חלק מההקרבה שעושה אדם שמתמסד, שרוצה להיות חלק אינטגרלי מהחברה זו הפקעת החירות שלו.  קשה לי, קשה לכל אדם.  אז אני הולכת לומר משהו קשה: לצד השמחה שאני חשה על ההתבגרות, המעבר בתחנות החיים (סיום תואר, נישואים, בית וכו), ישנה תוגה. מה מקור התוגה?  ההבנה שאין בעצם  לאן ללכת. אנחנו הולכים אל סופנו? ומה "אחרי" סוף זה?  על פי דתות המונותאיזם, עולם הבא. על פי הבודהיזם, התפרקות האני. על פי האתאיזם, שום דבר. ואם לסכם: פחד גדול ולא נודע.  אני מחייבת את החיים ואני מאמינה בסופו של דבר בצורה כלשהי של אל. אולי האל היהודי, אולי הצורה בה אני תופסת אותו. אבל לצד זה, תשוקת המוות (או המחשבות עליו) הן למעשה תשוקת החירות. שהרי, מהי החירות האולטימטיבית של האדם? הבחירה לוותר על קיומו. אינני מחייבת ויתור כזה, להפך, אני מגנה אותו. אבל עצם האפשרות היא בטוי לחירות הגלומה באדם.  כך ש למעשה, התשוקה למוות היא תשוקה לחירות.  מתוך הבנה זו ניתן אולי להתקדם ולהתמקד בשמירה על החירות היקרה ההולכת ונגזלת עם השנים.  איך אפשר להרבות את החירות?  אולי בהשפעה על הדרך בה אנשים חושבים ופועלים. אבל מה עוד?  באהבה נחשפה בפני בפעם הראשונה רשת פלאית, קסומה, של כוחות הפועלים מאחורי הקלעים בעולמנו.  הצצתי במקורות לאהבה שעד אז חשתי כארצית, רומנטית או רוחנית או פיזית אין זה משנה.  כשנחשפתי לרשת הזו הבנתי שהמחשבה שמעשי חופשיים איננה מדוייקת, אך כך גם המחשבה שהם צפויים או מוכתבים.  מעשי הם יחסים עם משהו שמתרחש מעבר לנראה.  

 

 

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s