ופתאום מצאתי את עצמי חושבת על מישהו מתקופת ינואר, שהחליף אתי מכתבים.  זה לא היה קשר שיכול להתממש.  ההתכתבות ביננו, שתי הפגישות החטופות (כלום לא קרה) גרמו למשבר ביחסים שלי עם החבר. כל זה מאחוריי.  לאותו אדם היה חלק משמעותי בהתפתחות שלי, ביכולת להחלים מפצעי העבר, קצת לאהוב את עצמי ולהרגיש חזקה. גבר מזל דגים אחרי הכל. בסוף כתבתי לו שנוכל להיות רק ידידים. והוא הבטיח לחשוב ולחזור אלי. עבר זמן, לא דברנו ובתחילת החודש כתב לי. לא קראתי את המכתב.  אני לא רוצה להכנס לזה, בטח לא עכשיו עם השנוי בטיב היחסים האישיים שלי ושל החבר.  היה לי ניצוץ אהבה אל אותו אדם?  לא הייתי מודה בפניו, אבל הוא נגע לי בלב.  לא אהבה אולי במובן המוחלט המלא, אבל כזית.  הרבה זמן לא סחפו אותי כך רגשית, לא נמשכתי לחשוב כל כך הרבה על מישהו.  ואותה פעם שישבנו ברכב שלו באחת לפנות בוקר, המתח המתוק שהרגשתי.  כל התחושות שהוא מילא אותי בהן, שנים אחרי שוויתרתי על האפשרות שארגיש כך.  בסופו של דבר הוא ליבה וליבה רגשות שלא יכל אלא לחצות ולהתרחק מהם. הוא טוב במרחק אמר לי אז.  גם אני, עדיף להשאיר זאת כך.  אני מעבירה את הזכרונות בראשי כמו שוקולד טעים בפה, שלא יינמסו וייגמרו.