הרצון לדבר

 

תובנה באה לי היום, באה לאט, דאתה, כמו ציפור מבוגר שרוצה ענף להשען עליו, לנוח, אולי לתמיד.   הבנתי שיש אנשים, נקרא להם מופנמים, ששדה הקרב בשבילם הוא הקבוצה.  בקרוב הם מרגישים טוב, מרגישים בטוחים ומכירים. הם אנשים מופנמים יותר כי הם רוצים להיות איפה שמוכר, שזה הבית, המעגל הקרוב המצומצם.  לעומתם יש אנשים, אלו הם המוחצנים שעל פי רוב מזיזים העולם, שעבורם שדה הקרב הוא הזולת הקרוב.  או לחילופין, הם עצמם. כלומר האני. ואלו, יחסים שלי עם עצמי ויחסיי עם השני הקרוב, אלו שני סוגי קשרים מהם האנשים הללו נמנעים. ולכן הם פועלים בשמחה בחוץ, בקבוצה או בחברה. אפילו כשהם נמצאים עם עוד אדם הם יכולים להתנהג כאילו הם בקבוצה, כי זו צורת התקשורת שבה נוח להם.  אבל כשהם נאלצים לתקשר בקרוב, באינטימי, שם הם נכנסים למלחמה. לשדה קרב.  והם תמיד אוספים תחמושת למקרה שייקלעו לקשר קרוב מדי, לסיטואציה קרובה עם עוד אדם, למשל ביחסים רומנטיים אישיים,  או עם עצמם, ואלו שני דברים מאוד קרובים כי היחסים הרומנטיים גם גורמים לנו ליחסים אישיים יותר עם עצמנו. והתחמושת נצברת ונצברת, והם כמעט תמיד משתדלים להרחיק מעליהם ולהמנע ממלחמה, אבל כשהמלחמה פורצת היא באמת אבודה. היא באמת קשה.  אני מאמינה שיש לכל אדם תקווה, אם הוא רוצה.  וגם האנשים הללו, שנלחמים בקרוב ושמחים ברחוק,  אם הם יצליחו לאהוב הם ישתחררו מהמלכודת הזו.  אלו כאמור  האנשים המוחצנים.  לגבי האנשים המופנמים, המסלול שעליהם לעשות הוא הפוך. עליהם להעמיק בעצמם ולהעמיק בזולת הקרוב ואז, אט אט, באינדוקציה , להמשיך מן הפרט לשני פרטים לשלושה פרטים…עד שהם מגיעים לקבוצה. הם צריכים ללמוד להתבונן בקבוצה גם כאוסף של פרטים, ולא רק ככלל שיש לו חוקים משלו. ולקבוצה יש כמובן חוקים משלה.  אבל הם צריכים ללמוד את החוקים האלה מתוך אהבתם או הבנתם כל אחד מן הפרטים הבודדים המרכיבים אותה.  הכרתי פעם אדם ששדה הקרב שלו היה הוא עצמו.  שדה הקרב הוא המקום בו נמצא המתח,  המקום בו נמצא יהבנו, תשוקתנו.  הוא הפך את כל העולם למן המשך שלו, כי זה היה הקונפליקט עמו הוא התמודד. הוא התרחק מעצמו והתקרב,  אפס את עצמו והאדיר, ועדיין לא מצא מנוח. כי איך אפשר להתרחק מעצמנו? זו סתירה פנימית.  אבל מתוך הסתירה הפנימית הזו, הבסיסית ביותר, מתוך סכסוך פנימי, נולד הצורך בדיבור. באחר.  ומתוך כך, גם נולד הצורך ביצירת עוד אחרים. וכך נוצרים החיים, במידה כלשהי, כך הם נפתחים;  הרצון לדבר. 

 

4 מחשבות על “הרצון לדבר

    • לא סכסוך. התבוננות. כשאני חוקר את עצמי ומגלה דברים חדשים אני חש את הצורך לשתף. כזה פשוט.

      וכמה שאני לומד יותר להעריך את עצמי אני לומד להעריך גם את הזולת.
      דווקא על דרך "אל תעשה לחברך מה ששנוא עליך", רק בחיוב : תעשה לחברך מה שאהוב עליך.

      אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s