מעולם לא הרגשתי רצון מיוחד להביא ילדים. הרגשתי דחף לאהוב, לתת מעצמי ורציתי להבין ולהתפתח ולהשיג משהו בחיי. כשהייתי בזוגיות עם המיתולוגי, הוא רצה להביא אתי ילדה. מתוך אהבתנו, הרעיון נראה לי מתוק. אבל נפרדנו. כמה שנים מאוחר יותר, כשאהבתי שוב, הרגשתי רצון להביא ילד לאותו גבר אהוב. הרצון בילד, אם התעוררה בי תחושה עמומה כזו, נגזר מרגש העז שחשתי; הוא נבע מרצוני לקשור אלי את הגבר. אבל לא הרגשתי רצון כשלעצמו להיות אם. בגדול אני טובה עם ילדים, די אוהבת אותם והם, על פי רוב, אוהבים אותי. מעבר לזה, כששמים לי תינוק בידיים אינני חשה דבר. אם לא הייתי מקבלת מסרים מסביב שאני אמורה לרצות להחזיק תינוק בידיים לא הייתי חושבת על זה. אין פה נקודת עוקץ מוסתרת עבורי, פשוט אין כלום. אצטרך להתמודד עם החלטות כבדות בעוד שנתיים שלוש (כנראה) בקשר עם בנזוגי. אני מקווה שדברים יהיו ברורים אז יותר, לו ולי ובכלל.
חוויות חשקניות 