זיקוקים של דיוק

 

11/12/11

 

קשה לי עם הגברים השכלתנים. אני נורא נמשכת, הולכת אחרי הגדרות ונסוחים , אחרי זיקוקים של דיוק. אבל מה שאני באמת צריכה זה גבר רגשי, פסיכולוגי אפילו באופיו, משפחתי וחם.  גבר שמוצא את החוויה האנושית כדבר המעניין יותר,  לאו דווקא רעיונות או הסקות.  ויכול להיות שהיכולת האינדוקטיבית שלו תהיה ממוצעת, אבל היכולת להרגיש אותי (לא להבין, להרגיש) תהיה מה שאני צריכה כדי להרפא.  אני חושבת , יש אצלי קונפליקט אדיר של רגש-שכל.  ואני עומדת בתוך הקונפליקט , ואין לי איך לנסח את זה  למי שלא מרגיש בעצמו – אני אדם שמוטב לנסות להרגיש, לא להבין.  נראה לי שזה נכון לגבי הרבה מאוד נשים, וודאי וודאי לגביי. אבל גברים תמיד מנסים להבין, וזה די מייאש    וכמובן הבשר, כלומר הגוף. זה פשוט כל כך קל לי, כי אני טובה בנושא הפתוי. אני נהנית ושנינו נהנים ואז אין יותר את המכשול, את הקושי. כי  רק מתפלשים אחד בשני ונהנים כהוגן ולמעשה נפרדים כלעומת שבאנו.  ואין את הזעזוע שבמפגש עם מישהו אחר.

הבעיה שלי עם גברים שהמשיכה המינית כל כך חזקה והפערים ביננו חדים, אין דרך לתקשר אלא עם הגוף.   אני מודה שהגברים שיותר מושכים אותי, הם אלה בטווח 35-40.  אבל אתם קשה לבנות שפה פרטית. וגם,  מי שנמצא רווק בגילאים כאלה בד"כ  מעדיף להתמיד ברווקותו. אם במודע ואם לא.  וקשה לקלף אותו. וקשה לו להתקלף.  כל כך כואבת המסת המחיצות ביני לזולת. זה כואב, זה קשה ומפחיד בצורה שאין לתאר.  אבל מה האלטרנטיבה?  לא טוב היות האדם לבדו.  לא טוב.

נחזור לגברים השכלתנים.  אני חושבת שבסופו של דבר האינטואיציה הרגשית שלהם, נמוכה מלכתחילה. ולכן הם נוטים להשען על השכל והרציונאל כמקור היחיד להבנה.  ואז יוצא שקשה להם לקלוט אותי,  ולהבין אותי הם לא מצליחים. ונוצר ביני לבינם פער. והפער הזה מוביל לבדידות.  ואי אפשר לכסות בדידות בגוף, ואפילו לא בשני גופים. יפים ככל שיהיו.

 

היבריס

 

 

10/9/11

 

מה אני אוהבת?

 

לפעמים אני שמחה, וישנן אותן פעמים ספורות שאני עוזבת את המחילה ויוצאת ל…מסיבה…ארוע חברתי הוא לא משהו שאני מרבה בו.  בפעמים הספורות זה יוצא בד"כ די מכושף.   אני אוהבת לשבת כשמקיפים אותי אוסף גברים ועוגבים, ואני מדברת במתיקות עם בחורה נוספת, יפה פחות בכמה אוקטאבות. אני אוהבת לדבר עם גבר ולפרוט בצורה עדינה על נקודת התשוקה. לפתות מבלי לפתות. לפתוח את השער ברור מאליו ביננו (אם הגבר ראוי כמובן, מעל לסטנדרט כלשהו), ולהנות מזה. להוסיף את המתח לשיחה בצורה מודעת ומתוחכמת, כמו שמשתילים פריים בודד בסרט ואנחנו חושבים שראינו משהו, אבל לא בטוחים. או לזהות מישהו במסיבה, גבר ידוע ובעל מעמד ואז למחוק אותו לגמרי בעדינות ובחיוך, להפשיט אותו מכל המעמד שכל חייו טרח בו, ולראות איך הם מתאמצים לבנות את עצמם מולי מחדש.  כדי שהמשחק ייצא אמין אני אכן צריכה, בשלב השיחה, למחוק. אני מתייחסת אליו כאל סתם אדם.  הם פשוט משתגעים על זה, ונמשכים אלי ממש.  זה כמו לפרוק מישהו מנשקו.  אני אוהבת לדבר עם גבר כזה, ידוע/ בעל מעמד ואז פשוט לחתוך ולעבור למישהו אחר ולהתייחס אליו בדיוק באותה צורה ולאפס את ההוא, הראשון, ועוד לצאת מחוייכת מכל הספור.   או אוהבת לשבת בחדר מוצלל עם מישהו ששותה בירה ולומר "יואו אני לא שותה אלכוהול" , ולהצמיד את החזה שלי ולהתכופף קצת, ולהנמיך את החצאית ולעכוב אחרי העישונים שלו מתרחבים לעומתי. ובו בזמן מדמיינת אותנו שוכבים. והמחשבה הזו נודדת בעדינות אליו, כך שאני קצת שולטת בו ובמה שיגיד ויעשה מולי. אני אוהבת למגנט אנשים ולהצליח לעשות את זה. זה קורה רק בנסיבות מסויימות, היציאה הזו שלי לחירות, לשליטה בזולת, ולשלוט אפילו בקבוצה ולא רק בודדים אבל כשזה קורה- זה מאוד מאוד חזק. ואנשים לא שוכחים.   מול נשים ומול גברים יש  "משחק" שונה לגמרי.  אבל אני נהנית מאוד מהמסיכה. מהעמדת הפנים שיש בסיטואציות חברתיות. זה כמעט תמונת הראי של החרדה האנושית הבסיסית שלי.   רק אדם שמתפלש בקרקע, שגרד בצפורניים את הקיום, שהיה הכי הכי נמוך מול בני אדם, שחשש להכנס למכולת ולקנות לימונים, יכול לדעת איך באמת לשלוט באנשים.  השליטה בזולת היא תמיד דרך שליטה מוחלטת בעצמך.  האיפוס העדין, הכמעט אילם של הזולת,  חייב לעבור דרכך.

אני אוהבת את היכולת שלי לחוש אינסטינקטיבית, את הערך של האנשים סביבי. ואיך אנשים לא קולטים פאקינג מי אני לא משנה מה, הם לא יכולים ולא מצליחים לקטלג או לחזות דבר ממה שאני עומדת לעשות או עשיתי.  שאנשים עומדים מולי כמו מבוך, כמו פעקינג מבוך. והם לא יודעים אם ייתקעו ויאבדו לעד,  או יעברו חוויה מקסימה.  אני אוהבת לראות איך גברים מנסים לפתות, ומזדהה. איך גבר כושל בתשוקתו, גבר מלא תשוקה זה דבר כשוף. לקפוץ מסיטואציה לסיטואציה סליזית , לעשות פורנוגרפייה למצב הבינאישי .  כי זה שם את שנינו אוטומטית במקום אמיתי. ושלם.

אני אוהבת שאנשים מתחילים לדבר על איזה נושא, ולוקח לי שבריר שניה להבין אם הרמה האינטלקטואלית שלהם היא ממש ממש או זו התבונה האנושית שכל אדם נחן בה. אני אוהבת להרגיש פלג של מוזרות עולה מדברים של מישהו, או מישהי, ואז לעקוב אחריו ולראות אם מוביל חזרה לזרם המרכזי או ממשיך ומתרחק. או כשמישהו מדבר ופתאום הוא מגיע למדבר, והמחשבה שלו מובילה לשממה מפחידה ונפלאה.  וכשאנשים לא מפחדים להסתכן. אבל זה קורה כל כך מעט, ובד"כ בשלב הזה הם שואפים מהסיגריה או שותים את הבירה ונבוכים ומתכנסים.

הרעיון של התשוקה, מתוק וזכוכיתי ,  עש שמשתוקק אל האור. להשתמש בתשוקה המינית של הגבר כהזנה להיבריס זה אמצעי דלק – לא מספיק נשים משתמשות בו.  הן משתמשות אבל לא עד הסוף. הן לא באמת קולטות כמה מקסימות, בלתי מושגות ונהדרות אנחנו בעיני הגברים.  והם לא יודעים כמה חלשים ואנושיים אנו תופסות אותם. ואיך אני סולחת להם על כל המומים, הפגמים האנושים האלה, וכמה אושר יש בסליחה האילמת הזו ביני לבינם.