היסטוריה סוטרת

 

אם לאלוהים יש לב רחב ואוהב, יש לו דרך
משונה להראות את זה.  הזירה ההיסטורית, ההיסטוריה,
האין היא ספרם של החזקים? במובן זה, ביהדות ובמוסר היהודי, יש משהו נשי. צדק אוטו ייינינגר כשקבע את ההקבלה בתחילת המאה שעברה. היהדות, כמו האישה, היא מים, כוח שוחק ומנצח בטווחים הארוכים. אבל אני חיה בטווחים קצרים. וכאן,  או שאתה טורף או שאתה נטרף. שעות השינה המוגזמות שלי הן בטוי לתחושות כשלון סודיות, תבוסת השנים האחרונות.  נוצחתי, הגשתי את הלב שלי ונשאר חלל.  עלי לומר זאת ולא לפחד מהאמת: הוא נצח אותי.  לא הצלחתי במה שרציתי.  כשלתי. צריך לחשוב על דרך אחרת להתנהל.  יש לי יותר מדי פוטנציאל, כוח וכשרון כדי להמשיך בתבוסה העלובה הזו.  אנשים שתמכו בי לא הבינו לאן נעלמתי.  יכולתי להשתמש בהם ביתר יעילות ולא להתאייד ברגע שנדרש ממני יותר מאמץ.  המאמץ שוחק כי הוא מאמת עם הצורך לבחור: האם אני בתוך העולם הזה או מחוצה לו?  עד גיל 30 יכולתי להתחמק מהכרעה. עכשיו שאני אישה, שיש לי דירה וגבר, אני צריכה להגיע להחלטות.   משבר גיל 30 צריך להתהפך על פיו ולהיות מומר למשהו אחר.  אני נזכרת במה שאמר לי ד', באחת הפעמים שבאתי אליו, הוא אמר: אנשים מעיל גיל 30 לא רואים דבר מלבד הדרך להצלחה.  כמו תמיד הבנזונה צדק. אם לא אשנה את דרכיי לא אמות ממחלה או מתאונה. אמות משעמום.   העולם, העולם של אלוהים, זה מקום מעניין מדי בשביל לישון עד הצהריים.