כ'

 

בימינו אנשים רבים כועסים כל כך על הוריהם. אנשים חשים שביזו אותם, נטשו אותם, קרבו אותם מדי או הרחיקו. השם יודע מה עוד. כל זה רק גורם לי לפחד מהורות; כולם כל כך כועסים, מה הסיכוי לעשות את זה נכון ?   

אני לא כועסת על הוריי. אולי כי הביאו אותי בגיל מאוחר, בגלל ששניהם לא בריאים כבר (במיוחד אמי) בסוף שנות השישים לחייהם, אני מוקירה את השנים האלה ולא מכלה אותן בכעס. אני משתדלת לכבד, לאהוב, לדאוג ולשמח אותם. לפעמים זה מצליח.  אולי זו היהדות שלמדה אותי שאת הכעס הגדול ביותר ראוי להפנות לאלוהים, ולא לשמור רק לאנשים.  על מה אנחנו כועסים? שהביאו אותנו לעולם הזה.  שנחשפנו בפניהם ברגעינו הפגיעים ביותר.  שלעולם לא נוכל להחזיר תמורה בעד מה שעשו?  אז אנחנו כועסים.  יש הורים לא מתפקדים, זה נכון. אבל לא על התופעה החריגה הזו אני מדברת.  אני מדברת על הנורמה. והנורמה היא שהורים אוהבים את ילדיהם ויעשו בשבילם בערך הכל. זה שם חתיכת סטנדרט בשבילנו, שמקטרג באופן בלתי נתפס על כל מה שמסביבנו – אינטרסנטיות, קנאה, אטימות, רוע, לשון הרע.  אז האהבה שההורים שלנו חושפים אותנו אליה, הדאגה, שמה לנו סטנדרט מאד גבוה ממנו אנחנו יורדים אט אט אל העולם, מנסים להאיר אותו ב-היות שלנו. מצליחים? לא תמיד. ואז הכעס עובר אל ההורים, כי הם המקור. ומה השלב הבא? אנשים מממנים מרפסות לפסיכולוגים, כותבים ספרים אוטוביוגרפיים. מה לא.  בנים כועסים על אבות, בנות על אמהות.  ועולם כמנהגו נוהג.    

אף פעם לא ממש חשבתי להיות אמא. למה? אין לי מושג. אולי גם זה יבוא.  כרגע רחוק ממני. רחוק שנות אור. כן, אני יודעת שזה מודד מרחק ולא זמן.  כוונתי שאין לי מושג אם וכאשר.  גם החבר יודע – יודע ומקבל. לעת עתה. מה אפשר לעשות?   העולם מתפוצץ מאנשים, אני אומרת.  איכשהו אף אחד לא מקבל את זה.  החיים חזקים מהכל כך נראה. 

 

3 מחשבות על “כ'

  1. ובכל זאת ההורות היא חלק גדול מטעם החיים, אבל אולי יותר עבור מי שלא עבר את המדרגה עליה כתבת בפוסט הקודם. ניגוד בין ארציות לרוחניות. ומעניין שאת עם יובל נח הררי בזה.

    אהבתי

    • בנוגע לחווית התשובה ;  1. קיימת גישה דתית מקובלת שרואה בחוויה הדתית סוג של התגלות ומנסה לבסס עליה את הקשר של האדם עם האל. היהדות מתנגדת עקרונית לנסיון לבסס את הקשר על החוויה הדתית במובנה המקובל, ומעמידה עצמה בכיוון מנוגד לדתות אחרות. הסיבה היא שבסיכומו של דבר כל חוויה דתית אינה אלא בטוי רגשי לבקשת האדם להרחיב את הנתיב אל האל. בטוי רגשי זה יכול להופיע בשלל צורות (מוסיקה, חרדה, הארה רוממות הרוח…) אולם בסופו של דבר מדובר ביצירה אנושית גרידא.  האדם לא יכול כך לחרוג מהקיום האנושי ולהפגש עם האל, רק עם עצמו.
       

      אהבתי

      • 2. מדוע זה לא יכול להעשות כך? כי האדם מוגבל והאל לא.  הדרך היחידה להווצרות קשר היא שהבורא יפנה מיוזמתו אל האדם.   לפי היהדות זה מה שקרה במעמד הר סיני.  ואת מסורת ההתגלות העבירו בין הדורות בעם שלנו, עד היום, הנפש המודרנית שלי יכולה ללכת בנתיב הזה ולבקש (למשל בתפילה) להתחבר לאל.  אחד הקשיים הגדולים ביותר שניצבים בפני אדם המתפלל טמון בהוראה " דע בפני מי אתה עומד".  הדרך להתמודד עם זה ולנסות ליצור קשר היא בשילוב של שמחה ופחד גם יחד.  כשאנחנו מרגישים את שני הרגשות האלו בבת אחת – קרבה וריחוק – אנחנו עומדים בפני האל.

        אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s