התעורר בי רצון לכתוב קצת על זוגיות כמו שאני תופסת אותה ועל בעיית הרווקות המאוחרת בחברה שלנו בשנים האחרונות. נושא לא פשוט, כביכול סקסי וקליל, אבל בעצם קשה ומורכב.  השאלה הפשוטה היא זו: מדוע אנשים מתקשים להתחתן בימינו?  

 

חלק מההקרבה שעושה אדם שמתמסד, שרוצה להיות חלק אינטגרלי מהחברה זו הפקעת החירות שלו.  קשה לי, קשה לכל אדם.  אז אני הולכת לומר משהו קשה: לצד השמחה שאני חשה על ההתבגרות, המעבר בתחנות החיים (סיום תואר, נישואים, בית וכו), ישנה תוגה. מה מקור התוגה?  ההבנה שאין בעצם  לאן ללכת. אנחנו הולכים אל סופנו? ומה "אחרי" סוף זה?  על פי דתות המונותאיזם, עולם הבא. על פי הבודהיזם, התפרקות האני. על פי האתאיזם, שום דבר. ואם לסכם: פחד גדול ולא נודע.  אני מחייבת את החיים ואני מאמינה בסופו של דבר בצורה כלשהי של אל. אולי האל היהודי, אולי הצורה בה אני תופסת אותו. אבל לצד זה, תשוקת המוות (או המחשבות עליו) הן למעשה תשוקת החירות. שהרי, מהי החירות האולטימטיבית של האדם? הבחירה לוותר על קיומו. אינני מחייבת ויתור כזה, להפך, אני מגנה אותו. אבל עצם האפשרות היא בטוי לחירות הגלומה באדם.  כך ש למעשה, התשוקה למוות היא תשוקה לחירות.  מתוך הבנה זו ניתן אולי להתקדם ולהתמקד בשמירה על החירות היקרה ההולכת ונגזלת עם השנים.  איך אפשר להרבות את החירות?  אולי בהשפעה על הדרך בה אנשים חושבים ופועלים. אבל מה עוד?  באהבה נחשפה בפני בפעם הראשונה רשת פלאית, קסומה, של כוחות הפועלים מאחורי הקלעים בעולמנו.  הצצתי במקורות לאהבה שעד אז חשתי כארצית, רומנטית או רוחנית או פיזית אין זה משנה.  כשנחשפתי לרשת הזו הבנתי שהמחשבה שמעשי חופשיים איננה מדוייקת, אך כך גם המחשבה שהם צפויים או מוכתבים.  מעשי הם יחסים עם משהו שמתרחש מעבר לנראה.  

 

 

 

שלגיה והמלכה הרעה

 

ובנימה אחרת, מדדתי היום שוב (סתם כי התחשק והיא תלויה בארון) את שמלת החתונה המהממת שרכשתי באלפי שקלים ממעצב מדהים שחסל את הסטוק וברח לפריז. כך שבעצם, היא עלתה במקור כ 20 אלף שח. בקצור, אני נראית מהממת בתוכה, מדהימה.  תמיד צרמו לי כלות שלא נראות טוב,  די לכלות הלא אסתטיות!  צריך להיות ראויה לשמלה כה יפה (מידה 36 כמובן), עם העור הבהיר והשער הזהוב והשפתיים האדמדמות שלי.  רק מה, אסור לי לעלות במשקל עד הארוע המרגש. מרגישה כמו סינדרלה!  אוף, איך שמחה, קיציות, חברתיות וכיפיות כאלה דרים לצד אפלה, תשוקת/חרדת מוות ומוזרות אצלי?  איך אני גם וגם? זה מה שלא ברור לי, אני לא מובנת לעצמי זה העניין.   אני שלגיה בימים והמלכה הרעה בלילות 

 

 

 

אני מרגישה מוגנת; היה לי מזל בצמתים החשובים. זה לא גורלי שמונע ממני להיות מאושרת, זה גורלם של אחרים.  הפסקתי להאמין בגיל 14 אחרי שנחשפתי לאכזריות עצומה שהייתה מנת חלקם של אחרים.  אבל מאידך, זו הייתה אכזריות רבה (מנטלית, רוחנית)  שהופעלה עלי בגיל 24, על ידי מישהו, ושכנעה שהעולם מלא אהבה ואמת.  לרגע, הסטתי את המסך והבטתי. אבל זה היה רגע מחוץ למרחב זמן ולכן כל נסיון לתרגמו לטקסט נדון לכשלון. עד היום, גורלם של אחרים מקשה עלי להפסיק לכעוס (על אלוהים). 

 

תהיות

 

רציתי לכתוב קצת על הנושא של ילדים. נושא לא קל עבורי, אולי כי אף פעם לא חשתי באמת ביצר אימהי ו/או רצון להיות אמא.   אני מרגישה כמו שאולי מרגישים בנים שאינם נמשכים מינית לבנות; הם תוהים שמא משהו לא בסדר אתם?  מצד שני, הם כן חשים משיכה לבנים. אולי המצב מקביל לאנשים שלא חשים משיכה מינית בכלל, א-מיניים? על כל פנים, מחשבות שונות עלו בי כשקראתי ראיון עם אמיר חצרוני (פרובוקטור, טרול, אתנחתא קומית, יו ניים איט) שסיפר שהכיר את בת זוגתו בפורום "אנשים שלא רוצים ילדים".  חצרוני דבר סרה באנשים שרוצים ומביאים ילדים. ילדים בד"כ מאוד מחבבים אותי ואני מחבבת אותם.  אפשר להבין את האהבה לילד (טוב, רק אופן חלקי) ובאותה נשימה להרגיש שבשלב זה בחיי, אינני רוצה להיות חלק מזה. אדם אחר שגדל אצלי בגוף ומשנה אותי, ולא את האחריות המוחלטת על אדם אחר למשך 20 שנה. אבל זו לא, כמדומני, הסיבה האמיתית. האהבה שאני חשה לכלבלב שלי, למדה כי אינני מוצאת עונג או אהבה בגלוי פנים המזכירות את פני, וצורה אנושית המזכירה את שלי. להפך, העובדה שאני מטפלת ביצור ששייך לענף אחר ממשפחת היונקים, אמנם דומה בדברים מסויימים אך גם שונה, מאפשרת מרחק שבתורו מגלה אהבה.  לגדל תינוק אנושי, הדומה לי ולבן זוגי,שעם השנים יעלה תכונות המצויות בי, וידבר בנוסף לכל,  מרתיע. אולי אנשים אוהבים את עצמם ומתוך דחף נרקיסיסטי+ חמלה אוהבים אט אט גם את ילדיהם.  אצלי זה לא בדיוק כך.   הנושא מכניס מתח נוסף בנוגע לשנוי הצפוי בחיי.  בשנתיים הקרובות ילדים זה לא משהו שאני רוצה לחשוב עליו. ואח"כ? אלוהים גדול כמו שאומרים. בעזרת השם אני מקווה שזה יתפתח בצורה הטובה ביותר. 

 

לפתוח חלון

 

אבוי! הפכתי לנשים האלה שלעגתי להן בנימוס כל השנים.  מתכננת ארועים ??  חושבת על טיול גבינות בהולנד?  משעמם!  האמת חייבת להאמר, אני אדם משעמם. מעולם לא הייתי מגניבה; כוסית כן – מגניבה לא. טעמי בלבוש היה ונשאר בכי רע.  ועכשיו, עם כל השנויים… למה אני לא מזל בתולה? למה אני מזל דגים??! איזה בעסה. אילו רק הייתי מזל בתולה, או מזל קשת…או תאומים (מזל הרשע).  לצערי אני דג, לבי רך ועורי קר. וכל פעם שאני רואה מישהו אכפת לי קצת. למה אכפת לי מכל האנשים הללו? מה לעשות, אני דג.  אולי אראה יפה בשמלה לבנה ויקרה, אבל הדרך לשם משעממת ביותר .  קראתי בפייסבוק של אמנית מגניבה, במזל בתולה. היא אמנם מלאה ממני, וכנראה נראית פחות טוב, אבל היא מגניבה ואני לא. מצד שני, היא עברה תאונה ואילו אני נצלתי ממספר אסונות פוטנציאליים. למשל, לפני כמה חודשים כמעט נכנסתי לתוך הרכבת הקלה בירושלים בעודה נוסעת. באתי לחצות את הכביש, והבטתי ימינה, לעבר גשר המיתרים. ראיתי כביש ריק וחשבתי שאפשר לחצות, כי הרי הרכבת לא שם. אלא מה, תוך הבזק שניות הרכבת עברה משמאלי! במרחק כמה סנטימטרים מהאף שלי.  הייתי בהלם, ממנו אני מסרבת להתאושש עד היום.  כמו זה היו לא מעט כמעט אסונות פוטנציאליים בחיי. כנראה שבשמיים מרחמים עלי, או שאני פשוט מצחיקה אותם.  לא ברור.  האם יש קשר לכך שאני בנאדם טוב ורחמן?   לדעתי כן, אבל אין לי שום דרך מדעית להוכיח את זה. אז מי שרוצה יאמין, ומי שלא לא.  מתחשק לי לעשות אורגיה אחרונה לפני המיסוד הצפוי בקרוב.  אבל מי, מי אצרף לאורגיה הזו?  שאלות גדולות עומדות בפניי בימים האחרונים.   אני צריכה להחזיק חזק בזכרונות שלי כי חיי שעמום בורגניים ואובר משפחתיים עומדים להתחיל.  מה לעשות, איך לפתוח חלון בכלא של החיים?  

 

 

ובעניין לא קשור, נתקפתי רצון שהזמר פאר טסי ישיר בחתונה שלי.  הוא לא לוקח כל כך הרבה כסף אחרי הכל (כתבו שזה 35,000)…. האם זה הזוי? מוגזם?   אני לא הולכת לתכנן חתונה גדולה, קרי חתונת שופוני. מעדיפה להשקיע את רוב הכסף בטיול הכיפי באירופה אחרי כן. ובכל זאת, המחשבה שאחד הזמרים הבכירים שיש היום בארץ ישיר 3 שירים בחתונה שלי וישמח את כולם מעלה בי אנרגיה מיוחדת. נחיה ונראה 

 

 

 

       

 

 

איני כדאי? אני כדאי

 

מצאתי שריד לדברים שאמרתי, בדבריו של מהטמה גנדי.   דבריו של גנדי הובאו בשעתו לתשומת לבו של הרב קוק. והרב השיב באופן מיוחד, שגרם לי לחשוב שוב על הדברים האלו, ועל תכלית חיי.  הרב קוק אמר:  לגנדי חסיד אומות העולם דרושים 20 ימי צום כדי להגיע לרוח הקודש ועדיין, נשאר הוא בספק (ייתכן שהכל אשליה, אך אשליית האל היא העליונה ביותר ומוטב להאחז בה). לנו, עם ישראל, דרוש צום של יום אחד, יום הכפורים, ומנצנצת בנו הוודאות. בעקבות דבריו של הרב קוק הבנתי משהו חדש על עצמי.  התחלתי להתהוות, ועם כל שנה שנוספת אני נהיית יותר אני.  זו הסיבה האמיתית והיחידה לחייב את החיים. את חיי. נכון, אין משהו, איזה אמצעי חיצוני, שיגרום לי לחייב את החיים. אבל הסקרנות והאמת שאני מוצאת בזהותי המתהווה בעולם, מחייבת אותה. ונזכרתי שוב בדברים הידועים מתפילות יום הכיפורים: "אלוהי, עד שלא נוצרתי איני כדאי". 

 

הגורל מביט ישר אליי

 

אתמול הייתי במדרשה אחרי הרבה זמן.
בדרך, קרוב לכניסה, ראיתי, את הרב הולך לשיעור. 
הליכתו השתנתה עקב הטרגדיה שפקדה אותו. פעם,  זכרתי, היה הולך בביטחון, נחישות, כנץ שעף בשמיים. הליכתו הפכה איטית, פגיעה ורגישה יותר. בשיעור עצמו (על ספר הכוזרי של רבי יהודה הלוי) חזר להיות אותו הרב – כי אין לו
ברירה. כל חייו זה אמונה, עבודת השם, לימוד. זה כל מאודו.  בשעה
שהלך התבוננתי בפניו. כמה צעדים מאחוריו, לא ידעתי  מה לומר אם יראה אותי.  לא רציתי לחדור
למרחב שלו בצורה כזו או אחרת.  זה האדם שעשה
בשבילי הכי הרבה מבחינה אינטלקטואלית, רוחנית. 
לא היו לי מילים לנחמו. באתי לשבעה ואני מניחה שזה עשה את שלו. אבל נחמה
אמיתית? אין נחמה על מותו של ילד שנרצח בגיל 25. 
אני מנסה לשמור על עצמי, לא להרגיש חזק מדי את הכאב. זה נכון, הוא
ומשפחתו יודעים איך להיערך לכאב הזה יותר מאחרים. מדובר בקהילה, במשפחה חזקה וחמה.
אבל מעבר למילים ישנה האמת. הם אבדו ילד, ילד שגידלו בביתם. הם אבדו אותו מהיום
למחר, בלי שהות, ככה.  והעולם כמנהגו נוהג.
אני זוכרת שסבתי לאה הלכה לעולמה, רק בת 64 הייתה, לאחר מאבק בסרטן לוקמיה. אני
זוכרת את הרגע שאימא ספרה לי, על פנית הרחובות, שסבתא
נפטרה.  המשפחה שלנו לא שבה להיות מה
שהייתה קודם. החיים השתנו.  המוות חודר
בחזקה. שערי לבי נפתחו אליו כששכל את אחותו, בתחילת 2008.  עלי לזכור זאת. זו הייתה החוויה שחיברה אותי
רגשית אליו. לכן לעולם לא אוכל לשנוא אותו. ראיתי אותו בנקודות קיצוניות,
פגיעות ופריכות בחייו. אהבתי ואני עדיין אוהבת אותו.  עלי לסלוח לו על שנאתו. עלי לקבל אותה
ואת הבחירה שלו לשנוא (מהי מחיקה אם לא ביטוי לשנאה בלתי נתפסת?)

 

בדרך חזרה, על רחוב לוינסקי,
נתקלתי במקרה בבנזוגי הראשון, המיתולוגי. זה היה הזוי ומקרי. נשארנו לעמוד כך ברחוב כחצי שעה, דברנו.
ספרתי לו על אירוסיי.  דברנו על לא מעט
נושאים. לא קל לו. נראה לי שהוא בכל זאת בכיוון של אקדמיה. אני אוהבת אותו
אבל לכל דבר יש עת.  והעת שלי ושלו
תמה.  תמיד נאהב, אבל כזוג סיימנו.  יש בזה נחמה מעטה.  בנוגע להוא, במהלך שיעור במדרשה על
ספר בראשית, למדנו על ספור קין והבל כדוגמא הראשונה לאלימות.  אלימות מגיעה מאילמות.  הדבר הנכון זה להבין שאם אין אפשרות לפתור את
המחלוקת, כל אחד הולך לדרכו. זה לא בדיוק אפשרי בינינו, לא עבורי, אבל במידת האפשר
צריך לחתור לשם. ניסיתי הכול אחרי הכול.

אני בכל זאת צריכה כעת להיות עם מ', ארוסי. יש
שם משהו נכון.  אהיה אתו, מקווה שגם אהב.
שיצליח וכו'.

 

 

 

קצה הלילה, קרב המאה (בערך?) בין מייוות'ר ופקאו; מתאגרפים, טפוסים קשוחים, אנשי עסקים ציניים, יו ניים איט.  אני לא נוטה לקום בארבע לפנות בוקר אבל הפעם אין מה לעשות.  רוצה לראות את הקרב הזה.  קניתי שתי שקיות במבה, שלוש שקיות ביסלי ופופקורן.  יהיה מה שיהיה, העולם לא יהיה מה שהיה.  בינתיים הורדתי את רוקי ורוקי 2, להעביר את הזמן  והכלבלב צופה אתי בסרט.