קוהלת פרק יב

 

קרובת משפחתי חלתה, לפתע בלא תקדימים, במחלת סרטן הקרובה ללוקימיה.  אני ובני משפחתי, בעיקר אני ואבי, מבלים לא מעט בימים אלו בבית החולים. לומר שהיא אישה מקסימה, אצילית, אדם נדיר? כן. היא כזו. היא הייתה כזו שנים רבות.  יש משהו בזה שהמחלות והנסיונות הקשים באים לאנשים הגבוהים, הטובים יותר המובחרים. אחרת אין כל הסבר. ואין, גם הרופאים אומרים שאין לדעת בדיוק כמה זמן…יש שמצליחים לחיות שנים רבות, אפילו עשר או עשרים שנה עם המחלה, ויש שחיים 4 או 5.  סובייקטיבי לגמרי. אבל היא אישה חזקה מאוד, כמעט לא זעקה מכאב על אף מצבה. על אף שהוצדקו הצעקות לא צעקה.  החיים, מהם החיים?  

 

 

א וּזְכֹר, אֶת-בּוֹרְאֶיךָ, בִּימֵי, בְּחוּרֹתֶיךָ:  עַד אֲשֶׁר לֹא-יָבֹאוּ, יְמֵי הָרָעָה, וְהִגִּיעוּ שָׁנִים, אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵין-לִי בָהֶם חֵפֶץ.  ב עַד אֲשֶׁר לֹא-תֶחְשַׁךְ הַשֶּׁמֶשׁ, וְהָאוֹר, וְהַיָּרֵחַ, וְהַכּוֹכָבִים; וְשָׁבוּ הֶעָבִים, אַחַר הַגָּשֶׁם.  ג בַּיּוֹם, שֶׁיָּזֻעוּ שֹׁמְרֵי הַבַּיִת, וְהִתְעַוְּתוּ, אַנְשֵׁי הֶחָיִל; וּבָטְלוּ הַטֹּחֲנוֹת כִּי מִעֵטוּ, וְחָשְׁכוּ הָרֹאוֹת בָּאֲרֻבּוֹת.  ד וְסֻגְּרוּ דְלָתַיִם בַּשּׁוּק, בִּשְׁפַל קוֹל הַטַּחֲנָה; וְיָקוּם לְקוֹל הַצִּפּוֹר, וְיִשַּׁחוּ כָּל-בְּנוֹת הַשִּׁיר.  ה גַּם מִגָּבֹהַּ יִרָאוּ, וְחַתְחַתִּים בַּדֶּרֶךְ, וְיָנֵאץ הַשָּׁקֵד וְיִסְתַּבֵּל הֶחָגָב, וְתָפֵר הָאֲבִיּוֹנָה:  כִּי-הֹלֵךְ הָאָדָם אֶל-בֵּית עוֹלָמוֹ, וְסָבְבוּ בַשּׁוּק הַסּוֹפְדִים.  ו עַד אֲשֶׁר לֹא-ירחק (יֵרָתֵק) חֶבֶל הַכֶּסֶף, וְתָרוּץ גֻּלַּת הַזָּהָב; וְתִשָּׁבֶר כַּד עַל-הַמַּבּוּעַ, וְנָרֹץ הַגַּלְגַּל אֶל-הַבּוֹר.  ז וְיָשֹׁב הֶעָפָר עַל-הָאָרֶץ, כְּשֶׁהָיָה; וְהָרוּחַ תָּשׁוּב, אֶל-הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר נְתָנָהּ.  ח הֲבֵל הֲבָלִים אָמַר הַקּוֹהֶלֶת, הַכֹּל הָבֶל.  ט וְיֹתֵר, שֶׁהָיָה קֹהֶלֶת חָכָם:  עוֹד, לִמַּד-דַּעַת אֶת-הָעָם, וְאִזֵּן וְחִקֵּר, תִּקֵּן מְשָׁלִים הַרְבֵּה.  י בִּקֵּשׁ קֹהֶלֶת, לִמְצֹא דִּבְרֵי-חֵפֶץ; וְכָתוּב יֹשֶׁר, דִּבְרֵי אֱמֶת.  יא דִּבְרֵי חֲכָמִים כַּדָּרְבֹנוֹת, וּכְמַשְׂמְרוֹת נְטוּעִים בַּעֲלֵי אֲסֻפּוֹת; נִתְּנוּ, מֵרֹעֶה אֶחָד.  יב וְיֹתֵר מֵהֵמָּה, בְּנִי הִזָּהֵר:  עֲשׂוֹת סְפָרִים הַרְבֵּה אֵין קֵץ, וְלַהַג הַרְבֵּה יְגִעַת בָּשָׂר.  יג סוֹף דָּבָר, הַכֹּל נִשְׁמָע:  אֶת-הָאֱלֹהִים יְרָא וְאֶת-מִצְו‍ֹתָיו שְׁמוֹר, כִּי-זֶה כָּל-הָאָדָם.  יד כִּי, אֶת-כָּל-מַעֲשֶׂה, הָאֱלֹהִים יָבִא בְמִשְׁפָּט, עַל כָּל-נֶעְלָם:  אִם-טוֹב, וְאִם-רָע.  {ש}

 

 

כ'

 

בימינו אנשים רבים כועסים כל כך על הוריהם. אנשים חשים שביזו אותם, נטשו אותם, קרבו אותם מדי או הרחיקו. השם יודע מה עוד. כל זה רק גורם לי לפחד מהורות; כולם כל כך כועסים, מה הסיכוי לעשות את זה נכון ?   

אני לא כועסת על הוריי. אולי כי הביאו אותי בגיל מאוחר, בגלל ששניהם לא בריאים כבר (במיוחד אמי) בסוף שנות השישים לחייהם, אני מוקירה את השנים האלה ולא מכלה אותן בכעס. אני משתדלת לכבד, לאהוב, לדאוג ולשמח אותם. לפעמים זה מצליח.  אולי זו היהדות שלמדה אותי שאת הכעס הגדול ביותר ראוי להפנות לאלוהים, ולא לשמור רק לאנשים.  על מה אנחנו כועסים? שהביאו אותנו לעולם הזה.  שנחשפנו בפניהם ברגעינו הפגיעים ביותר.  שלעולם לא נוכל להחזיר תמורה בעד מה שעשו?  אז אנחנו כועסים.  יש הורים לא מתפקדים, זה נכון. אבל לא על התופעה החריגה הזו אני מדברת.  אני מדברת על הנורמה. והנורמה היא שהורים אוהבים את ילדיהם ויעשו בשבילם בערך הכל. זה שם חתיכת סטנדרט בשבילנו, שמקטרג באופן בלתי נתפס על כל מה שמסביבנו – אינטרסנטיות, קנאה, אטימות, רוע, לשון הרע.  אז האהבה שההורים שלנו חושפים אותנו אליה, הדאגה, שמה לנו סטנדרט מאד גבוה ממנו אנחנו יורדים אט אט אל העולם, מנסים להאיר אותו ב-היות שלנו. מצליחים? לא תמיד. ואז הכעס עובר אל ההורים, כי הם המקור. ומה השלב הבא? אנשים מממנים מרפסות לפסיכולוגים, כותבים ספרים אוטוביוגרפיים. מה לא.  בנים כועסים על אבות, בנות על אמהות.  ועולם כמנהגו נוהג.    

אף פעם לא ממש חשבתי להיות אמא. למה? אין לי מושג. אולי גם זה יבוא.  כרגע רחוק ממני. רחוק שנות אור. כן, אני יודעת שזה מודד מרחק ולא זמן.  כוונתי שאין לי מושג אם וכאשר.  גם החבר יודע – יודע ומקבל. לעת עתה. מה אפשר לעשות?   העולם מתפוצץ מאנשים, אני אומרת.  איכשהו אף אחד לא מקבל את זה.  החיים חזקים מהכל כך נראה. 

 

משהו על תשובה מתוך אהבה

 

זה
דבר קשה, בלתי נשכח לנפש, להסיט את המערכות הרגילות שמכוונות
רק לאנשים ומקומות ומעשים סביב, אל משהו אחר, גבוה יותר כללי  שבעצם לא ניתן לגעת, להבין או לראות.  זה לוותר
עקרונית על היכולת להפסיק לחפש. זה לשאת תמיד תשוקה, להיות בחפוש, להיות בתנועה
מתמדת אל משהו אחר שמציץ מעל לראש.  זה
להיות גם חיוור מחפושים ועייף קצת ונרגש לפעמים כשלא צריך. זה קצת כמו להיות מאוהב
לנצח, בלי היכולת להתאחד עם מושא האהבה. 
אבל, מעל לכל, היכולת לקחת אחריות מוסרית על כל מה שאתה עושה כי אתה אוהב
את האל נניח,  אז אתה אוהב את האנשים שהוא
ברא באיזשהו מקום, ואתה נאלץ לאהוב את עצמך.  ואז אתה נאלץ להיות באמפטיה עם הזולת כי אתה
חושב שאתה והם מגיעים מאותו מקור (כמו הענפים והסלעים והלטאות והשקיעות וכו). עד שאתה
מבין, כמו שאתה רגיש וכו, גם הם. ואתה נאלץ – נאלץ אני אומרת – לחפש תפיסה מוסרית בנויה ומתוחכמת שתאפשר להרבות את הטוב בעולם.  ואתה גם נאלץ לתת מקום ולעשות מקום
ולא לרצות להרוס אלא להפוך את זה, וליצור. לתת.  ואז האהבה אט אט מומרת ממנגנון שמופנה רק לאדם
אחר, שבעצם בא לענג בעיקר את עצמך, למנגנון שהוא פחות עצמתי אבל יותר
נכון מבחינה מוסרית.  

את הלם התשובה הנפש לא שוכחת אף פעם.  כן, אני אדם יותר צנוע היום, אבל הריסון מאוד קשה. דווקא כי במקור אני
אדם מאוד מתנשא ומאוד מתפרץ שכל כך מחפש עצמה והערצה, ואולי לכן יש בי מנגנון כזה
של רגש חזק, דווקא.  אצלי יש כמו תחרות בין האגו והרצון לבין האמפטיה והאהבה. אלו שני מנגנונים וקשה להם לדור
בכפיפה אחת.    הנקודה היא שכיום,  אחרי שנפתח
אצלי פיקסל אמונה, ארצה או לא ארצה,  אני לא
יכולה לחזור לאחור. אני לא יכולה להפסיק את ההתקדמות הרוחנית, כי להפסיק פירושו להמית את עצמי.  כי את מנגנוני הרגש
הפרימיטיביים יותר, אלה שמאפשרים לחיות בלי תביעה רוחנית,
החיים פירקו.  אני לא יכולה לחזור לשם גם אם רציתי. החבר שלי, ספר איך פעם הוא וחבריו נסעו לנחל דרגות, ויש נקודה מסויימת בנחל ממנה, אם עוברים, והיא נקודה
אינטנסיבית כזו מבחינת התנאים, יש שם איזו נפילה או מפל או סלעים ומפל, ואחרי שעוברים כבר אי אפשר לחזור לאחור. ואפילו אם מישהו נתקע אי אפשר
לשנות כיוון ולשוט אליו. עברתי בנחל הפרטי של החיים את הנקודה הזו.

 

אנטי הומניזם אצל יובל נח הררי

 

חלק א' – מתוך תגובה לספר "קצור תולדות האנושות"

 

כשסגרתי את "קצור תולדות האנושות" של יובל נוח הררי ישבתי על הספה ובהיתי.  שישי אחר הצהריים, בן הזוג שלי עבר עם מגש מלא אורז ושניצלים, מסדר את המטבח לקראת שבת, שאל אותי מה קרה.  "עברתי משהו מאד קשה ואני צריכה להתאושש", אמרתי. "מה?", הוא שאל.  "הרגע סיימתי לקרוא את הספר הזה ואני מרגישה שהתעוררתי מסיוט".  התחושה של נפילה אל תוך תודעה גבוהה יותר, מבריקה, חסרת רחמים ואנטי הומאנית לוותה אותי במהלך הקריאה. היא החלה להתעורר רק בחציו השני; חציו הראשון הפנט אותי כמו שחלילן המלין הפנט את ילדי המלין.  התחושה הזו, היא היא שעומדת מאחורי אחד הספרים הקשים והחשובים במדעי הרוח שקראתי בעשור האחרון. הוא אפילו חשוב יותר מהעתידן ריי קורצווייל, מורהו הרוחני האינטלקטואלי, הסובל מרדוקצויונזם רעיוני ושטחיות (ועומד מאחורי דת ה-scienctism).  ראייתו הסטורית של הררי מעורבת בתפיסת עולם סדורה, כוח,  שליטה רבה במידע ממספר דיספלינות וסנתוזן בתזמון מבריק. אינני מכירה את האיש ודעותיו ויכולה להעיד רק על מי שפגשתי בקריאה;  ברק שכלי, חוסר רחמים, תכליתיות, ואם תלך ההסטוריה בצורה בה הוא תופס אותה, כולנו אבודים. איך אבודים? אבודים כמו אסטרונאוט שניתק מתחנת החלל שלו ונע אל הריק, צועק לשווא אל דממת הנצח.  כן.

לא קראתי את ספרו החדש של הררי, "ההסטוריה של המחר",  ואינני מתכוונת לקרוא כדי להבין שמדובר באנטי הומניזם המשתמש במושג "דת המידע" למטרותיו. 

 בעולמנו, הכוח של האין גדול מכוח היש.  אם ננסה להציג תופעה הסטורית באופן מסורתי, תוך הצגת הנסיבות, תאריכים, ותיאור, נפול ברוב המקרים לשעמום ובנאליות. אם נתאר את התופעה מתוך שאנו רוצים לפרק ולחסל אותה, יהיה זה מרתק ומדויק כסכין של רוצח. יש פה דרמטיזציה. אבל בגאונות אמיתית (או ניצוץ שלה), בשכל החורג מהממוצע, יש גם אלימות בלתי נתפסת בחריגותה. השאלה מה עושים?  האם זה ספר הסטורי טוב? זו לא השאלה הנכונה. כן, אפשר לקרוא את "קצור תולדות האנושות" כספר הסטוריה, אך זו לא הקריאה היחידה שלו. מדובר באידיאולוגיה פוסט מודרנית, רדוקטיבית, המשתמשת בהסטוריה לתועלתה.  הררי שולט בהסטוריה ועושה בה ככף ידו, מסנתז רעיונות בצורה חריגה במקוריותה. אני לא זוכרת מתי בפעם האחרונה קראתי איש רוח חי (וצעיר) שבאמת ובתמים חושב. לא דוגר על רעיונות של קודמיו, אלא חושב ומייצר רעיונות. הררי אלוף בזה.  כמה אבחנות שלו, על שילוב הידיים של ההון והמדינה המודרנית והאופן בו ניתצו את מבנה החומר הבסיסי, המשפחה, הם וירטואוזיות צרופה. ואף כי הדברים היו ברורים במעורפל, הוא נסח אותם בדיוק.  אבל יש גם מסר אופטימי לקריאה הזו. אשתדל להציג אותו בפוסט הבא בפירוט, כי ישנה מורכבות ואינני רוצה לרדד אותה.  התגובה שלי מתחקה אחר 3 מושגים, שניים מהם מופיעים בגלוי בספר ואחד מתחבא. המושגים הם 1. הדמיון (או המדומיין), 2. האקראיות , והמושג השלישי הוא 3. השואה.  עליהם אנסה להרחיב בהמשך, לחבר אותה בסינתזה משלי ואולי, להציע נתיב מילוט מ"קצור תולדות האנושות" כך שהוא תשוב ותוארך ולא תתקצר, כפי שמציע הספר. 

 

אהבה

 

אני נורא אוהבת את הכלב שלי, מישוֹ.  הוא אתנו מגיל חודש וחצי. כלב גזעי, מסוג בישון פריזה, שנולד לכלבה בחוות גידול באיזור כפר סבא. בלילה שהוא בא ירד גשם, המגדל הכניס אותו בתוך החולצה ודפק בדלת.  כשהוא נכנס הוא גלגל את החולצה ובפנים ישב מישו הקטן, פרוותי ולבן וקטן מאוד. חסר אונים.  עכשיו הוא בן חצי שנה. גדלתי אותו, האכלתי אותו, נתתי לו מים. ובעיקר, ניקיתי את הפיפי קקי שלו שוב ושוב ושוב. חנכתי אותו לעשות צרכים בחוץ.  חנכתי אותו לא ללעוס לי את הספרים ואת נעלי הבית (טוב, את זה הוא עדיין עושה).  רחצתי אותו כל זמן מה. לקחתי אותו למספרת כלבים לעשות לו תספורת + רחיצה. אה כן, ולקחתי אותו לוטרינר כמה פעמים כי היו לו רגישויות באוזניים שהצריכו שמוש באנטיביוטיקה. אח"כ, בגלל שהוא התגרד, נוצר פצע על יד אוזן ימין ושוב לקחתי אותו לוטרינר, שלמתי כסף, קניתי לו כדורים ודאגתי לתת לו כדור ביום במשך שבוע, כמו שנבקתשתי.  כשהוא היה גורון קטנטן, מישו לא רצה לישון לבד. נתתי לו לישון במחצלת על יד המיטה שלנו. וכשזה לא עזר, כי הוא בכה, נתתי לו לישון למרגלותנו, על המיטה. כלב לעולם לא עושה צרכים בטריטוריה שבה הוא מתרגל לישון, לכן המיטה וחדר השינה תמיד נשארו נקיים. הוא ישן במיטה עד שהיה בערך בן 5 חודשים. אז התחיל הקיץ, נהיה חם, והוא העדיף לישון על הרצפה. מאחר שכלבי הבישון קשורים מאוד לבעליהם, הוא תמיד ישן על הריצפה למרגלותי, בחדר השינה. אם אני נרדמת על הספה בסלון, הוא בד"כ ישן על הרצפה למרגלותיי. לפעמים הוא בכל מקרה הולך לישון ברצפה בחדר השינה.  קל להביט במישו, הוא כלב יפה ומתוק במיוחד. קל לאהוב אותו. הוא מתמסר בקלות, נבון וקשור מאוד לבעליו. 

 

 

 

תגובה אימפולסיבית רעיונית

 

תגובה אימפולסיבית לתופעת יובל נוח
הררי, בעקבות ראיון שנעשה ב"הארץ", על אף שטרם קראתי את ספריו.
 קודם כל, נוצרה תנועה רעיונית מרתקת. תנועה זה טוב. זפזפתי בצפייה מהאח
הגדול לראיון – וזה כבר מראה על משהו!!

  חלק ממה שהוא מחפש – מבחינה רוחנית – נמצא ביהדות. חלק עדיין לא. המפגש
בין שתי מערכות תפיסה (של יובל הררי, מתרגל הויפאסנה 10 שנים, ושל היהדות כקורפוס) מייצר עוד
אגפים ועל כך אני שמחה. 

יובל הררי הוא הומוסקסואל שחי עם בן
זוג ומזהה (בצדק!) בעשרת הדברות  דיבר
השולל את דרכו לבטא אהבה.  אני מבינה ללבו מפני שאני אישה. ואישה, יצור
שמוזכר פחות בתנ"ך, פחות בכותרות החדשות (אלא בהקשרים מיניים), לא תופס את
התפקיד הראשי בספור חיינו – אז והיום.  איך שלא נסובב את זה, שנינו, האישה
וההומו, מודרים מכסא השליטה על רקע איברי המין או מה שאנו בוחרים לעשות בהם.
 

 

המין.  בעיקר בגלל כל זה, אני מתפלאת על המקום שהמיניות האנושית תופסת בהגותו, המתחקה אחרי האדם לאורך תקופה עצומה של
הסטוריה,  ב-70,000 השנים האחרונות. שהרי המין הוא הדרך האולטימטיבית לוודא
שאנחנו קיימים.  

 אופרציה ביולוגית השרדותית? לומר
את זה, זה לעשות רדוקציה לחוויה היחידה המקשרת בין  התודעה כמנגנון מכאני, לתודעה כהופעת האני ותחושת
"אני קיים".  הרי המין הוא הדבר האחיד ביותר, ועם זאת הדבר
הפרטי, הסודי, האישי ביותר. הנשיות נוטה לבוא מהעמדה האישית ולגלות, במפגש עם
הגבר, את היסוד המכאני אובייקטיבי.  ואילו הגבריות מגיעה מהמקום האובייקטיבי
(גם האופן בו גבר נמשך לאישה נגזר מהיותה אובייקט) ולגלות, דרך יחסיו עם אישה, את
היסוד האישי, ה"אני",  הקיים
במפגש עם הבשר. גלוי זה וגלוי זה הוא מכאיב, קשה ומורכב. ואולי לכן העונג המיני כה חזק, כדי להסוות את זה.  

 לדעתי, זהו גם המפתח לחקר רוח האדם והתפתחותו ההיסטורית.
  תורת הקבלה (אינני בקיאה בתורת הקבלה ולא למדתי אותה בצורה מסודרת) עוסקת רבות בקשרים בין התשוקה המינית או הרצון, לבין מה שמצוי מסביבנו כמעשה ידי האדם,
ובקשרים בין השניים. היא מקשרת בין הכמוס והסודי, לגלוי והציבורי.  וזה מה
שחסר לי אצל יובל נוח הררי – הסודי, לא הגלוי.  אחרי הכל, בניין גורד שחקים
לא יכול להחזיק רגע בלי יסודות.  זה לא תפקידו כחוקר הסטוריון – אמת.  הוא
כן מתרגל יוגה ובוחר לחלוק את זה בהרחבה. ושם, אני מניחה, מצוי החלק הנוסף שיצר את
תפיסת עולמו, ובאופן בו כתב את "קצור תולדות האנושות". ובינתיים,  כל
זה רק מדגיש  את עליית המזרח, ככוח כלכלי ורוחני
בעשורים האחרונים (למול שקיעת המערב?).   הדבר הנכון ביותר עבורו,
לדעתי, הוא להבין את הקשר בין הויפאסנה  אותה הוא מתרגל ב-10 השנים האחרונות, לבין תפיסת
העולם שהוא גיבש כחוקר והסטוריון, המציגה את האדם בצורה פוזיטיביסטית לחלוטין, כאסופה
מכאנית של מעגלים אורגניים, ומאשימה אותו – משום מה – בשאיפה להדמות לאל. למה?
בגלל שהוא מצליח להרכיב כמויות גדולות של מעגלים חשמליים על פיסות זעירות של
סיליקון.  אבל אין בכך ניסיון להדמות לאל, אלא התפתחות הגיונית של התחום. חוקרים
ממדעי הרוח והחברה נוטים לייחס למדע ולטכנולוגיה יומרות רגשיות פמנומנליות שלרוב
מודבקות על מצבים בתלישות.  הם תולים אופטימיות מוחלטת במדע,
בשעה שהמדע והטכנולוגיה הם רק כלים מוגבלים, כלים שבשום שלב לא רצו ולא
יכלו להחליף את התפתחות הרוח האנושית, אלא רק ללוותה. אדם עם ספאטרפון הוא אדם + סמארטפון. לא יותר, לא פחות.  הניסיון לתלות יומרה של הידמות לאל על הטכנולוגיה של השנים האחרונות נשמעת לי מופרכת.  האם אנחנו
לא דווקא מתרחקים מהאל בשעה שאנחנו הופכים תלויים במכשירים? מישהו ראה כמה חלושים נראים משתמשי האייפון בחפשם אחר מטען או נקודת החשמל קרובה?  ואולי
בעבר דווקא נדמינו לאלוהים יותר ומאז רק התרחקנו? אחרי הכול, אנשים שוחחו בעבר עם האל. בימים אלו – הוא מעדיף לשתוק. 

 

המוות. עניין נוסף קשור לתשוקה לאלמותיות, שמשום מה, מוצג כגביע הקדוש
האולטימטיבי.  כמות גדולה של אנשים מכל
המעמדות הכלכליים איננה תופסת את חיי הנצח על כדור הארץ כאופציה עדיפה.  ככלל, מחקרים מראים שחיי העולם קשים על נשים יותר מאשר לגברים. אולי כי הגברים מנהלים את העולם וחיי אדון
נעימים מחיי עבד. ואולי כי נשים מביאות חיים לעולם ואילו הגברים לא.  אולי כי הפנסיה שלהן נמוכה? כך או אחרת,  קמים כיום ארגונים המנסים להיאבק בתופעת
הגריאטריה הכפויה, שהתפתחה מתוך רצון לנצל את הארכת החיים לתועלת של רווח
וגורפת הון עתק עבור מוסדות למבוגרים. אנשים מבוגרים במערב שווים היום הרבה כסף,
וסבלם, כמומיות מונשמות ודמנטיות, לא שונה במקרים רבים מסבלן של פרות
המוחזקות בחיי סבל ברפתות.  אנשים רבים
במערב אינם רצים להיות חלק מ"חזון חיי הנצח" לא רק בגלל שזה אומר להפקיע
את כל נכסיהם, אלא משום שהם מכבדים את הסוף. 
לא נוכל לעולם לתפוס את משמעות ה"נצח", אבל המין (בייחוד עם אדם
אהוב) הוא אולי הדמוי הקרוב ביותר שיש לחיים להציע.   בקבלה, האישה מוגדרת כ"שלמות"  ואילו הגבר כ"השתלמות".  הגבר מצוי בתוך הזמן, חושב בצורה תהליכית,
מתחיל דברים, מפתח וגומר. האישה, בצורת ההסתכלות זו, מצויה מעט מחוץ לזמן.  הדבר מתחבר היטב למה שכולנו יודעים על הפוריות הגברית והנשית. מנקודת מבטו של הגבר, האישה מלבבת, פורחת בחזקה וקמלה. מנקודת מבטה של האישה, מבחינה אובייקטיבית פיזיולוגית הוא לא מפסיק להיות גבר. 

 

יובל נוח הררי הוא גבר שלא מציית לנורמה
ההטרוסקסואלית. הוא לא התחתן עם אישה ולא הביא אתה ילדים. נראה שנטייתו המינית מעמתת אותו בחזקה עם ארעיותו. מאחר
ואין לו ילדים, הוא לא יכול עטוף בתחושות של אדם מן השורה, הרואה את פניו משתקפים
בפני ילדו, ואח"כ בפני נכדיו.  הוא תופס לחלוטין את עובדת היותו בר חלוף.  ספריו, שאני מקווה לקרוא, " קצור תולדות האנושות", העוסק
בעבר מחד ו -"ההיסטוריה של המחר" העוסק בעתיד מאידך, הם ניסיונות מעניינים לרצף
את ציר הזמן ולהימנע מהתמודדות הקשה יותר – ההווה. 

 

 

ברשות הקוראים הסבלניים, המשך קיטורים. הפעם אופטימיים.  מאז שהתארסתי, החברה, כלומר האנשים, שמחים עבורי. וגם אני שמחה. אנשים מרגישים שאירוסים של זוג יש קשר כלשהו אליהם. מה טיב הקשר הזה? נסתר מבינתם, אבל הוא ישנו.   מאידך, יש המון לחצים ותחושה שמקימים חנות בגדים(!) כלומר עסק, וזה עומד בניגוד לרומנטיקה של רגע האירוסים. יותר נכון, הרגעים הפנימיים שהובילו לכך ששני אנשים, אני ו-מ', החלטנו להנשא.  אז זה קשה לי, העימות הזה של מחוייבות ורומנטיקה. קשה להתבע להיות נוכחת כל כך הרבה פה, בעולם הזה. וודאי שיש אהבה, אבל היא באה ברגעים שאי אפשר להזמין.  וברקע האגואיזם שלי, שלו, הפחד לההפך לנשים האלה, שלעגתי להן בנימוס כל השנים…  אין כמו המראה שמציב בן זוג, מי שקולט מה שאת מנסה להסתיר (ומה שנדמה לך שאת מנסה להסתיר).  ואיך אמרו חז"ל?  "זכו, שכינה שורה ביניהם. לא זכו, אש תכלתם".   

 

 

 

 

( אני ו-מ' ברגע רומנטי )

 
    

 

עם הזמן, אבדן היכולת לאהוב באמת, משפיעה ומפחיתה מיכולתי להכיר את העולם, ולחשוב אותו.  הלב נדם בגיל 24. כמה שנים, אולי עד גיל 30, הוואקום התמלא בשכל המחפש, הלהוט והמאמין, עדיין, יש תקווה. אט אט עם ההבנה שאין, השכל משתתק. נכון, הוא חושב ומביט לכל עבר, אבל הוא לא חי.  הפכתי לזומבי.  כדאי להתחיל להוריד סרטי זומבים טובים ולהכיר את הקהילה החדשה שלי ?

 

(הפוסט נכתב כהרהור בספריו של יובל נוח הררי, על אף שלא קראתי אותם )

 

 

 

 

 

לא יודעת מדוע אבל כשראיתי שתוף של פוסט מאת הסופר, המרצה והאינלקטואל גדי טאוב המחפש בפייסבוק שלו, לרגל גילו המתקדם (50), מישהי להורות משותפת, כמעט ירדה לי דמעה.  זה עצוב. חשבתי לי, הנה השבט השליט, אשכנזים צברים חילונים ברובם משכילים, אט אט הולך ודהה. הנה באים השבטים האחרים, בעיקר המסורתיים מזרחים, הדתיים לאומיים.. מגזר החוצניקים שרק הולך ומתרבה ומעשיר בעיקר את הקבוצות הללו (כי אחרת, כבר התבוללו בארצות מוצאם).  מגזרים סקטוריאליים שהלכו אשליה כאילו כוחם עצום, כמו החרדים או הערבים, דווקא חוו ירידה בילודה (אצל הערבים) ו שנויים עמוקים מבפנים (חרדים). בכל מקרה הם אינם קבוצות הטוענות לשלטון.  מה שהיה הוא שיהיה, כלל שמתרחק יותר מדי מהמסורת מוצא את עצמו, כסטטיסטית, נכחד.   ואפשר למצוא בטוי גרפי פשוט למה שאמרתי פה, במילים גבוהות, בתוכנית "האח הגדול".  זו אחת העונות הטובות לטעמי. 

לא בכדי סטטיסטיקה והסתברות הם המדעים הכי מורכבים מבחינה מתמטית והכי קלים למניפולציה כשמנסים ליישמם בתחומים אחרים (כמו מדעי החברה). והרי הייתי בהמון חתונות של אשכנזים חילונים משכילים, ותמיד יש להם בתים מדהימים ויפים ביישובים קהילתיים או שכונות יוקרה בפאתי הערים. אז איך, איך יתכן שהמעמד הזה גוסס?  סטטיסטיקה הוא המשחק של אלוהים. וכמו שציין הרמב"ם בהערה קטנה ב"מורה נבוכים", כמדומני, האקראיות היא רצון האל ודרכו להתערב בעולם מבלי להפר את הבחירה החופשית.   

אחתום במילותיו של הפילוסוף הבריטי פרנסיס בייקון(1561-1626): "אתאיזם זה כמו הליכה על קרח.  אחד יכול להצליח לעבור לצד השני, אבל אם כולם ינסו, הקרח יישבר". 

 

ממשיכים ב- k

 

אני מלווה את משפחת קרדשיאן מספר עונות. למה? כי אני מחבבת את הסדרה. התחלתי לצפות כשבקרתי אצל דודים שלי בארה"ב לפני כארבע שנים, הקרדשיאנז היו אז לוהטים מאד באמריקה ועוד לא מוכרים בשאר העולם.  קים יצאה עם שחקן פוטבול, קלואי הייתה נשואה לשחקן פוטבול.  האחיות היו מצטלמות יחד,  קורטני קים ורלואי, כשקים תמיד באמצע. האחיות הקטנות יותר, קנדל וקיילי היו אז קטנות ולא השתתפו כל כך בעניניים המשמעותיים לעלילה.  וברקע, כמובן, אמא קריס.  קצת הסבר למ שלא מעורה:  רוברט קרדשיאן היה אחד מפרקליטיו וחבריו הקרובים של שחקן הפוטבול או ג'יי סימפסון הנודע, נודע בעיקר בכך שרצח את גרושתו ניקול והצליח, בעזרת ההגנה הטובה בעולם , שכללה גם את פרקליט הצמרת אלן דרשוביץ, לחמוק מפסק דין רצח.  קרדשיאן נפטר בגיל צעיר יחסית מסרטן. אשתו, קריס, הביאה אתו לעולם את קורטני קים קלואי ורוברט ג'וניור.  אחרי מותו נשאה שנית לאלוף האולימפי ברוס ג'נר והביאה לעולם את קנדל וקיילי.  עד כאן הכל טוב ויפה.  קצת הערות:  קים קרדשיאן היא אחד האנשים המרושעים, חריפים שכלית ומוכשרים בעסקי הבידור. צפיתי בה 7 עונות, האמינו לי.  רוב בני הבית, הכוללים את השבט שהוזכר כאן אבל גם את בעלה של קורטני,