הצלחה מקצועית

 

 קראתי כל מיני כתבות לאחרונה בדה מארקר. כתבות משעשעות, על יחידות בגרות במתמטיקה והתחומים המדעיים,  ועל הפסיכומטרי, והקשר של כל אלו למשכורת העתידית.  אני שייכת ל-2% הכי גבוהים גם בבגרויות וגם הפסיכומטרי, ולמרות זאת, אחרי שסיימתי תואר שני בתחומי, החלטתי לא ללכת לעבוד במשהו קשה ומלחיץ אלא במשהו יותר לייט שלא מנצל את כל יכולותיי. למה?  אולי כי אני מספיק חכמה להבין שיכולות שבגרות ופסיכומטרי ואונ' זה רק קצה קצהו של הספור בעולם הממשי. הרבה יותר משמעותי אלו קשרים ואישיות ויכולת להפגין סמכות בתחום מול אנשים אחרים.  ויכולת למצוא עניין ממושך בתחום. אני חושבת שבתוך תוכי אני לא מרגישה שיש לי סכוי להצליח משמעותית, לא באמת מרגישה שהעולם הוא ה"זירה" שלי, אלא שאני מן מבקרת, נוסעת יחידה באוטובוס לילי שמביטה החוצה על הנוף המתחלף.  אני אפילו די נהנית מהנסיעה, רוב הזמן. וזה קשור לנשיות שלי.  אני מודעת לכך שיש נשים, למעשה יש לי שתי חברות כאלה, יש להן נתונים מאוד גבוהים ובצירוף האישיות המתאימה, אמביציה, יכולת חברתית, רקע משפחתי + כלכלי איתן, הן יצליחו בגדול. אחת מהן רופאה והשנייה מדענית. שתיהן מבריקות ואני אוהבת ומוקירה אותן. אבל אני לא שם ולא אהיה שם.  אני צריכה זמן רב לבהות, לישון, לדבר שטויות וכו.  יש לי יכולת לעבודה קשה, אפילו טואלית, אבל רק אם אני מרגישה בסכוי אמיתי להצליח. אם אין לי תחושה של יכולת להצליח ולהתברג גבוה אין לי עניין להשקיע כדי להתברג ברמה "די טובה".  וזאת משום שהצלחה משמעותית היא נחלת מתי מעט, וברור שקבוצות רבות של 'חולמים להצליח' לא יצליחו אבל ישקיעו בדומה למה שהשקיעו המתי מעט. תקוות הרבים מפרנסות את ההצלחה של מתי המעט. הקבוצה של הקרובים להצליח משלמים מחיר כפול ומכופל ולוקחים הימור כבד. אז יש פה הימור על ההשקעה והחלומות והתקוות, ואכזריות שמרחיקה אותי מזה.  

 

 

 

קישור לראיון מרתק ב"וושינגטון פוסט", עם הגנרל דייויד פטראוס, מי שפקד על כוחות הקואליציה בעיראק (2004) ומילא שורה של תפקידים מרשימים תחת ממשל בוש ואובמה וזכה לאמון שניהם. ראוי לשים לב כי התזה שלו בנוגע ליחסי הכוחות בעיראק ובאזור, ולתפקידם של אירן ושל ארגון דאע"ש,  דומה לתזה שפרש בנימין נתניהו בנאומו האחרון בקונגרס האמריקאי.  

 

קסם בורגני פריפריאלי

 

יש משהו מתקתק וחזק מאוד, כמעט ארוטי, ברגשות העם כלפי מנהיג אמיתי. הדמוקרטיה המערבית הצמיחה מעט מנהיגים אמיתיים, באופן יחסי, לעומת מלוכה או דיקטטורה.  כעת נראה שישראל מצליחה להצמיח מנהיג כזה. מה שקרה השבוע החל את הדמוקרטיה המלוכנית בישראל, ואני סבורה שזו התפתחות רציונאלית והגיונית. גם כמסורתית, שמאמינה בתכלית גורל העם היהודי בישראל. אבל גם כמי שהצביעה למחנה השני, הבנתי מהן תוצאות הבחירות, חוויתי הלם ועשיתי "חישוב מחדש". דברים צריכים להשתנות.  אני לא חושבת שאשוב להצביע למפלגת העבודה.  ראשית,  היא כבר לא כל כך מייצגת אותי כמסורתית. שנית, אין בה ייצוג לספרדים.  מאחר ואני חצי חצי במוצא ואין לי פצעים או זכרונות מרים מדי משנות החמישים, עד כה לא שחק העניין תפקיד. אבל כעת כאשר הזהות השבטית בישראל הולכת ומתחוורת, לא רק לשני השבטים המובהקים של אשכנזים ומזרחים, אלא בדרך שמזכירה יותר את החלוקה המקורית, לפי אזורים במדינת ישראל. יושבי ההר, יושבי הדרום, המרכז, השפלה והצפון.  הקווים השבטיים והקווים הגיאורפיים של ישראל שלובים זה בזה. ועם הזמן, הם ילכו ויתבהרו. אנשים שחשים קרבה ליישוב יהודה ושומרון יעברו לשם כשיפתחו עוד ועוד פרוייקטי בנייה אטרקטיביים ביישובים הללו. אנשים אחרים יעקרו לדרום בעקבות הבנייה שם באיזורי הנגב, ארד וכן הלאה. כנ"ל בצפון.   בעשור הקרוב צפויה תנועה ושנוי של מיקום גיאוגרפי כביכול בגלל הזדמנויות נדל"ן אך בפועל גם בהתאמה לזהות השבטית של תושבי ישראל.  השבטיות חוזרת ובגדול.   הבעיה בחלוקה אשכנזי- מזרחי היא שהיא פשטנית מדי. צריך עוד זהויות ועוד חלוקות.  עד שיתגלו 12 הזהויות המקוריות, אנשים נדונו להמשיך לפשפש בזכרונות מבית סבא וסבתא בתקווה לחלץ משם זהות.  אבל זה לא מספיק.  נחזור למנהיג.  נרצה או לא, לפנינו עומד כיום מנהיג אמיתי, חזק.  זה דבר שרוב תושבי המערב הדמוקרטי לא יכולים לומר על מנהיגיהם. קשה לי עם המנהיג הזה כי לתחושתי הוא לא מונע מאהבה ורגש אלא משכל ונתוח קר.  אבל אולי הוא הכנה לדבר האמיתי, למנהיג האמיתי שיעלה- קשה לדעת.  אולי נתניהו הוא טיוטה לשלטון הדמוקרטיה המלוכנית שעם ישראל באמת משווע לו.  בינתיים, הפוליטיקה הישראלית מעולם לא נראתה מרתקת, מפתיעה וקוסמת כל כך.

 

ועוד הערת חושבים:  השמאל הקלאסי, זה של שנות התשעים,  מלך בזכות גבורתו בשדה הקרב.  גנרלים מהוללי קרבות הם הם אצולת השמאל. זו בדיוק הסיבה לנטיית הדור הצעיר, ההולך ומקצין שמאלה משמאל, התנערות מערכי המיליטריזם. שכן יש פה אמת, מיליטרליזם כשלעצמו המנותק מהיהדות והאמונה הוא ריק ואלים.  הבעיה שאת ההיתוך הזה לא ניתן לעשות בתוך קבוצת השמאל המקורית, חילונית אשכנזית אתאיסטית, אלא עם עוד חלקים בעם, מסורתיים מזרחים, או דתיים לאומיים. רק היציאה מתוך הקבוצה שהנה האליטה הקודמת, וחבירה לקבוצות המחוברות לאמונה וליהדות, יכולות לתת לשמאל את ההצדקה למיליאטריזם שהיה תמיד מנת חלקו.  משפחת גפן לדוגמא, אצולת השמאל,  עלתה לגדולה בזכות משה דיין.  כנ"ל משפחת רבין.  שכונת צהלה, מקום מגוריו של יצחק הרצוג, הוקמה בידי קצינים יוצאי צה"ל.  השמאל מבין כי גבורתו בקרב היא שהקנתה לו את מעמד האליטה, אבל מבין לצד זה (אפילו מבלי להבין במודע) שהנתוק מהזהות היהודית הוא שפגע והוריד אותו מעמדו בהובלת המדינה בסופו של דבר.   עם זאת לא ניתן ולא צריך לבטל את זהות הלוחם המהולל שנתן לנו דמות הצבר האשכנזי אתאיסט, אלא יש לחבר אותו עם דמות הלוחם המסורתי מזרחי שהתהווה בשנים האחרונות. רק יחד הם יכולים לקנות חזקה על המדינה הזו בלב שלם.  ולכן צמח פה המנהיג שצמח: לוחם מחד, מחובר ליהדותו מאדך. 

אופטימיות זהירה

 

אני מפרסמת כאן שוב, לרגל הוודע תוצאת הבחירות, את מה שכתבתי בדצמבר 2012.  להוציא אי אילו אמירות נחפזות מדי, נראה שדייקתי.   מבחינתי מה שהתרחש הלילה הוא בגדר "מהפך 77".   נפל דבר, ואני וכל אדם עם יושרה אישית, צריך להבין ולהפנים זאת עמוקות.  (אני, כדרך אגב, תמכתי במפלגת המחנה הציוני בבחירות הנוכחיות). 

 

 

אופטימיות

14.12.2012

 

מעניינות אותי שתי תופעות: תופעת המחאה החברתית מלפני שנה, וכן התופעה של אינטלקטואלים, בעיקר אשכנזים, היוצאים נגד הדת ומחזיקים בדיעות שמאל ושמאל רדיקלי. תופעה תאומה היא רגישות חברתית שצצה בתנועות שמאל  אנטי דתיות/ לאומיות כמו דע"ם, חד"ש ודומיהן,  שמבקשות לקרב אוכלוסיות מיעוטים המאופיינות בזיקה לדת דווקא.  יש כאן תהליך מרתק והוא מרתק כ"כ מהיותו דיסונאנסי. ואני תמהה למה לא דנים בו סוציולוגים ישראלים? אבל ככל שעסקתי בשאלה השנייה הבנתי שאותם סוציולוגים הם חלק בתופעה.

האליטה האשכנזית 'רגישה' לאוכלוסיות מקוטבות לה. אי אפשר ללמוד משהו מתופעה אם לא מנסים להתחקות אחר האמת שבה. מהי נקודת האמת שהתופעה הזו מציגה? האליטה האשכנזית בארץ  נסוגה, דמוגרפית ומוראלית.  הציבור הזה, מרוכז בת"א  ופזור בחיפה עילית, ומעט בדרום (עומר) ובקיבוצים , יודע שימי הנהגתו מסתיימים. זו אליטה שיורשיה נושפים בעורפה.  יחד עם ההבנה שהתהליך בלתי הפיך, נוצרת הזדהות עם ציבור מוחלש וזר באמת ( ר"ע מרדף הדרכונים הזרים).     במקביל, מקום הדת בקרב אותן אוכלוסיות בהן מנסה  הקבוצה הזו לתמוך: אוכלוסיות מסורתיות,  שבנויות על טקסיות דתית אשר שמרה אותן, נתנה להן כוח וזהות.  הטראגדיה של אותן אוכלוסיות   הוא שבר ביישוב ערכים מסורתיים אלו במודרניות מערבית .  אותן אוכלוסיות מיעוטים לא יכולות או רוצות לוותר על הזהות הדתית –  להיפך. כל נסיון לפורר אותה  יגרום לתגובת נגד . היישוב הנחוץ הוא בין המסורת, עמוד השדרה, למציאות מודרנית בה יצליחו לשרוד כלכלית. 

  אבל השמאל האשכנזי שיוצא לעזור ולדבר בשמם, מורכב מאנשים שמייתרים ויוצאים נגד ערכים  מסורתיים.  מתוך  זה הם עורגים למיעוטים מלכתחילה!   ולכן לא נוצר ולא ייווצר  מפגש בין שתי הקבוצות הללו והכמיהה היא פיקטיבית , הטלה של צורך נפשי קולקטיבי,  אמירה בשתיקה על הדרך שהאליטה האשכנזית  תופסת את מקומה.   למי שרוצה לומר משהו על הליבראליזם וזכויות אדם – אני לא קונה את זה. זה אולי היה נכון לשמאל של שנות השבעים שמונים – לא רלוונטי כעת. השמאל היום הולך והופך לא ליבראלי ולא הומאניסטי (במובן הקלאסי של המושג).  וודאי לא החלקים היושבים באוניברסיטאות.

לעתים מדברים על ארצות הברית כמודל  למדינת מהגרים (למשל פרופ' רות גביזון, שאני מאוד מעריכה) . מכאן הגיעו הדיבורים על חוקה או מדינת כל אזרחיה וכן הלאה.   ההנחה היא שאם בארה"ב זה עבד, אם שם הצליחה האמריקניות לקלף את זהות מהגריה, גם כאן זה יעבוד.   במציאות זה ההפך :  בארה"ב  הגרעין המשותף, החוקה, מאחיד את הזהויות. אך בארץ ישראל הזהויות השונות מועצמות שכן ישראל שבטית בעצמותה. ישראל היא  צומת  תלת דתי וכל נסיון לטשטש את זה רק יעלה תגובת נגד.

 

הופעת המחאה החברתית .  לפני שנה נעשה נסיון ליצור מפנה פוליטי באמצעות תנועה ספונטאנית לצדק חברתי. כל זה כמובן לגיטימי,  אבל   במה הכל הסתכם?   במקום עליית מפלגת שמאל שניזונה מהמומנטום ,  השמאל רוסק לשלוש מפלגות שכוחן מינורי – מול גוש ימין מחוזק. באופן אישי,  כמצביעת עבודה, אקווה שכניסה לקואליציה תאפשר המשך פעילות בנושא החברתי.  ויתכן שגוש הימין ייקח את זה לתשומת לבו.   הישראליות של ימינו מבוססת על מסורתיות וטקסיות צבאית+דתית.  דמותו של משה פייגלין היא פנומן שצריך להמשיך ללוות את הבשלתו בשנים הקרובות.

למעשה, ערכים אלו משותפים גם לשכנינו אלא שלישראל יתרון המידתיות והיכולת להכיל זהויות שונות (אפילו להעצים אותן). וכך נמנע הקפאון, רעיוני או כלכלי.  ובכל זאת,  ישראל הולכת ומשתלבת בסביבה וזה מראה על הבשלה. היא בעלת זהות משולשת מרתקת: דת לאום וארץ. והדבר מהדהד בכל רחבי העולם.   מטבע הדברים, תהליכים המתוארים בכתבות כאלה, חייבים לקרות.  אני לא רואה אותם כשליליים. להיפך.

 כשיעבור הזמן הציבור שייקח עליו להנהיג יהיה מורכב מציונות דתית-ממלכתית יחד עם מזרחיים מסורתיים.   הנהגה כזו תיצור הידברות נכונה יותר עם המדינות השכנות, שכן הערכים  דומים וקרובים יותר לערכי המזרח התיכון, וודאי יותר מאלו של האליטה האשכנזית שניסתה, ונכשלה, בקידום שלום או מאזן שקט באיזור.  אני אופטימית.

 

ושקט על פני תהום

18/1/2012

 

 

עוד חודשיים בת 28.   אני חושבת שהתחלתי להבין למה שעורי התורה, אליהם אני הולכת בערך מאז נתק ההוא קשר, בגיל 26 וטיפה,  למה הם כל כך משמעותיים. וזה קשור גם למשהו
שלמדנו על הרמב"ם. אני חושבת שמפני שמבנה האישיות שלי הוא קוטבי,  יש לי בעייה במידה. אני
לוקחת דברים לקצוניות אחת או לקצוניות שניה. 
אבל כפי שלמדנו,  דרך האמצע היא דרך הזהב. היא מה שנכון מבחינה
ערכית .ובדיוק שם יש לי חסר. באמצע.   לכן
כל כך חשוב  הלימוד, כי אני מבינה דברים
יותר בפרגמטיות, ומסוגלת לקחת אותם בצורה יותר מדוייקת.

אני עדיין יוצאת עם א'. הוא יקר לי, אבל השקולים שלי כיום הם מה
הקשר שהכי יקדם אותי לקראת בניית בית.  אני מבקשת שלפחות
ברמה האישית, בנזוגי ייתן את החום ותחושת הקבלה שחסרה כל כך. אני רוצה רגש ומשיכה מינית, בהחלט, אבל השקולים
הם יותר רציונאליים.

 

בעקבות מה שחוויתי עם המיתולוגי ועם ההוא, אני יודעת שיש מעבר למה שאנו רואים. יש מציאות שהיא כנראה לא בחומר אלא
מטאפיזית. לרגעים אפשר לגעת בה אבל יש לעשות זאת בזהירות.  אנשים הם דבר שברירי.  ואני, כמובן שברירית.   אני גם הולכת ומבינה שאף אדם לא ייתן את תחושת
התיקון שכל כך רציתי.  הצורה בה יכולתי פעם
לאהוב, בתום ובאופן כמעט מוחלט,  הלכה ולא
תשוב.  אבל אולי את ילדיי ומשפחתי אוהב, וזה יספק. אני מבינה שלאהוב ילד זה חזק מאוד.  אם כי זוהי ווריאציה של אהבה נרקיסית. מצד שני, כל אהבה מקבלת גם צורה נרקיסית.

 

הכנות המוחלטת שבקשתי,  הדמות הנאהבת שרציתי, הוא לא הדמות הזו. הרגש עבורו זה סוג של משחק, זה לא מה
שזה עבורי (היה עבורי בגיל 24 ).קשה להמשיך חיים כשאין בהם
אהבה.  כלומר התאהבות , נטף
מהמטאפיזי. זה קשה. לכן אנשים כמהים לזה, כי זה פשוט קשה.   לכן הפנייה אל היהדות, כי יש שם סולמות אל המטאפיזי, שאינם תלויים ברצונו של אדם זה או אחר.   אני כן מאמינה שיש שם סולמות אל המטאפיזי, אבל
לא בהכרח  שהאל היהודי זה האלוהים – בורא עולם. כלומר אם הפרשנות היהודית לרצונו תוארו  ופועלו של האל, היא הנכונה. לכן אני אגנוסטית.  ולכן לעולם לא אהיה דתייה.

 

פה נמצא הספק שלי.   יש עוד דתות
ואינני מאמינה שהן פחותות.  מצד שני יש גם
נקודות הצטלבות בין היהדות לדתות המזרח וכו. 
אבל בחרתי דרך ועלי ללכת ישר בלימוד.   עלי לקבל את זה שדבר לא ישיב לי את מה שהומת, ומה שהיה אבד. עלי ללמוד לקבל אובדן. ללמוד להשלים עם האובדן.   זה שיעור על אובדן בסופו של דבר, השיעור האחרון.  עלי להשלים עם האובדן.  להבין גם שבמובנים רבים הוא ואני,
שנינו מתעסקים בדברים דומים, אבל בצורה שונה בתכלית.  אין הרמוניה ביננו, אין התאבכות בונה, אלא הורסת.  אני צריכה להתרחק ממנו כפי
שאני מתרחקת מ-ע' או ר',  מבנה האישיות
שלו אחר. מבנה הרגש שלו אחר. איך שהוא תופס נאמנות, אהבה, משיכה, קנאה, הצלחה, כוח
וחולשה –הכל אחר.  ואולי לכן נאמר
"לא יהיה לך אלוהים אחרים על פניי".  דרכם של הסינים או הבודהיסטים אל האל, אל המטאפיזי,  היא שונה בתכלית.  לא שהיא שקר עבורם, אלא תהיה כזו עבורנו.  לנו יש את דרכנו ולהם את דרכם.  ושוב, אינני יודעת מה הקשר בין הדרכים הללו למה
שבאמת יש שם בשמיים.  וכמובן שאף אחד לא
יודע.   אבל לשלב, במקביל, עשוי להזיק.

אני כל הזמן נאחזת במן תקוות שווא, אם
רק אדבר אתו וניישב את זה, אני פחות אסבול. דברים יחזור למה שהיו,  הלב שלי יתאחה.  אבל אולי פה טמון השקר. אולי אי אפשר לחזור
אחורה?   מה שקרה קרה.  אי אפשר לתקן את מה שקרה. אי אפשר לתקן את
התחושה של ההארקה המוחלטת ביננו,  את מה
שעברתי.   כלומר הוא לא יכול. אדם אחר יכול
היה.   אבל הוא לא.  הוא לא מסוגל לעמוד מולי ולעבור על כל גוון גוון
ברגש שלי, לעבור ולשחזר אותם. הוא לא מסוגל לתקן את מה שהרס באבחה. 

אני יודעת שהוא קרב אותי למוות.  אבל במילא כולם הולכים לשם, ובמילא הזמן רץ,  למה לעשות מעשה כל כך דרסטי ואלים ולא מוסרי
כלפיי עצמי?  כי לפגוע בעצמי זה גם לא
מוסרי.  בסך הכל השנים רצות והזמן עובר.  
בגיל 80 ומשהו אולי אלך לעולמי? 
ואולי לפני, מי יודע .   סך
הכל כשמתבגרים הזמן עובר לו.  כולם הולכים
אל הסוף אז whats the rush  ?  לא שאני בת אלמוות.  זה מחכה, זו נקודה על ציר המרחב.  זה משהו שאגיע אליו במילא, אז מה התשוקה?  זה יקרה בוודאות של 100%.    יום אחד העיניים יעצמו והכל יחשיך והתודעה תנוח.  ושקט על פני תהום.

 

 

טיב האמונה

 

חשבתי על זה היום, פתאום, על טיב האמונה שלי בשם. מעבר או בהמשך למה שאני לומדת במדרשה עם הרבנים, מה טיב היחסים שלי עם הבורא?  פתאום חשבתי על זה, מבחינתי אהבת השם היא להבין אותו בצורה פנימית.  לנסות להשתמש בכליה של החסידות, גם של המשנה
והשולחן ערוך (שעסוקים במעשים ומצוות וטעמים וכו) לתכלית של הבנת השם. גם הבנה שאין לה תכלית
של מעשים (אבל כמובן צריכה להתבטא בהם). 
החסידות נתנה לנו כלים להבין את הנפש שלנו יותר טוב.  שולחן ערוך, המשנה, נתן לנו כלים מעשיים איך
לחיות, איך לחיות בצורה שהשם רצה. אבל בואו נניח שנייה למה שהשם רצה מבחינה מעשית,
מה לגבי הבנה טרומית של מי הוא, ומתוך כך חיזוק טעמי המצוות והמעשים שמתפרטים
לאורך שולחן ערוך? אני מתכוונת, להשתמש בתורתו לא רק כדי לעשות בשבילי, אלא להפוך את הכיוון ולהתחיל לשאול מי הוא?  להבין את התכלית, שהיא הסוף של המהלך, מתוך
ההתחלה. להבין איפה החץ הולך לפגוע מתוך הבנת קואורדינאטות ההתחלה.  אנחנו מקבלים רשמים, לעשות זה וזה.  אנחנו מקבלים תוצאות. שבת האחרונה הייתי בירושלים, שמרנו שבת. אני יודעת מה עשיתי ואני יודעת מה ההשפעה שלה עלי, על האנשים מסביבי ובני משפחתי, ועל הציבור.  אני יכולה גם ללמוד את הטעמים הרוחניים שמאחורי כל מיני מצוות. טוב ויפה. אבל אני רוצה להבין את הרצון של השם גם מבחינתו, לא רק מבחינתי, כברייה. אבל איפה הראשית?  איפה המניעים של הקדוש ברוך הוא?  שבת זו רק דוגמא.  זה מתקיים בכל חוויה אנושית כללית, כמו חתונה למשל, המאפיינת את הציבור. 

 

עובדה שכיום אנשים שואלים את עצמם, לא רק מה אלא למה?  מה השם
רוצה אנחנו רואים במציאות.  אבל למה?  את זה אנחנו לא רואים במציאות אלא בדמיון. שם
אנחנו רואים טווח אפשריות שלא כולן מתממשות.   יש פה טעם לחשוב שמדובר בכפירה, כי איך אדם
יכול לתהות על מצבו של הקדוש ברוך הוא? ובכל זאת, זה מה שמעסיק
אותי, הרצון להתקרב לשם לא רק במעשיי, אלא גם בהבנה פנימית, הבנה בשתיקה, של טעם המעשים. מה
טעם השבת במובנו העמוק יותר מבחינתו של השם?  מדוע השם רצה לדבר אתי ועם ישראל?  רק כי מבחינה מוסרית העולם היה בשל לקבל עול מצוות?  זה לא מספק אותי.  יש פה שני גורמים, אחד מובן ואחד נעלם. הגורם הנעלם הוא נותן התורה, המדבר. הגורם המוכר לי, כישראלית ויהודייה, הוא העם המקבל את התורה בשתיקה.  למדנו במדרשה דבר מרתק בשיעור האחרון;   בעתיד התורה אמורה להיות נאמרת על ידי העם למרגלות הר גריזים והר עיבל,  לא להנתן חד צדדית מלמעלה, כמו בספור יציאת מצרים וקבלת התורה מהר סיני.   האם לשם כך, שהתורה תאמר מלמטה על ידי העם, מהמקבלים לנותן, לבורא, נדרש חידוש, נדרש שנותן התורה יוכר ?  עצם זה שיש לי מחשובת כאלה אומר משהו, כבת לתקופה. זה אומר שהרעיון עשוי להבחן.  שיש פה משהו. מה? את זה הזמן יגיד. 

 

שיחה עם מיכל רובנר

 

הקשבתי לשיחה בטלוויזיה עם מיכל רובנר בערוץ 23.  רובנר נחשבת לאמנית הישראלית המצליחה ביותר בעולם. לא אכתוב פה על עבודתה, מי שמעניין לו מוזמן לחפש.   הקשבתי מהופנטת לדבריה,  לחציית הגבולות של המחשבות. אמנים, במיוחד אמניות מבריקות, מפחידים אותי; מילדות זה כך.   חשבתי לעצמי שהיא אדם רוחני מאוד אז למה בעצם אני מנווטת את חיי, שמה את מבטחי, על פי ראיית הרבנים ולא על פי האמנים?  אולי זו שאלה תמימה אבל זה מה שחשבתי. ואז הבנתי מה חסר בראיון: שהיא לא שמה דגש מרכזי על מאבק לריבוי הטוב בעולם. בדרכה, אני מניחה שהיא כן חושבת שהיא עוסקת בזה.  אני לא מדברת על פוליטיקה עכשיו (מובן שכל האמנים בישראל שמאלנים).  היא אמרה, בין השורות, שאם היצירות שלה לא גרמו לאיזשהו רגש להתפתח בצופה כלפי הדמויות, או כלפי אנשים אחרים, לאיזושהי אכפתיות, אז אין שום דבר בעצם. היא הכירה בחשיבות ואמרה את זה בלחש. אבל לא הרגשתי שזה דבר מרכזי מספיק, ובהמשך השיחה הוא כוסה כמו אבן שטוחה בגרגירי חול, בדברים מעניינים או רלוונטיים יותר .   אני בכלל לא חושבת שזו אשמתה של מיכל רובנר, שזה כך.  זו אני שהבנתי שעולם האמנות ואנשי האמנות הם לא האנשים הנכונים בדיוק בגלל הניאנס הזה שכל כך קל לשכוח.   לכן אני מפחדת מאמנים ואמניות, כי הרוחניות שלהם חזקה והם מבריקים ומז'וריים וככל שאדם גבוה יותר מבחינה רוחנית כך הוא נתבע יותר מוסרית.  אז מה, אני לא יכולה לצרוך אמנות בלי לבוא בכל מיני תביעות? מה, אין חופש הדיבור?  כנראה שבפלנטה הקטנה שלי אין חופש מוחלט לדיבור. יש סייגים.  ואמנות שאני מרגישה שמנוולת אותי, שזו בד"כ אמנות נורא חזקה ונורא מפרקת (את הערכים שחשובים לי), אני לא אצרוך.  בסוף, המראיין שאל את האמנית אם היא מצטערת שלא נשאה מעולם ולא הביאה ילדים. הוא קרא לה בחצי חיוך נזירה.  "לא אממ….", השיבה האמנית.  " חשוב לי לומר שאני נזירה של אמנות אמנם, אבל עם פירצות."  המראיין חייך והראיון הסתיים. 

 

 

הרצון לדבר

 

תובנה באה לי היום, באה לאט, דאתה, כמו ציפור מבוגר שרוצה ענף להשען עליו, לנוח, אולי לתמיד.   הבנתי שיש אנשים, נקרא להם מופנמים, ששדה הקרב בשבילם הוא הקבוצה.  בקרוב הם מרגישים טוב, מרגישים בטוחים ומכירים. הם אנשים מופנמים יותר כי הם רוצים להיות איפה שמוכר, שזה הבית, המעגל הקרוב המצומצם.  לעומתם יש אנשים, אלו הם המוחצנים שעל פי רוב מזיזים העולם, שעבורם שדה הקרב הוא הזולת הקרוב.  או לחילופין, הם עצמם. כלומר האני. ואלו, יחסים שלי עם עצמי ויחסיי עם השני הקרוב, אלו שני סוגי קשרים מהם האנשים הללו נמנעים. ולכן הם פועלים בשמחה בחוץ, בקבוצה או בחברה. אפילו כשהם נמצאים עם עוד אדם הם יכולים להתנהג כאילו הם בקבוצה, כי זו צורת התקשורת שבה נוח להם.  אבל כשהם נאלצים לתקשר בקרוב, באינטימי, שם הם נכנסים למלחמה. לשדה קרב.  והם תמיד אוספים תחמושת למקרה שייקלעו לקשר קרוב מדי, לסיטואציה קרובה עם עוד אדם, למשל ביחסים רומנטיים אישיים,  או עם עצמם, ואלו שני דברים מאוד קרובים כי היחסים הרומנטיים גם גורמים לנו ליחסים אישיים יותר עם עצמנו. והתחמושת נצברת ונצברת, והם כמעט תמיד משתדלים להרחיק מעליהם ולהמנע ממלחמה, אבל כשהמלחמה פורצת היא באמת אבודה. היא באמת קשה.  אני מאמינה שיש לכל אדם תקווה, אם הוא רוצה.  וגם האנשים הללו, שנלחמים בקרוב ושמחים ברחוק,  אם הם יצליחו לאהוב הם ישתחררו מהמלכודת הזו.  אלו כאמור  האנשים המוחצנים.  לגבי האנשים המופנמים, המסלול שעליהם לעשות הוא הפוך. עליהם להעמיק בעצמם ולהעמיק בזולת הקרוב ואז, אט אט, באינדוקציה , להמשיך מן הפרט לשני פרטים לשלושה פרטים…עד שהם מגיעים לקבוצה. הם צריכים ללמוד להתבונן בקבוצה גם כאוסף של פרטים, ולא רק ככלל שיש לו חוקים משלו. ולקבוצה יש כמובן חוקים משלה.  אבל הם צריכים ללמוד את החוקים האלה מתוך אהבתם או הבנתם כל אחד מן הפרטים הבודדים המרכיבים אותה.  הכרתי פעם אדם ששדה הקרב שלו היה הוא עצמו.  שדה הקרב הוא המקום בו נמצא המתח,  המקום בו נמצא יהבנו, תשוקתנו.  הוא הפך את כל העולם למן המשך שלו, כי זה היה הקונפליקט עמו הוא התמודד. הוא התרחק מעצמו והתקרב,  אפס את עצמו והאדיר, ועדיין לא מצא מנוח. כי איך אפשר להתרחק מעצמנו? זו סתירה פנימית.  אבל מתוך הסתירה הפנימית הזו, הבסיסית ביותר, מתוך סכסוך פנימי, נולד הצורך בדיבור. באחר.  ומתוך כך, גם נולד הצורך ביצירת עוד אחרים. וכך נוצרים החיים, במידה כלשהי, כך הם נפתחים;  הרצון לדבר. 

 

עננה

 

 

יומן יקר,

מרגישה עצבות… חזרתי לא מזמן
מהמדרשה, היה שיעור לא קל.   פתאום הרב דיבר על כך
(כשלמד את ספר הכוזרי) שמיד כשאלוהים התגלה בהר סיני, הדבר השני שאמר, אחרי
"אנוכי אדוני אלוהיך שהוציאך מארץ מצרים",  זה "לא תעשו כל פסל וכל תמונה", כלומר
שלל הגשמה כחלק מהפולחן הדתי. כלומר? עובדה שרצון או מחשבה כזו התעוררו בלב האנשים,
העם, שחוו את ההתגלות.  התעורר רצון לעשת
ממנו משהו גשמי ונוכח בזמן ובמרחב.  אני חושבת
שבהתגלות גם היה ממד שעשוי היה לפצוע את הנפש, לצד האושר ותחושת האמת שכנראה מלאה
את העם.  בהתגלות היה משהו מנוגד, כי עובדה
שהתעוררו רצונות מנוגדים לחוויה  ולדיבור הטהור
עם קול ( "ראו את הקולות" משמע זה לא סתם קול)…אולי אני משליכה את מה
שעברתי, את הטראומה האישית שלי שכל כך פצעה אותי עם ההוא, שהרגשתי פעם ראשונה
סכסוך פנימי כל כך חזק מבחינה רוחנית של אישיות שרוצה מאוד להיפתח ולקרב ומאידך
דוחה והודפת.  והתנועה המשולבת  הכאיבה לי, פצעה.  לפתע היום נזכרתי ברגש הזה , אולי על רקע ניתוק
הקשר המסתמן ביני לבינו…וגם כשדברתי הרגשתי לא בטוחה בעצמי, בשיעור עם
הרב הרגשתי לא מספיק חכמה ושנונה, נראה שאולי הוא התאכזב מה דברים שאמרתי
(ביחס למישהי אחרת שם שדברה בשצף). יצאתי לא משהו.  גם בשיעור שאחרי, הרגשתי לא חדה מספיק.   והכאב החד שפלח אותי כשנזכרתי
בכמיהה להתקרב למי שהודף, שמאפס אותי. 
הקריעה הסכסוך הפנימי, שיוצרים  אהבה שהיא כמעט לא אנושית, שיש פריצה אינדוקטיבית, הלאה למעלה מזה, המצב שעברתי.  איך התאפשר לי לחיות חיים טובים ובריאים, איך נצלתי, והצלחתי דרך הלימוד עם הרב לקשר את הפנימי
שחוויתי עם החיצוני והכללי. גאון יכול לעשות דבר כזה. לא בכל אני מסכימה אתו,
כמובן,  ויש דברים שהוא מניפולטיבי ולא
מדויק, ומפספס, והוא רק בנאדם…ובכל זאת הוא קצת גאון. ולא סתם, אלא שמבנה האישיות
שלו ושלי בהרמוניה וזה אפשר לי לצמוח. באמת. 

 

אני ובחורים מכל מיני מזלות

20/6/11

 

טוב, שלום לכולם.  אני רוצה לדון ביחסיי עם בחורים במספר מיני מזלות.  המזל שלי הוא דגים, מזל מים רגשי דואלי מתחלף, ומתוסבך קשות (החודש יומולדת!) אבל עדין ואמפטי. קצת נוטה להזיות.  בכל מקרה, לעניינינו:

 

מזל טלה

מזל אש קרדינלי, הראשון בגלגל.  לא מכירה מספיק.  ממה שראיתי, הם מתוקים מאוד.   אנרגטיים וכו, לא מאוד עמוקים או מעניינים.  אבל אנרגטים כמו לגור על יד תחנת חשמל…  לא הייתי בקשר עם אחד כזה, נדמה לי שזרקתי פעם בחור במזל טלה אבל לא סגורה על זה.

 

מזל שור

מזל מושך , מאוד חושני. אדמה יציבה וכו. מ' הידוע לשמצה, מתחילת הבלוג (מי שמכיר את הבלוג מהשנים הראשונות שלו) , האדמוני שזרק אותי אחרי חדש ובגללו פתחתי בלוג בישרא, היה מזל שור. בדיעבד. אז עוד לא התעניינתי בנושא. בכל מקרה, מאהבים מצוינים, רעים קצת, אבל יש להם לב.  לא חושבת שכל כך מתאימים לי.

 

מזל תאומים

טוב א…איך נאמר?   קטסטרופה גרעינית..?   בשבילי הכי גרוע.  אני מושכת אותם כי אני אופק מאזניים, אבל זה הדבר הכי גרוע עבורי.  הם נוטים לאו.סי.די , פראנויה, פיצול אישיות,  אינטליגנציה גבוהה בצורה קצונית, כשרון עתק למילים,  וחוסר כמעט מוחלט לאמפטיה או חמלה.  הולך נגד עצמו. הולך? מדלג.  האחרון, זה שלקח לי 7 שנים להתגבר,  הוא חלק מהקבוצה האסטרולוגית הזו (גם אבא שלי האמת).  נו. אה כן, אויר מתחלף ודואלי.  סכנה לצבור הסנטימנטלים.  הדרך היחידה להתגונן היא לדבר אתם כמה שפחות, לא לצפות ליותר מדי רגש, להפגין אמהיות נחושה ואנרגטית, קלילות. אה, ויופי.  בלי לקחת ללב.  

 

מזל סרטן

אה..המזל הכי אהוב עלי.  מים נעימים ומתוקים.  אמפטי, מחבק.  אבל קצת כבדים.  יש בהם משהו..כמו כרית כזו שמתכרבלים בה.  נבונים, מקסימים. הכי קרובים ללבי.

 

מזל אריה

לא מכירה כל כך.  מזל אש מקובע. חזק, מנהיגי כנראה. לא מתחברים אתי לטווח ארוך, אומרים שהם רומנטיקנים.  מאהבים מושלמים. 

 

מזל בתולה

גם לא מכירה כל כך.  אינטליגנטים, מעשיים.  יש מאוד מבריקים במזל הזה . אדמה מתחלף.  בד"כ מחבבים אותי ולהיפך, לא יצאתי עם מישהו במזל הזה.

 

מזל מאזניים

מאוד אינטליגנטיים.  רגועים, אדישים מעט. אויר.  אסתטיים.  אוהבים אותי (בגלל האופק), אבל בד"כ אין חיבור רגשי של ממש. משיכה כן.

 

מזל עקרב

אחח, מה עוד אפשר להוסיף?  הבנזוג השני שלי היה עקרב. ושתי חברות טובות.  מאוד מבריקים,  וירטואזיים של אנשים. בפנים רגשיים ופריכים, מזל מים קבוע. ממגנטים.  לי יש כימיה טובה אתם אם הם מהזן הפחות שתלטן.  נוהגים לנסות לשלוט באנשים במניפולציות ותככים מתככים שונים.  אבל יש להם חוש הומור ממזרי 🙂

 

מזל קשת

אני מאוד אוהבת! יצאתי עם שניים כאלה.  אם הם מהזן הטיפה יותר רגוע, מצויין.  אש מתחלף. מטאפיזיים, כשופים.  כאן אנחנו מגיעים לשליש האחרון של הגלגל. וכל מזל הוא האחרון בקבוצה (אש, אדמה, אויר ומים) שלו. 

 

מזל גדי

לא כל כך מכירה.  אדמה קרדינלי.  אומרים שהם מצליחים בעבודה קשה להגיע רחוק.  הגיוני.  יש ביניהם מושכים מאוד.

 

מזל דלי

עבורי,  לידידות. מאוד אינטליגנטיים ומטאפיזים, אבל מקובעים, מפוקסים וקשה להם להשתנות. מאחר שזה כמעט המזל האחרון, יש להם פרספקטיבה עמוקה יחסית.  אויר קבוע.

 

מזל דגים

בחורים במזל דגים…מה נאמר?  איזה חבר'ה נמצא כאן?  משה רבנו, ישו   אינשטיין ואריאל שרון (?)  אכן, חבורה מיוחדת.  בכל מקרה, אני לא מתאימה לבני המזל שלי.  מתוסבכים רגשיים ומתוסבכים. קצת מלאנכוליים.  יותר מדי מתחלפים. מנוגדים לעצמם.   הבנות נוטות להחליף גברים במהירות.  בכלל,  דגים יודעים לשקר בוירטואוזיות שלא יודעת גבול.  טוב, אם הספורים נכונים אז הנשמה הזו עתיקה ואי אפשר להמנע מלעבור בדגים.