אמנות האשלייה

 

  זו היתה, חמישי האחרון בערב, חוויה ששנתה את חיי.  וזה קרה – גם- תודות לרצף הצפייה והקריאה שקדם לה; בחודשיים האחרונות ראיתי שני סרטים שעסקו בגורלה של המלכה אן בוליין, אשתו של המלך הנרי השמיני, שמלכה רק 1000 יום בטרם הוצאה להורג. על בתה, המלכה אליזבת', כתבתי בכמה הזדמנויות כדמות שהשפיעה עלי בילדותי. ראיתי שלושה סרטים שציירו את דמותה (שניים בכיכובה של קייט בלאנשט). צפיתי בגרסה הקולנועית של לורנס אוליבייה (1955) למחזה ריצ'ארד השלישי. לאחר מכן קראתי את המחזה עצמו מאת שייקספיר, "המלך ריצ'ארד השלישי".  לסיום, צפיתי בבהילות בשתי העונות של "בית הקלפים". יום לאחר מכן נסעתי לירושלים ובקרתי בכותל עם קרובי משפחה, ביליתי בירושלים יומיים וחצי.  הרצף הזה הוביל אותי לעשות את מה שעשיתי – וחיי השתנו. התודעה? יש לקוות. אמנות בהחלט יכולה לשנות חיים, אם רק ניתן לה.  קראתי ביקורת של עתונאי מ"הארץ", ניסן שור, על הסדרה "בית הקלפים" ועל סדרות טלוויזיה בזמננו, הטוטאליות בה הן משתלטות על זמננו וכו.  הבעיה היא שסדרה, בהיותה מוצר מתכלה יותר מסרט וספר, צריכה להרכש על מכלול נוסף. אם זה קורה,  אין סיבה שהיא לא תשתלט על זמננו ותביא לשנוי.  תלוי באיזה אופן אנחנו צורכים אותה, מה הביא לכך, מה יש לעשות בזה. במקרה שלי? לאור השנתיים הבאות, היא חיונית.  המפגש ביני לבין המלכה אן בוליין, המלכה הנערצת אליזבת' ה-1, המלך ריצ'ארד השלישי, דמותו הפילמוגרפית והן המומחזת אצל שייקספיר, שעצמותיו נמצאו לא מזמן בחניון במערב לונדון, דמויותיהם של פרנק אנדרווד ואשתו,  העתונאית הצעירה זואי ברנס (דמויות מתוך "בית הקלפים"), היה לא פחות מרעידת אדמה. חיי השתנו. ספק אם ניסן שור יכול לומר דבר כזה על עצמו. 

לפני כמה פוסטים כתבתי על ההבדל בין אנשים שעברו מערכת "רומיאו ויוליה", ואלו שרואים במחזה אשלייה מסוכנת, תמימה ומנותקת.  כמי שיודעת מהי אהבה שכן חיי הציעו נסיון כזה, אניי יודעת שלאשלייה מקום של כבוד במציאות. יש לכבד אותה. כל אהבה מתחילה כאשלייה, שכן כל קשר עם האחר מתחיל קודם כל במחשבותנו.  לא רק אהבה, גם שאפתנות. גם שנאה. גם אהבה עצמית בנויה על אשלייה עצמית.  הכל נובע מאותו שורש, שורש שהוא אמת יחידה. עבורי זו האמונה. בקצרה, אמנות הפכה את חיי, ואני התמסרתי לה בשמחה.