לצד התנור

 

יש לי נשמה מיוחדת, לפעמים אני מרגישה בה בעצמה.  מרגישה בתוכי תנודות, תמונות, כאילו העולם מבקש לדבר אתי דרך התחושות. אני חושבת, חושדת, שיש לי נגיעה למקומות מיסטיים ביחס לאנשים אחרים. אני אוהבת לשתוק, לדמום, לבהות שעות רבות.  לשכב על המיטה וללטף את הכלבלב שלי, מישוו, המנמנם בשלוה. מעולם לא היו חיי במקום כה טוב ושליו. לאחר ייסורי הנעורים,  סוף סוף למדתי לקיים מערכת יחסים עם גבר בצורה נכונה (עד כמה שאפשר ללמוד דבר כזה). לקיים חיי חברה, חברויות.  להנות בקבוצה, פחות או יותר (חלק זה מאתגר יותר). לאהוב ולכבד את הורי (גם כאן יש עוד מה לעשות). עבודה רבה כל כך עוד לפניי, כמויות הידע שאינן ידועות, הרעיונות שעלי לעבד. יש לי כל כך הרבה רעיונות ורגשות לעבד.  אני רוצה לעשות יותר אבל מוצאת את עצמי בוהה, שעות רבות, מעבדת בדלי מידע שאין לי מושג איך הגיעו.  מוצאת קישורים בין חלקים שונים כל כך במציאות. אני שואפת לאחד את הנבדל, וכמה שיותר.  כמה אני שמחה הגעתי אל חוף מבטחים, גיל 30. אם היו אומרים לי בגיל 20 המסויט שפעם יהיה יותר טוב,  לא הייתי מאמינה.   אבל הנה, טוב.  האם משבר גיל ה-40 שנכון לי בעוד עשור, יהפוך לשמחת גיל ה-40?    הלוואי.  אמת, היופי הבוער, המתריס, של גיל 20 מוחלף ביופי עדין ומרוסן יותר.  אבל סבלתי כל כך מהנעורים, סבלתי כמו אדם שכופים עליו להמצא במקום שאיננו מקומו. הנעורים לא היו מקומי, זה ברור, מהרתי לחמוק מהם.  ובכל זאת, שם הגיעו הפסגה, האהבות המוחלטות.  היופי והגמישות, התמימות והגאווה, פלסו דרך אל אנשים ומצבים שהיו חיוניים לי. כל מה שיש לי הגיע משם.  את הנעורים חוויתי כמלחמת השרדות, כשדה קרב.  את האכזריות של התשוקה המינית, של הערגה, הרצון הנכזב, הרצון הכובש והנכבש.  שנאתם של הגברים שרצו בי בשל יופיי, שנאתי אל הגברים שלא רציתי בשל נחיתותם…אוהה כל השנאה השנאה הזו. האם אני משוחררת היום? כמעט, עוד לא. רק כשאנשא אהיה בחוף מבטחים.  ואז, מתחילה מלחמה אחרת, כך נראה.  חמישה גברים עצבו אותי, השפיעו עלי, כל אחד בדרכו.  ד, א, מ ,ש, והרב.  מי הייתי בלעדי אותם אנשים?  מי הם היו בלעדי?