*

חמש שנים התקרבתי ביהדות
ובאמונה. כעת, יהיו אלו שנים מספר של נסיגה.  עבודת השם שלי זו גם התרחקות מהשם.  למה? כי אלו הם החיים. שמחות,  אהבה וקרבה גדולה, אך גם ניכור ואבדן. אני חייבת לבטא גם את החלקים האלו באמונתי. כן, עבורי עבודת השם זו גם התרחקות ממנו, התנכרות. אני חושבת, בזהירות, בעם היהודי אותם חלקים שחשים ריחוק מאמונה תופסים את זה: אנחנו לבדנו בעולם. עם כל האהבה, האמונה, התפילה, התקווה- ואנחנו לבד.  השם לא עזר לילד ההוא כשנרצח, הוא גם לא עזר לקשישה במסדרון. הוא גם לא עזר למי שהצליח כנגד כל הסכויים. רשמיו של השם מצויים בעולם, אבל רק רשמים. גם המרחק מהשם הוא רושם.  מדברים לאחרונה על מוצא, ספרדים ואשכנזים, מי שממלמל "בעזרת השם"  ומי שהמילים האלו מרחיקות אותו.  בני עדת אשכנז נוטים שלא להאמין, לרציונאליזציה פנימית,  ואילו בני עדות ספרד והמזרח חשים קרבה ליהדות ,למסורת, סלחניים יותר לאלו המתרחקים ומחבקים את המתקרבים.  אני חצי חצי במוצא, חצויה, מבינה את ההגיון של שני הצדדים.  

אני אהפוך לאדם רע ומתוכנן יותר בשנים הקרובות (אם אצליח, הרוע תובע אנרגיה ותכנון נרחבים).  השתמשתי ביהדות כדי לבנות את עצמי ולמצוא גבר.  כדי לסיים את המסלול האקדמי, לחיות. השתמשתי באמונה כדי לחיות. עכשיו למדתי איך חיים, אתרחק מהאמונה והיהדות במודע.  אבל, אני הולכת כדי לחזור. מרחיקה על מנת לקרב.   

                                                                       *

 

הקצתי הבוקר, חשבתי על רבי היקר, קם בבוקר, פוקח את עיניו לקרני השמש,  ובנו איננו.  גם חווית שכול, גם היא חייבת להכלל באמונה. גם חוויה זו של ריחוק, אבדן המשמעות (ומתוך כך נסיון עקש למצוא משמעות רחבה למוות).  האמונה מבחינתי היא מבנה עצום, אינסופי, שקצהו מבצבץ מעל למיים.  הרב הוא המאור הרוחני הגדול שלי בשנים האחרונות, גאונותו ביכולת לחבר בין מה שבלתי ניתן לחיבור, כביכול. אבדן ילד, יחד עם תקווה. הפרטי לכללי. זה כוחו. אבל אני רוצה לתת כבוד לשתיקה, לכאוס של כאב, חוסר המשמעות המנחם שנושא אתו מה שקרה השבוע.   אני מרגישה, המוות, קרוב וסמוך. כמו לחישה באוזני.  יש בו משהו שמפיל לוודאות.  ודווקא הרוע היעיל, מרחיק ממחשבות מוות. הוא תובע אנרגיה רבה כל כך, מקרב לחיים. לעומתו, ההתמסרות לטוב, בשלביה הגבוהים, כאשר האדם מרחיב את האני שלו עד שכבר איננו מתקיים באמת. הוא מתקיים אבל כמן אד, ערפילית. המוסר בצורתו הגבוהה כרוך בביטול הרצון , התחקות אחר האני הגדול יותר, הרצון הגדול ביותר, היחיד בעצם, זה של האל.  בטוב בצורתו הגבוהה יש כמיהה להדמות להאל, והאל הרי הוא נוכח ולא נוכח, רק רשמיו נתפסים על ידינו, היה והנה כבר לא. 

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s