תגובה אימפולסיבית לתופעת יובל נוח
הררי, בעקבות ראיון שנעשה ב"הארץ", על אף שטרם קראתי את ספריו.
קודם כל, נוצרה תנועה רעיונית מרתקת. תנועה זה טוב. זפזפתי בצפייה מהאח
הגדול לראיון – וזה כבר מראה על משהו!!
חלק ממה שהוא מחפש – מבחינה רוחנית – נמצא ביהדות. חלק עדיין לא. המפגש
בין שתי מערכות תפיסה (של יובל הררי, מתרגל הויפאסנה 10 שנים, ושל היהדות כקורפוס) מייצר עוד
אגפים ועל כך אני שמחה.
יובל הררי הוא הומוסקסואל שחי עם בן
זוג ומזהה (בצדק!) בעשרת הדברות דיבר
השולל את דרכו לבטא אהבה. אני מבינה ללבו מפני שאני אישה. ואישה, יצור
שמוזכר פחות בתנ"ך, פחות בכותרות החדשות (אלא בהקשרים מיניים), לא תופס את
התפקיד הראשי בספור חיינו – אז והיום. איך שלא נסובב את זה, שנינו, האישה
וההומו, מודרים מכסא השליטה על רקע איברי המין או מה שאנו בוחרים לעשות בהם.
המין. בעיקר בגלל כל זה, אני מתפלאת על המקום שהמיניות האנושית תופסת בהגותו, המתחקה אחרי האדם לאורך תקופה עצומה של
הסטוריה, ב-70,000 השנים האחרונות. שהרי המין הוא הדרך האולטימטיבית לוודא
שאנחנו קיימים.
אופרציה ביולוגית השרדותית? לומר
את זה, זה לעשות רדוקציה לחוויה היחידה המקשרת בין התודעה כמנגנון מכאני, לתודעה כהופעת האני ותחושת
"אני קיים". הרי המין הוא הדבר האחיד ביותר, ועם זאת הדבר
הפרטי, הסודי, האישי ביותר. הנשיות נוטה לבוא מהעמדה האישית ולגלות, במפגש עם
הגבר, את היסוד המכאני אובייקטיבי. ואילו הגבריות מגיעה מהמקום האובייקטיבי
(גם האופן בו גבר נמשך לאישה נגזר מהיותה אובייקט) ולגלות, דרך יחסיו עם אישה, את
היסוד האישי, ה"אני", הקיים
במפגש עם הבשר. גלוי זה וגלוי זה הוא מכאיב, קשה ומורכב. ואולי לכן העונג המיני כה חזק, כדי להסוות את זה.
לדעתי, זהו גם המפתח לחקר רוח האדם והתפתחותו ההיסטורית.
תורת הקבלה (אינני בקיאה בתורת הקבלה ולא למדתי אותה בצורה מסודרת) עוסקת רבות בקשרים בין התשוקה המינית או הרצון, לבין מה שמצוי מסביבנו כמעשה ידי האדם,
ובקשרים בין השניים. היא מקשרת בין הכמוס והסודי, לגלוי והציבורי. וזה מה
שחסר לי אצל יובל נוח הררי – הסודי, לא הגלוי. אחרי הכל, בניין גורד שחקים
לא יכול להחזיק רגע בלי יסודות. זה לא תפקידו כחוקר הסטוריון – אמת. הוא
כן מתרגל יוגה ובוחר לחלוק את זה בהרחבה. ושם, אני מניחה, מצוי החלק הנוסף שיצר את
תפיסת עולמו, ובאופן בו כתב את "קצור תולדות האנושות". ובינתיים, כל
זה רק מדגיש את עליית המזרח, ככוח כלכלי ורוחני
בעשורים האחרונים (למול שקיעת המערב?). הדבר הנכון ביותר עבורו,
לדעתי, הוא להבין את הקשר בין הויפאסנה אותה הוא מתרגל ב-10 השנים האחרונות, לבין תפיסת
העולם שהוא גיבש כחוקר והסטוריון, המציגה את האדם בצורה פוזיטיביסטית לחלוטין, כאסופה
מכאנית של מעגלים אורגניים, ומאשימה אותו – משום מה – בשאיפה להדמות לאל. למה?
בגלל שהוא מצליח להרכיב כמויות גדולות של מעגלים חשמליים על פיסות זעירות של
סיליקון. אבל אין בכך ניסיון להדמות לאל, אלא התפתחות הגיונית של התחום. חוקרים
ממדעי הרוח והחברה נוטים לייחס למדע ולטכנולוגיה יומרות רגשיות פמנומנליות שלרוב
מודבקות על מצבים בתלישות. הם תולים אופטימיות מוחלטת במדע,
בשעה שהמדע והטכנולוגיה הם רק כלים מוגבלים, כלים שבשום שלב לא רצו ולא
יכלו להחליף את התפתחות הרוח האנושית, אלא רק ללוותה. אדם עם ספאטרפון הוא אדם + סמארטפון. לא יותר, לא פחות. הניסיון לתלות יומרה של הידמות לאל על הטכנולוגיה של השנים האחרונות נשמעת לי מופרכת. האם אנחנו
לא דווקא מתרחקים מהאל בשעה שאנחנו הופכים תלויים במכשירים? מישהו ראה כמה חלושים נראים משתמשי האייפון בחפשם אחר מטען או נקודת החשמל קרובה? ואולי
בעבר דווקא נדמינו לאלוהים יותר ומאז רק התרחקנו? אחרי הכול, אנשים שוחחו בעבר עם האל. בימים אלו – הוא מעדיף לשתוק.
המוות. עניין נוסף קשור לתשוקה לאלמותיות, שמשום מה, מוצג כגביע הקדוש
האולטימטיבי. כמות גדולה של אנשים מכל
המעמדות הכלכליים איננה תופסת את חיי הנצח על כדור הארץ כאופציה עדיפה. ככלל, מחקרים מראים שחיי העולם קשים על נשים יותר מאשר לגברים. אולי כי הגברים מנהלים את העולם וחיי אדון
נעימים מחיי עבד. ואולי כי נשים מביאות חיים לעולם ואילו הגברים לא. אולי כי הפנסיה שלהן נמוכה? כך או אחרת, קמים כיום ארגונים המנסים להיאבק בתופעת
הגריאטריה הכפויה, שהתפתחה מתוך רצון לנצל את הארכת החיים לתועלת של רווח
וגורפת הון עתק עבור מוסדות למבוגרים. אנשים מבוגרים במערב שווים היום הרבה כסף,
וסבלם, כמומיות מונשמות ודמנטיות, לא שונה במקרים רבים מסבלן של פרות
המוחזקות בחיי סבל ברפתות. אנשים רבים
במערב אינם רצים להיות חלק מ"חזון חיי הנצח" לא רק בגלל שזה אומר להפקיע
את כל נכסיהם, אלא משום שהם מכבדים את הסוף.
לא נוכל לעולם לתפוס את משמעות ה"נצח", אבל המין (בייחוד עם אדם
אהוב) הוא אולי הדמוי הקרוב ביותר שיש לחיים להציע. בקבלה, האישה מוגדרת כ"שלמות" ואילו הגבר כ"השתלמות". הגבר מצוי בתוך הזמן, חושב בצורה תהליכית,
מתחיל דברים, מפתח וגומר. האישה, בצורת ההסתכלות זו, מצויה מעט מחוץ לזמן. הדבר מתחבר היטב למה שכולנו יודעים על הפוריות הגברית והנשית. מנקודת מבטו של הגבר, האישה מלבבת, פורחת בחזקה וקמלה. מנקודת מבטה של האישה, מבחינה אובייקטיבית פיזיולוגית הוא לא מפסיק להיות גבר.
יובל נוח הררי הוא גבר שלא מציית לנורמה
ההטרוסקסואלית. הוא לא התחתן עם אישה ולא הביא אתה ילדים. נראה שנטייתו המינית מעמתת אותו בחזקה עם ארעיותו. מאחר
ואין לו ילדים, הוא לא יכול עטוף בתחושות של אדם מן השורה, הרואה את פניו משתקפים
בפני ילדו, ואח"כ בפני נכדיו. הוא תופס לחלוטין את עובדת היותו בר חלוף. ספריו, שאני מקווה לקרוא, " קצור תולדות האנושות", העוסק
בעבר מחד ו -"ההיסטוריה של המחר" העוסק בעתיד מאידך, הם ניסיונות מעניינים לרצף
את ציר הזמן ולהימנע מהתמודדות הקשה יותר – ההווה.