמי שלא אוכל להתחבר באמת ולאהוב את האל (הא???), ללא מידה רצינית של ספק, של אתאיזם. של שחרור.  את התכנים העמוקים באמת של האמונה אי אפשר לומר, האמיתות נמצאות מעבר לדיבור.  יש תהום גדולה בפנים ואני שומרת עליה מכל משמר, מבינה אט אט שבתהום הזו גנוזים הכח והאור הגדולים ביותר. האתאיזם מעודד התנגשות או התקרבות למקום הזה, ולכן הוא חשוב ונחוץ. עד היום אני במידה מסוימת מאמינה ומידה מסויימת לא כל כך. יש לי ספקות ותמיד יישארו כנראה.  כל עוד המציאות היא פוסט נבואית.   אנשים מסויימים נפגשים ברעיונות דתיים וחווים זעזוע.   אצלי זה הפוך; חוויתי זעזוע והפגישה ברעיונות דתיים אפשרה לי להבין. האם הזעזעוע היה מאורע מסויים? כן ולא.  היה משהו מסויים מגיל 24 שיצר קטליזטור, אבל הוא זירז דברים שהתרחשו לפני. היהדות נתנה כלים אמיתיים לחקור ולשאול שאלות,  להתקדם בתשובות ולבחון אותן ואת עצמי.  מי שמפסיקות לו השאלות צריך לשאול את עצמו אם הוא בכלל מאמין, ובמי הוא מאמין. 

* אני יותר מדי אוהבת את הכלבלב שלי, מישו.  הכי אני אוהבת לשכב על המיטה או הספה עם ספר/מחשב והוא בא להתכרבל למרגלותיי… הוא פשוט כל כך מקסים ומתוק שאני מרגישה שלא זקוקה לדבר.  

 

   
     

 

 

חוסר מתוק

 

מרגישה כאב.  מצד אחד הוא הודה  שאני מבריקה וחכמה, מאידך אמר שאני פגיעה ורגישה מאוד וקשה לו ששני המסלולים לא נפגשים.  כל זה מן הכנה לכך שרוצה כנראה לסיים את הקשר ביננו… הקשר לא עושה לו טוב.  איזה קשר? נפגשנו פעמיים סך הכל. וקרה מעט מאוד.

אני מרגישה כל כך אפסית רוב הזמן, הוא גורם לי להרגיש מעט ערך.  יש כל כך הרבה אנשים, והם מקטרגים עלי באדישותם והילוכם המהיר.  קשה לי, קשה לכולנו.  מעט רגש, תשוקה, כמו בארות במדבר.  אני זקוקה לתחושות האלה, והוא נותן לי הרגיש כך מפעם לפעם. כן, יש לי חבר. אבל החבר ואני, אם נצליח, נצטרך לחיות בעולם הריאלי. לא בעולם הדמיון. לפיכך, עם החבר אני צריכה להיות מכבדת, מבינה, מתונה, מתוקה, מעניינת  והכל במידה. לא יכולה להיות אני באמת. 

 

לצד התנור

 

יש לי נשמה מיוחדת, לפעמים אני מרגישה בה בעצמה.  מרגישה בתוכי תנודות, תמונות, כאילו העולם מבקש לדבר אתי דרך התחושות. אני חושבת, חושדת, שיש לי נגיעה למקומות מיסטיים ביחס לאנשים אחרים. אני אוהבת לשתוק, לדמום, לבהות שעות רבות.  לשכב על המיטה וללטף את הכלבלב שלי, מישוו, המנמנם בשלוה. מעולם לא היו חיי במקום כה טוב ושליו. לאחר ייסורי הנעורים,  סוף סוף למדתי לקיים מערכת יחסים עם גבר בצורה נכונה (עד כמה שאפשר ללמוד דבר כזה). לקיים חיי חברה, חברויות.  להנות בקבוצה, פחות או יותר (חלק זה מאתגר יותר). לאהוב ולכבד את הורי (גם כאן יש עוד מה לעשות). עבודה רבה כל כך עוד לפניי, כמויות הידע שאינן ידועות, הרעיונות שעלי לעבד. יש לי כל כך הרבה רעיונות ורגשות לעבד.  אני רוצה לעשות יותר אבל מוצאת את עצמי בוהה, שעות רבות, מעבדת בדלי מידע שאין לי מושג איך הגיעו.  מוצאת קישורים בין חלקים שונים כל כך במציאות. אני שואפת לאחד את הנבדל, וכמה שיותר.  כמה אני שמחה הגעתי אל חוף מבטחים, גיל 30. אם היו אומרים לי בגיל 20 המסויט שפעם יהיה יותר טוב,  לא הייתי מאמינה.   אבל הנה, טוב.  האם משבר גיל ה-40 שנכון לי בעוד עשור, יהפוך לשמחת גיל ה-40?    הלוואי.  אמת, היופי הבוער, המתריס, של גיל 20 מוחלף ביופי עדין ומרוסן יותר.  אבל סבלתי כל כך מהנעורים, סבלתי כמו אדם שכופים עליו להמצא במקום שאיננו מקומו. הנעורים לא היו מקומי, זה ברור, מהרתי לחמוק מהם.  ובכל זאת, שם הגיעו הפסגה, האהבות המוחלטות.  היופי והגמישות, התמימות והגאווה, פלסו דרך אל אנשים ומצבים שהיו חיוניים לי. כל מה שיש לי הגיע משם.  את הנעורים חוויתי כמלחמת השרדות, כשדה קרב.  את האכזריות של התשוקה המינית, של הערגה, הרצון הנכזב, הרצון הכובש והנכבש.  שנאתם של הגברים שרצו בי בשל יופיי, שנאתי אל הגברים שלא רציתי בשל נחיתותם…אוהה כל השנאה השנאה הזו. האם אני משוחררת היום? כמעט, עוד לא. רק כשאנשא אהיה בחוף מבטחים.  ואז, מתחילה מלחמה אחרת, כך נראה.  חמישה גברים עצבו אותי, השפיעו עלי, כל אחד בדרכו.  ד, א, מ ,ש, והרב.  מי הייתי בלעדי אותם אנשים?  מי הם היו בלעדי? 

 

על רשמים אלוהיים והתאהבות

 

יש רגעים עדינים כל כך בהם מגיעה לפתע הבנה, או תובנה.  זה קרה לי הערב.  זוכרת שלמדתי עם הרב את הספר "הכוזארי" מאת רבי יהודה הלוי. באחד הקטעים המשמעותיים בספר, מדובר על ה"רשמים האלוהיים" בעולמנו, קרי מה שנותר רגע אחרי שהאלוהות הנוכחת בעולם מסתלקת.  ואז הרב המשיל את  זה למצב שאנחנו מגיעים לאולם בו התקיימה מסיבה, מסתכלים מסביב ורואים כוסות, צלחות חצי ריקות,  קישוטים, אולי בדלי סגריות. אנחנו מסיקים שהייתה פה מסיבה והיא הסתיימה. וזה נקרא רושם.  העולם מלא רשמים אלוהיים, רשמי נוכחות.  השיחה המשיכה והתרחבה לעוד מקומות, אבל היום לפתע, אחרי שקראתי רשימות של איזה גבר, רווק, על ההיכרויות שלו עם נשים וכו, מן האופן שהוא תאר את זה, הבנתי באיזה מובן משחק האהבה וההיכרויות מבוסס על מאבק כוחות של נראות והעלמות. הצד הנעלם (לא מגיב, שדוחה מפגש) הוא החזק והצד המופיע (גלוי רגשית, מתקשר מסמס וכו), כביכל, החלש.  ולכן ,כדי להסתיר את חולשתו שנגלית, הוא עשוי למהר להעלם בעצמו כדי לשמר את משחק הכוחות. זה שלב החיזור. שלב מענג מאוד לדעת כולנו, מה יותר מענג משלב החיזור עם מישהו שבא לנו עליו ולו בא עלינו? כמעט יש תחושה שכל העולם מתאפס מול המשחק המכשף הזה, שיכול להוביל עד התאהבות. מה קורה בהתאהבות? זה שלב בשל יותר בו ההעלמות וההתגלות מפסיקות, בהדרגה, להיות שני מצבים נפרדים ומתחילה האחדה ביניהן. חלחול מצב לתוך מצב.  לכן ישנה חציית גבולות מטורפת בהתאהבות. נקח מצב של שני אנשים המתאהבים זה בזה;  כשהם רחוקים, הם כמהים ומחשבותיהם משמרות את האדם השני. ובכל זאת הוא אינו.  כשהם נפגשים הם ממשיכים להתמוגג, קצת כאילו לא הופיעו זה מול זו.  משמע, עבור המאוהבים, הפגישה היא חצי פגישה.  ההסבר המצוי למצב הזה הוא שהמאוהבים הם עיוורים. אך לדעתי אין זה כך.  נכון שהחושים והרגשות וההתרגשות לפעמים מסיחים את הדעת מחלקים אפורים יותר באדם השני. אבל האדם האוהב דווקא רואה את השני, רואה לעומק. אלא שהשני עבורו הוא בגדר יש ואין גם יחד.  ולכן ההתרגשות, כי אין פה פגישה סטנדרטית, מעבר של אפס לאחד, כמו שמגיבים להמצאו של אדם רגיל. להיות על יד מושא האהבה זה בעצם לא להיות על ידו וגם להיות על ידו.  זה גם לבוא למסיבה רגע אחרי שאורחיה עזבו, אבל גם לראות את מארגן המסיבה נכנס, יושב על ידנו בחיוך, מציע לנו כוס יין ובשעה שאנו פונים לשתות, נעלם מעינינו. זוהי התאהבות, שימור היש והאין.  זה מצב לאין שיעור חזק ומסוכן מ"הדלקות" רגילה.  שלוש פעמים בחיי התאהבתי, ליתר דיוק, פעמיים וחצי.  לעולם לא אשכח את זה כמובן, אבל היום אני מנסה להעלות את ההבנות למקום רוחני כללי יותר. והעונג בלהצליח לחבר את הנקודות בין מצבים כל כך שונים,  האם זה שווה את מחיר הסבל הגדול שידעתי בצעירותי, שידענו כולנו, בעקבות האהבה?

 

 

משהו על נשיות חזקה

 

משום מה קרה לי בחיי שגברים אמרו עלי "טורפת גברים".  זה מפתיע ומצחיק כי אני תופסת את עצמי כאדם עדין ושברירי, חלש.   אבל יש משהו בזה,  מודה.  גברים שהיו בני זוגי אמרו שאני בעלת רצון עז מאוד, חזקה.  אני חזקה?  אולי יש מישורים בהם אני חלשה ובהם אני חזקה.  על כל פנים, מצאתי עצמי נמשכת מבחינה רוחנית למס' נשים חזקות,  אחת מהן היא דמותה של דיינה סקאלי, כוכבת "תיקים באפלה" שגולמה בוירטואוזיות על ידי השחקנית ג'יליאן אנדרסון. וכמו כן דמותה של קלאריס סטרלינג, כוכבת הסרט "שתיקת הכבשים", גולמה בגאונות על ידי ג'ודי פוסטר.  שתיהן מייצגות (השחקניות או הדמויות, אין זה משנה, את השחקניות אינני מכירה) נשים אסתטיות, מבריקות וסופר חזקות שנמצאות בסביבה מקצועית גברית ומצליחות בדרכן השקטה, הדרוכה למעלה. אף אחד לא עושה להן הנחות והן גם לא מצפות להנחות מאף אחד. הן מסתכנות ומצליחות להעפיל על כל המכשולים. כשאני רואה נשים כאלו אני מסוגלת להרגיש בתוכי משיכה כלפי המין אליו אני משתייכת, המין הנשי.  כלומר, למרות שאני אוהבת גברים נשים כאלו מוציאות ממני ארוס.  מעניין מאוד ששנים אחרי כן התגלה כי ג'ודי פוסטר היא לסבית מוצהרת, ואילו ג'יליאן אנדרסון חוותה בעברה מערכת יחסים עם אישה (אם כי היא הטרוסקסואלית).    עניין חשוב בבניית מתח מיני סביב אישה חזקה, בניגוד לסטריאוטיפ המצוי, הוא אלמנט הסוד באישיותה ובפן האישי בחייה, יחד עם עמדה גבוהה מבחינה מקצועית והתמסרות גמורה לעיסוקה המקצועי.  לעומת זאת, דמות האישה שנתפסת לרוב כמושא מיני עבור גבר היא עדינה, מושכת, צעירה מאוד ונטולת עמדה במילייה המקצועי (ואם כן, לא במילייה שלו. ו/או הדבר שולי למהותה העקרית).  שדה המשחק של נשים חזקות מהסוג שהזכרתי הוא שדה המשחק של הגברים.  שדה המשחק של אישה שהיא בד"כ פנטזיה מינית לגבר הוא העולם שלו.  האישה נתלשת מהקשר בחברה ומוכנסת למערך הפנטזיות של הגבר.  לעבודתה המקצועית אין משמעות יתרה.  הנקודה הזו מאוד מאוד מובהקת;  אחת הסיבות שנשים מוותרות על מאבק להתקדמות בעולם המקצועי הוא הפנמתן את הערגה הגברית .  יותר מכל מניעה התשוקה המינית (של גבר או אישה) את הבחירות שלנו, פעמים רבות מבלי שנבין זאת.  גבר שנמשך באמת ובתמים לנשים חזקות ומצליחות יכול בכוח תשוקתו ליצור אמונה בכוחן ויכולתן להצליח.  בדיוק כמו שאישה הנמשכת ומתמסרת לגבר נונסכת בו תחושה שהוא יכול לנצח ולהצליח וכי באופן בלתי מוסבר תשוקה אליו אף תלויה בהצלחתו.  המעמד המקצועי של גבר כרוך בתשוקה המינית שהוא מעורר באישה.  דבר זה מובן וידוע.  אך גם תשוקתו של גבר המוצא את כוחה של האישה מעורר, יכול לגרום לאותו אפקט.  התשוקה המינית שמעוררת אישיות (נשית או גברית) צעירה, נטולת עמדה, היא דבר עז אך בר חלוף.  הנעורים ברי חלוף וכך גם התמימות המעורבת בהם.  לעומת זאת תשוקה מינית שמופנית לכוח, מעמד וכתמורה סמויה על הצלחה, יש בה משהו יותר עמוק ופרגמטי לחיי היומיום.  אלו שני אופנים שונים של תשוקה, שיכולים להיות מופנים לגבר או לאישה.   זוהי בחירה וכדאי להתייחס אליה כבחירה מפעם לפעם, גם אם רוב העולם ממשיך ללכת בצורה הסטנדרטית ולתפוס נשיות, ואת הכוחות הכרוכים בה, בצורה מוכרת ודי משמימה. ציינתי שתי נשים שנגעו בי באופן מיוחד.  הייתה אישה נוספת שהסעירה את הדמיון שלי כילדה. הערצתי אותה, קראתי כל ספר שמצאתי אודותיה, אספתי פיסות תמונות שלה ממקורות שיכולתי להשיג.  למדתי עליה כל מה שאפשר היה ללמוד,  ניסיתי לדמיין איך זה להיות היא,  ערגתי לפגוש אותה ולדבר אתה. מובן שהדבר היה בלתי אפשרי,  היא חיה ומתה מאות שנים קודם; מדובר באליזבת הראשונה, מלכת אנגליה.  אולי האישה המרשימה והאמיצה ביותר שהלכה על הכדור הזה אי פעם.              

                     

                 
                         
                      המלכה אליזבת ה-I  
    

 

החיים לא קלים; גם הערבים האלו, שאני מצד
אחד צריכה, יושבת עם עצמי בבית ומעלה גירה רגשית. זה קשה ועולים תכנים לא
קלים. מאידך אין מה לעשות אני זקוקה לזה.  אני אדם כאוטי מבפנים, לפעמים יש רגעים מפחידים בטירוף לפעמים הכול בטוח
ושמח, לפעמים הכול תשוקה, לפעמים הכול שינה…אני פשוט בלתי צפויה ולמעשה לא מובנת
עד הסוף גם לעצמי.  יודעת שליהדות מגיבה בטוב
מאוד חזק, אבל זה לא כל עולמי.

קשה לי שהפנימיות שלי כל הזמן משתנה והשנויים מכאיבים
לפעמים, לא תמיד זה כזה נעים.  

 

 

בזמן האחרן אני חשה מן אושר בלתי צפוי.  אמת, לא תמיד חשתי כך. יש גם ימים קשים יותר (ככל אדם בעולמנו). אבל מבעד לקושי צף ועולה אושר, אוקיאניות של אושר.  נקודת התפנית חלה בהרשמי למדרשה בירושלים באוקטובר.  העלייה לירושלים בכל יום ראשון, ללמוד תורה,  הביאה רוחניות וכוח עצום שלא הכרתי קודם.  המאמץ (כמובן שהנסיעה כרוכה במאמץ) עצמו יש בו מעלה גדולה שמתלווה ללימוד.  מבחינת תפיסה,יש לי תפיסה מאוד גבוהה ומהירה.  אינני יודעת למה אבל בורכתי וכמעט כל דבר שאני לומדת במקורות,  יש לי אינטואיציה פנימית עבורו ואני קולטת מיידית.  הדבר כמובן קשור לכך שהרב שלי בחמש השנים האחרונות מתאים לי במדוייק.  וגם, לדרך בה הגעתי ליהדות ולפתח האמונה, המפגש עם ההוא שאמנם קרע אותי אבל נתן במקום זה כוח להתמודד עם כל קושי, ולסמוך על עצמי ועל האל.  מה שלמדתי היה שהכוח העיוני נובע מכוח התשוקה המינית וככל שחזקה התשוקה כך הכוח העיוני, השכל. הכל נובע בעולם מתשוקה ותסיסה שמאחוריה עומדת אהבה בצורה הגבוהה שלה.  ברגע שמרגישים את העקרונות הללו אפשר להשתמש ולתמרן את הכוחות השונים כשנדרש (למשל כשרוצים להבין משהו אפשר להשתוקק אליו).  הגעתי עם אין עצום בנשמה ולמעשה האין הפך למקור ידע והשתוקקות שלא ידעה מרגוע. קראתי ולמדתי באופן שלא ידע גבול וכך העליתי את עצמי בהבנה מהר יחסית.  הבנתי שהלב שלי והגוף שכל הזמן משתוקק הוא בטוי לרוחניות ואין הדבר אומר שעלי להכנע לבשר אלא להפך, להקשיב לבשר וללמוד ממנו  ברמת הרוח.  עניין נוסף הוא שהבנתי שהעובדה שאין לי  גבולות וחיצים ביחס לאוכלוסיות היא מפני שהגבולות הללו אינם רלוונטיים עוד ורוב העם בארץ הולך ומייתר אותם ועולה מבחינה רוחנית.  אין לי עניין בחלוקה של דתיים חילונים וכו כי אלו מונחים מיושנים שהולכים ומוחלפים בצורה עמוקה ורחבה יותר של יהדות.   אני משתדלת ללמוד מכל אדם שנקרה בדרכי, ומתחברת במיוחד לאמרה במסכת אבות, ד פסוק א': "בן זומא אומר, איזה הוא חכםהלמד מכל אדם, שנאמר "מכל מלמדיי, השכלתי" (תהילים קיט,צט).

 

Splendour in the Grass

 

קראתי את השיר של וויליאם וורדסוורת' וירדה לי דמעה. בהיתי בקיר ואז בכלבלב שלי. לא יודעת למה דמעתי, אולי כי הבנתי שדברים מסויימים הגיעו לסיומם. אם דבר הוא מסויים, הוא מסתיים?   במיוחד נגעו בי השורות:   

 

Though nothing can bring back the hour
Of splendour in the grass, of glory in the flower;
We will grieve not, rather find
Strength in what remains behind;
In the primal sympathy
Which having been must ever be;
In the soothing thoughts that spring

 

 

הסרט "זוהר בדשא" הוא אחד האהובים על אמי. במיוחד הסצינה בה הגיבורה מקריאה את השיר לפני בני כתתה משתתקת ופורצת בבכי.  אני לא יודעת למה אבל הצורה שבה אמי דברה על הסרט הפכה אותו למיתולוגי עבורי.  הסצנה הזו נצרבה בי, אתו רגע בו נטלי ווד קופאת כשהיא אומרת את המילים…היום קפאתי גם אני. בשירה יש תמיד מגע בלתי מוסבר עם אמיתות.  המילים הן כמו אמצעי מילוט, הן לא הדבר אלא נתיב ההתרחקות ממנו. כן, אני  חוזרת אחרי האמרה הידועה של טי.אס אליוט,  שירה היא המלטות מרגש. אבל הוא דבר על רגש פרטי ואני מדברת על אמת כללית.  אחת הסיבות שהיהדות והאמונה דברו אלי היא המשקל הרב שנתו למילים ובפרט לשירה.  כשהתחלתי להעמיק, בעיקר עם השפה העברית,   הבנתי לראשונה שמה שחשבתי פעם על כתיבתו של בוב דילן,  שכל מילה היא כתובת ואם אלך אחריהן אגיע למקומות מדהימים , שזה נכון.  אלא שזה לא נכון לכל טקסט באותו אופן.  אצל בוב דילן זה נכון מצד האשלייה בדבר, אבל ישנם טקסטים, במקורות ובתנ"ך (שיר השירים לדוגמא) בהם זה נכון מצד האמת. גם בשירה גדולה יש אמת, אבל אמת של מחשבה, של רעיון.  אמת של בריחה מרגש מרגש כמו שנסח אליוט.  אמת קפואה, ספציפית.  אמת שאני לא יכולה לתרום לה או לשנות אותה. ולכן הכאב. אותו זוהר בדשא, תהילת הפרחים.  מה אני להם? הם יפים ואדישים ומסבים לי עונג, אך היופי שלהם הוא ארעי, תזכורת לארעיות שלי עצמי.  ולכן היופי הזה נושא אתו עבורי גם סבל.   בוב דילן ניסה להיות הבן זונה הראשון שינצח את הזמן. הוא לא הצליח, אבל הוא נהנה מאוד בדרך וזה גם הרבה מאד. 

 

הגיוני? לאא

 

אני אפילו לא יודעת מה לומר את מה שאני רוצה לומר. הגיוני? לאא. אני לומדת במדרשה פעם בשבוע (הרב שלי מלמד שם). עד כאן טוב ויפה. אני די מבריקה, כי אני ככה. עד כאן טוב ויפה.  אז אם אני מוכשרת בתכנים האלה, שהם תכנים רוחניים מדהימים,  שום ג'וינט באמסטרדם או שוקולד בבלגי או עונג גופני, לא מתקרב לכמה חשמלית וטובה מרגישים הלימודים,  נוסעת לי בערב על הרי ירושלים המדהימים ומביטה בכוכבים… וכו וכו ליריקה.  אוקיי אז אם אני כל כך מוכשרת ומתקדמת בהבנתי הגבוהה ובידיעותי את הנושאים הללו, איך זה שאחיזתו של היצר הרע כל כך כל כך חזקה עלי?   למה זה כך?  אני לא מבינה איפה כל הכוח הרוחני הזה כשמדובר בתשוקה מינית, נפשית, לגבר?  למה אני לא מסוגלת לעמוד בזה, למה זה קורע ?    כשאני מדברת יש בי איזו סמכות רוחנית שנובעת מתוכי.  אבל איפה הכוחות האלה כשאני נעמדת מול התאוות שלי?   איך יכול להיות שהתאווה זה כוח כל כך שתלטן, דיקטטור שחייבים לפעול על פי רצונו… אני לא מסוגלת להתנגד כי אני טובעת בעונג,  המחשבות עצמן מענגות אותי, הצלילים, אפילו סתם דברים תמימים לפתע מענגים והופכים הכל למתוק… גאד דאם אני טפשה.  אי אפשר להתרחק מהאנושי.