אנטי הומניזם אצל יובל נח הררי

 

חלק א' – מתוך תגובה לספר "קצור תולדות האנושות"

 

כשסגרתי את "קצור תולדות האנושות" של יובל נוח הררי ישבתי על הספה ובהיתי.  שישי אחר הצהריים, בן הזוג שלי עבר עם מגש מלא אורז ושניצלים, מסדר את המטבח לקראת שבת, שאל אותי מה קרה.  "עברתי משהו מאד קשה ואני צריכה להתאושש", אמרתי. "מה?", הוא שאל.  "הרגע סיימתי לקרוא את הספר הזה ואני מרגישה שהתעוררתי מסיוט".  התחושה של נפילה אל תוך תודעה גבוהה יותר, מבריקה, חסרת רחמים ואנטי הומאנית לוותה אותי במהלך הקריאה. היא החלה להתעורר רק בחציו השני; חציו הראשון הפנט אותי כמו שחלילן המלין הפנט את ילדי המלין.  התחושה הזו, היא היא שעומדת מאחורי אחד הספרים הקשים והחשובים במדעי הרוח שקראתי בעשור האחרון. הוא אפילו חשוב יותר מהעתידן ריי קורצווייל, מורהו הרוחני האינטלקטואלי, הסובל מרדוקצויונזם רעיוני ושטחיות (ועומד מאחורי דת ה-scienctism).  ראייתו הסטורית של הררי מעורבת בתפיסת עולם סדורה, כוח,  שליטה רבה במידע ממספר דיספלינות וסנתוזן בתזמון מבריק. אינני מכירה את האיש ודעותיו ויכולה להעיד רק על מי שפגשתי בקריאה;  ברק שכלי, חוסר רחמים, תכליתיות, ואם תלך ההסטוריה בצורה בה הוא תופס אותה, כולנו אבודים. איך אבודים? אבודים כמו אסטרונאוט שניתק מתחנת החלל שלו ונע אל הריק, צועק לשווא אל דממת הנצח.  כן.

לא קראתי את ספרו החדש של הררי, "ההסטוריה של המחר",  ואינני מתכוונת לקרוא כדי להבין שמדובר באנטי הומניזם המשתמש במושג "דת המידע" למטרותיו. 

 בעולמנו, הכוח של האין גדול מכוח היש.  אם ננסה להציג תופעה הסטורית באופן מסורתי, תוך הצגת הנסיבות, תאריכים, ותיאור, נפול ברוב המקרים לשעמום ובנאליות. אם נתאר את התופעה מתוך שאנו רוצים לפרק ולחסל אותה, יהיה זה מרתק ומדויק כסכין של רוצח. יש פה דרמטיזציה. אבל בגאונות אמיתית (או ניצוץ שלה), בשכל החורג מהממוצע, יש גם אלימות בלתי נתפסת בחריגותה. השאלה מה עושים?  האם זה ספר הסטורי טוב? זו לא השאלה הנכונה. כן, אפשר לקרוא את "קצור תולדות האנושות" כספר הסטוריה, אך זו לא הקריאה היחידה שלו. מדובר באידיאולוגיה פוסט מודרנית, רדוקטיבית, המשתמשת בהסטוריה לתועלתה.  הררי שולט בהסטוריה ועושה בה ככף ידו, מסנתז רעיונות בצורה חריגה במקוריותה. אני לא זוכרת מתי בפעם האחרונה קראתי איש רוח חי (וצעיר) שבאמת ובתמים חושב. לא דוגר על רעיונות של קודמיו, אלא חושב ומייצר רעיונות. הררי אלוף בזה.  כמה אבחנות שלו, על שילוב הידיים של ההון והמדינה המודרנית והאופן בו ניתצו את מבנה החומר הבסיסי, המשפחה, הם וירטואוזיות צרופה. ואף כי הדברים היו ברורים במעורפל, הוא נסח אותם בדיוק.  אבל יש גם מסר אופטימי לקריאה הזו. אשתדל להציג אותו בפוסט הבא בפירוט, כי ישנה מורכבות ואינני רוצה לרדד אותה.  התגובה שלי מתחקה אחר 3 מושגים, שניים מהם מופיעים בגלוי בספר ואחד מתחבא. המושגים הם 1. הדמיון (או המדומיין), 2. האקראיות , והמושג השלישי הוא 3. השואה.  עליהם אנסה להרחיב בהמשך, לחבר אותה בסינתזה משלי ואולי, להציע נתיב מילוט מ"קצור תולדות האנושות" כך שהוא תשוב ותוארך ולא תתקצר, כפי שמציע הספר.