ילדים וכו

 

מעולם לא הרגשתי רצון מיוחד להביא ילדים. הרגשתי דחף לאהוב, לתת מעצמי ורציתי להבין ולהתפתח ולהשיג משהו בחיי.  כשהייתי בזוגיות עם המיתולוגי, הוא רצה להביא אתי ילדה.  מתוך אהבתנו, הרעיון נראה לי מתוק. אבל נפרדנו. כמה שנים מאוחר יותר, כשאהבתי שוב, הרגשתי רצון להביא ילד לאותו גבר אהוב.  הרצון בילד, אם התעוררה בי תחושה עמומה כזו, נגזר מרגש העז שחשתי; הוא נבע מרצוני לקשור אלי את הגבר. אבל לא הרגשתי רצון כשלעצמו להיות אם. בגדול אני טובה עם ילדים, די אוהבת אותם והם, על פי רוב, אוהבים אותי. מעבר לזה, כששמים לי תינוק בידיים אינני חשה דבר.  אם לא הייתי מקבלת מסרים מסביב שאני אמורה לרצות להחזיק תינוק בידיים לא הייתי חושבת על זה.  אין פה נקודת עוקץ מוסתרת עבורי, פשוט אין כלום.   אצטרך להתמודד עם החלטות כבדות בעוד שנתיים שלוש (כנראה) בקשר עם בנזוגי. אני מקווה שדברים יהיו ברורים אז יותר, לו ולי ובכלל. 

 

 

ופתאום מצאתי את עצמי חושבת על מישהו מתקופת ינואר, שהחליף אתי מכתבים.  זה לא היה קשר שיכול להתממש.  ההתכתבות ביננו, שתי הפגישות החטופות (כלום לא קרה) גרמו למשבר ביחסים שלי עם החבר. כל זה מאחוריי.  לאותו אדם היה חלק משמעותי בהתפתחות שלי, ביכולת להחלים מפצעי העבר, קצת לאהוב את עצמי ולהרגיש חזקה. גבר מזל דגים אחרי הכל. בסוף כתבתי לו שנוכל להיות רק ידידים. והוא הבטיח לחשוב ולחזור אלי. עבר זמן, לא דברנו ובתחילת החודש כתב לי. לא קראתי את המכתב.  אני לא רוצה להכנס לזה, בטח לא עכשיו עם השנוי בטיב היחסים האישיים שלי ושל החבר.  היה לי ניצוץ אהבה אל אותו אדם?  לא הייתי מודה בפניו, אבל הוא נגע לי בלב.  לא אהבה אולי במובן המוחלט המלא, אבל כזית.  הרבה זמן לא סחפו אותי כך רגשית, לא נמשכתי לחשוב כל כך הרבה על מישהו.  ואותה פעם שישבנו ברכב שלו באחת לפנות בוקר, המתח המתוק שהרגשתי.  כל התחושות שהוא מילא אותי בהן, שנים אחרי שוויתרתי על האפשרות שארגיש כך.  בסופו של דבר הוא ליבה וליבה רגשות שלא יכל אלא לחצות ולהתרחק מהם. הוא טוב במרחק אמר לי אז.  גם אני, עדיף להשאיר זאת כך.  אני מעבירה את הזכרונות בראשי כמו שוקולד טעים בפה, שלא יינמסו וייגמרו.

 

 

    

 

 

 

                                                                       *

חמש שנים התקרבתי ביהדות
ובאמונה. כעת, יהיו אלו שנים מספר של נסיגה.  עבודת השם שלי זו גם התרחקות מהשם.  למה? כי אלו הם החיים. שמחות,  אהבה וקרבה גדולה, אך גם ניכור ואבדן. אני חייבת לבטא גם את החלקים האלו באמונתי. כן, עבורי עבודת השם זו גם התרחקות ממנו, התנכרות. אני חושבת, בזהירות, בעם היהודי אותם חלקים שחשים ריחוק מאמונה תופסים את זה: אנחנו לבדנו בעולם. עם כל האהבה, האמונה, התפילה, התקווה- ואנחנו לבד.  השם לא עזר לילד ההוא כשנרצח, הוא גם לא עזר לקשישה במסדרון. הוא גם לא עזר למי שהצליח כנגד כל הסכויים. רשמיו של השם מצויים בעולם, אבל רק רשמים. גם המרחק מהשם הוא רושם.  מדברים לאחרונה על מוצא, ספרדים ואשכנזים, מי שממלמל "בעזרת השם"  ומי שהמילים האלו מרחיקות אותו.  בני עדת אשכנז נוטים שלא להאמין, לרציונאליזציה פנימית,  ואילו בני עדות ספרד והמזרח חשים קרבה ליהדות ,למסורת, סלחניים יותר לאלו המתרחקים ומחבקים את המתקרבים.  אני חצי חצי במוצא, חצויה, מבינה את ההגיון של שני הצדדים.  

אני אהפוך לאדם רע ומתוכנן יותר בשנים הקרובות (אם אצליח, הרוע תובע אנרגיה ותכנון נרחבים).  השתמשתי ביהדות כדי לבנות את עצמי ולמצוא גבר.  כדי לסיים את המסלול האקדמי, לחיות. השתמשתי באמונה כדי לחיות. עכשיו למדתי איך חיים, אתרחק מהאמונה והיהדות במודע.  אבל, אני הולכת כדי לחזור. מרחיקה על מנת לקרב.   

                                                                       *

 

הקצתי הבוקר, חשבתי על רבי היקר, קם בבוקר, פוקח את עיניו לקרני השמש,  ובנו איננו.  גם חווית שכול, גם היא חייבת להכלל באמונה. גם חוויה זו של ריחוק, אבדן המשמעות (ומתוך כך נסיון עקש למצוא משמעות רחבה למוות).  האמונה מבחינתי היא מבנה עצום, אינסופי, שקצהו מבצבץ מעל למיים.  הרב הוא המאור הרוחני הגדול שלי בשנים האחרונות, גאונותו ביכולת לחבר בין מה שבלתי ניתן לחיבור, כביכול. אבדן ילד, יחד עם תקווה. הפרטי לכללי. זה כוחו. אבל אני רוצה לתת כבוד לשתיקה, לכאוס של כאב, חוסר המשמעות המנחם שנושא אתו מה שקרה השבוע.   אני מרגישה, המוות, קרוב וסמוך. כמו לחישה באוזני.  יש בו משהו שמפיל לוודאות.  ודווקא הרוע היעיל, מרחיק ממחשבות מוות. הוא תובע אנרגיה רבה כל כך, מקרב לחיים. לעומתו, ההתמסרות לטוב, בשלביה הגבוהים, כאשר האדם מרחיב את האני שלו עד שכבר איננו מתקיים באמת. הוא מתקיים אבל כמן אד, ערפילית. המוסר בצורתו הגבוהה כרוך בביטול הרצון , התחקות אחר האני הגדול יותר, הרצון הגדול ביותר, היחיד בעצם, זה של האל.  בטוב בצורתו הגבוהה יש כמיהה להדמות להאל, והאל הרי הוא נוכח ולא נוכח, רק רשמיו נתפסים על ידינו, היה והנה כבר לא. 

 

שמחה מהולה בעצב

 

  איך החיים? שמחה מהולה בעצב, חיים מהולים במוות.  ביום חמישי בבוקר אמרתי לבן זוגי, צריכים ללכת להתייעץ עם הרב שרקי על המסמכים שיש להביא לרבנות וקשורים לעיירה ממנה הגיעו הוריך, מאלג'יר לצרפת.   בן זוגי הוא קרוב משפחה רחוק של הרב אורי שרקי יבדל"א.  באתי לקחת את הנייד שלי ואז ראיתי את ההודעה:  "מכון מאיר ואורה מזועזעים מהרצחו של שלום יוחאי שרקי".  שלום, 25, היה בנו של הרב אורי שרקי, אדם שפניו תמיד קורנים אור ושמחה.  נמלאתי עצב גדול, מרות, לחשוב על הרב היקר והמתוק אורי ואשתו רונית, מתענים בייסורי האובדן הגדול ביותר שיש, אובדן בן שמת בדמי ימיו. נרצח, במקרה זה. נרצח בפגוע דריסה בשכונת הגבעה הצרפתית בי-ם.  הרב שרקי הוא אחד הגאונים והמאורות הרוחניים הגדולים של דורנו.  כשהגעתי אליו, בגיל 26, הוא הפך אותי למי שאני היום. בלעדיו לא הייתי מי שאני היום.  הוא בנה אותי מבחינה רוחנית אינטלקטואלית. אני חייבת לו ולמשפחתו חצי ממי שאני.  בזכותו זכיתי להתפתח ולצמוח, לגלות אט אט איך חיים ולא רק איך עומדים מנגד לחיים.  אני זוכרת לפני שנתיים, הרב ומשפחתו באו לעשות שבת בתל אביב, בבית כנסת במרכז העיר. הייתה ארוחת שבת והשתתפתי שם, יחד עם אנשים ותלמידים רבים של הרב.  אני זוכרת את ילדיו של הרב ואשתו, בין היתר את דמותו של שלום יוחאי, במטושטש אמנם כי לא הכרתי אותו באופן אישי.  ידידה טובה של אמי מכירה את המשפחה שנים, והכירה את שלום יוחאי שרקי עוד מינקותו. משפחה מיוחדת, מיוחסת אבל צנועה בהלכותיה.  אנשים גדולים, מעמודי התווך של הרוח והמעשה בישראל. אנשים גדולים.  בשבוע הבא אסע לניחום אבלים בירושלים, בבית משפחת הרב. המחשבה לראות את רבי היקר, שחיוך תמיד מתוח על פניו המאירות, המבטא הצרפתי הקל,  החכמה הנשפכת כמים, הרוח, הרוח הרוח.  מי ייתן וינוחם משמיים בשעה קשה זו, על אבדן בנו הצעיר שלום יוחאי. 

 

 

מאורע משמח :)

 

     
     

 

אמנות האשלייה

 

  זו היתה, חמישי האחרון בערב, חוויה ששנתה את חיי.  וזה קרה – גם- תודות לרצף הצפייה והקריאה שקדם לה; בחודשיים האחרונות ראיתי שני סרטים שעסקו בגורלה של המלכה אן בוליין, אשתו של המלך הנרי השמיני, שמלכה רק 1000 יום בטרם הוצאה להורג. על בתה, המלכה אליזבת', כתבתי בכמה הזדמנויות כדמות שהשפיעה עלי בילדותי. ראיתי שלושה סרטים שציירו את דמותה (שניים בכיכובה של קייט בלאנשט). צפיתי בגרסה הקולנועית של לורנס אוליבייה (1955) למחזה ריצ'ארד השלישי. לאחר מכן קראתי את המחזה עצמו מאת שייקספיר, "המלך ריצ'ארד השלישי".  לסיום, צפיתי בבהילות בשתי העונות של "בית הקלפים". יום לאחר מכן נסעתי לירושלים ובקרתי בכותל עם קרובי משפחה, ביליתי בירושלים יומיים וחצי.  הרצף הזה הוביל אותי לעשות את מה שעשיתי – וחיי השתנו. התודעה? יש לקוות. אמנות בהחלט יכולה לשנות חיים, אם רק ניתן לה.  קראתי ביקורת של עתונאי מ"הארץ", ניסן שור, על הסדרה "בית הקלפים" ועל סדרות טלוויזיה בזמננו, הטוטאליות בה הן משתלטות על זמננו וכו.  הבעיה היא שסדרה, בהיותה מוצר מתכלה יותר מסרט וספר, צריכה להרכש על מכלול נוסף. אם זה קורה,  אין סיבה שהיא לא תשתלט על זמננו ותביא לשנוי.  תלוי באיזה אופן אנחנו צורכים אותה, מה הביא לכך, מה יש לעשות בזה. במקרה שלי? לאור השנתיים הבאות, היא חיונית.  המפגש ביני לבין המלכה אן בוליין, המלכה הנערצת אליזבת' ה-1, המלך ריצ'ארד השלישי, דמותו הפילמוגרפית והן המומחזת אצל שייקספיר, שעצמותיו נמצאו לא מזמן בחניון במערב לונדון, דמויותיהם של פרנק אנדרווד ואשתו,  העתונאית הצעירה זואי ברנס (דמויות מתוך "בית הקלפים"), היה לא פחות מרעידת אדמה. חיי השתנו. ספק אם ניסן שור יכול לומר דבר כזה על עצמו. 

לפני כמה פוסטים כתבתי על ההבדל בין אנשים שעברו מערכת "רומיאו ויוליה", ואלו שרואים במחזה אשלייה מסוכנת, תמימה ומנותקת.  כמי שיודעת מהי אהבה שכן חיי הציעו נסיון כזה, אניי יודעת שלאשלייה מקום של כבוד במציאות. יש לכבד אותה. כל אהבה מתחילה כאשלייה, שכן כל קשר עם האחר מתחיל קודם כל במחשבותנו.  לא רק אהבה, גם שאפתנות. גם שנאה. גם אהבה עצמית בנויה על אשלייה עצמית.  הכל נובע מאותו שורש, שורש שהוא אמת יחידה. עבורי זו האמונה. בקצרה, אמנות הפכה את חיי, ואני התמסרתי לה בשמחה. 

 

 

היסטוריה סוטרת

 

אם לאלוהים יש לב רחב ואוהב, יש לו דרך
משונה להראות את זה.  הזירה ההיסטורית, ההיסטוריה,
האין היא ספרם של החזקים? במובן זה, ביהדות ובמוסר היהודי, יש משהו נשי. צדק אוטו ייינינגר כשקבע את ההקבלה בתחילת המאה שעברה. היהדות, כמו האישה, היא מים, כוח שוחק ומנצח בטווחים הארוכים. אבל אני חיה בטווחים קצרים. וכאן,  או שאתה טורף או שאתה נטרף. שעות השינה המוגזמות שלי הן בטוי לתחושות כשלון סודיות, תבוסת השנים האחרונות.  נוצחתי, הגשתי את הלב שלי ונשאר חלל.  עלי לומר זאת ולא לפחד מהאמת: הוא נצח אותי.  לא הצלחתי במה שרציתי.  כשלתי. צריך לחשוב על דרך אחרת להתנהל.  יש לי יותר מדי פוטנציאל, כוח וכשרון כדי להמשיך בתבוסה העלובה הזו.  אנשים שתמכו בי לא הבינו לאן נעלמתי.  יכולתי להשתמש בהם ביתר יעילות ולא להתאייד ברגע שנדרש ממני יותר מאמץ.  המאמץ שוחק כי הוא מאמת עם הצורך לבחור: האם אני בתוך העולם הזה או מחוצה לו?  עד גיל 30 יכולתי להתחמק מהכרעה. עכשיו שאני אישה, שיש לי דירה וגבר, אני צריכה להגיע להחלטות.   משבר גיל 30 צריך להתהפך על פיו ולהיות מומר למשהו אחר.  אני נזכרת במה שאמר לי ד', באחת הפעמים שבאתי אליו, הוא אמר: אנשים מעיל גיל 30 לא רואים דבר מלבד הדרך להצלחה.  כמו תמיד הבנזונה צדק. אם לא אשנה את דרכיי לא אמות ממחלה או מתאונה. אמות משעמום.   העולם, העולם של אלוהים, זה מקום מעניין מדי בשביל לישון עד הצהריים. 

 

האם זה אור השמש? האם זה הנאון?

 

בעבודה קבעו שאני מיסתורית: לא יודעים עלי כלום, לא מגלה דבר.  האמת פשוטה, ושני דברים שמניעים אותי: כוח, ומין. אני אובססיבית לנושאים האלה, מכורה.  ככלות הכל, לא שלמה עדיין בנשיותי.  זה לא העולם שלי עד הסוף, מרגישה החמצה שלא נולדתי גבר.   בשנה שעברה למדתי אצל אחד האמנים הכי מצליחים בארץ. הכוח שלו הטריף אותי, בסוף כתבתי ספור מעולה.  לא סיימתי את הספור כי היה לי קשה מבחינה רגשית.  ניתן לי 100  כמובן.   רציתי לשכב אתו, אבל לא רציתי. ידעתי שאם זה יקרה אני אפגע מאד, ובכל זאת לא יכולתי… השתוקקתי.  גברים חזקים גומרים אותי. כשאני רואה גבר ואישה, אני חשה בשני קטבים של מאגנט, חצים נמשכים ביניהם.  התשוקה להיות אלוהים זו התשוקה לעמוד בשני הקטבים של המאגנט, להיות האישה ולהיות הגבר בו זמנית.  כששייקספיר כתב את "רומיאו ויוליה" הוא עמד בשני המקומות, איפה היתה התודעה שלו בשעה שכתב אותם?  איפה הייתי אני ? רק בכל פעם שיצאתי מהמקלחת והבטתי בראי, חלמתי שאלו עיניו וידיו על הגוף שלי, הגבר שהיה מושא תשוקותיי.  

כשהבטתי אל תוך עיניו של ההוא, ידעתי שזו הפעם האחרונה בה אוהב, אהבה מחלטת, וכמו תמיד, כך היה. רגשות רגשות, נשים רק מתפלשות ברגשות שלהן.   מה הן עושות בעולם חוץ מלהתפשט ולהתלבש? האם יש משהו אחר  ששווה לעשותו? 

 

 

העולם מתחלק לשניים;  אלו שקוראים את "רומיאו ויוליה" וחושבים שזו יצירה מתוקה, צינית ודמיונית שרק משורר כמו שייקספיר יכל היה להעלות בדעתו. ואלו שקוראים ויודעים, זו אמת ויציב, יש אהבה כמותה.  אני שייכת לחלק השני של האנשים ועל כך, מודה אני. לפני שבועיים היה לי יומולדת ובין המברכים היה אהובי הראשון, שלימד אותי אהבה.  התרגשתי ממספר הטלפון שהופיע, לשמע קולו העדין כמו בפעם הראשונה, כשהיתי בת 16 והוא 17. כמו רומיאו ויוליה היינו, צעירים מאד מוחלטים באהבתנו. תמימים? האהבה מפכחת.  אהבה היא אף פעם לא נחלת התום, היא תמיד שילוב שידי בין חכמה ותום. שילוב מדוייק, לפעמים פוצע.  תודה , א יקר שלי, תודה שאתה עדיין אוהב, גם אני אוהבת. יקירי, אולי בעולם אחר בזמן אחר?  תמיד תהיה האהבה של החיים שלי. נשיקות של זכוכית שלחתי אליך. 

 

 

"My only love sprung from my only hate.” 
― William Shakespeare, Romeo and Juliet