מחשבות בממד פוליטי

 

יש רגש פטאליסטי שנלווה למחשבותנו בממד הפוליטי. לא רק בישראל, כמקום מאוד פוליטי ו"חם", גם במדינות מערביות רגועות יותר. ובעיקר במדינות מוכות ,המתמודדות עם קשיים משמעותיים. מה מקור הרגש הזה? התחושה שבמאקרו, ברמת הכלל, יש הרבה פחות חירות.  תהליכים גדולים מתרחשים להם בלי שמישהו, פנים, יעמדו מאחורי התהליך ויתנו את הדין. הם פשוט מתרחשים ממניעים כלכליים דמוגרפיים וכו וכו אלו או אחרים. כמעט כמו מערכת מכאנית.  לפעמים, בעיקר בעתות משבר, דמות זו או אחרת של מנהיג או מנהיגה מתגלים ואז קל לאנשים להשליך עליו הכל, לטוב ולרע. הדבר בלט במיוחד בתקופת מלחמת העולם ודמויות מסוימיות כמו צ'רצ'יל, היטלר, סטאלין, מוסליני, ורוזוולט יצגו צבירים של מאות מליוני אנשים.   זה קרה גם בתקופה שבה מדינות אירופה נוהלו בידי מלכים ומלכות.  אבל אם מתחקים אחרי התמורות של מדינות כאלה באופן יסודי, רואים שהתמונה מורכבת מאד. השליט הגדול לא מכתיב באמת את מהלכה של ארצו.  הוא משפיע, כן. לא מחליט.   שתי שאלות עולות: מאין נובע רצוננו שפנים מסויימות יעמדו מאחורי התהליך?  מי בעצם מכתיב את תהליכי המאקרו? 

 

 

 

יש לי אונה שמאלית במוח קצת, איך לאמר, גברית.  זה התחומים שבחרתי ללמוד והדרך בה אני חושבת על דברים. ומערכות יחסים.   אתמול בערב ישבתי על יד הים עם ידיד, שתינו בירה ודברנו על החיים.  הוא הרגיע אותי ואמר שאפשר להיות נשואה ולהמשיך לחיות. אני מקווה. הוא גם אמר שאני נראית קצת בפנים ובחוץ. זה בסדר, אני תמיד ככה בדברים החשובים בחיי.   טוב, הוא גם אמר שרזיתי, והבחורה שבי התלהבה 🙂   מזל שיש לי זכרון טוב וכושר דמיון, כי אלו יהיו כלי העבודה שלי בשנים הקרובות.  אבל האהבה והחברות עם בן זוג, שווה את זה? לא טוב היות האדם לבדו, אמרתי.    

 גיליתי
סדרה ישראלית בשם "רמזור" שדי אהבתי, מצחיקה מאוד. כתבו אותה אדיר מילר
ורן שריג.  רבתי עם א' על זה,
כשיצאנו, לפני שנתיים ככה. אני זוכרת שלקחנו צימר במצפה רמון ודברנו,  החלפנו ערוצים בטלוויזיה בחדר ופתאום נפלנו על פרק.  הוא חייך ואמר שזו אחלה סדרה. ואני התחרפנתי לגמרי, אמרתי שזו סדרה שמשפילה נשים ומעליבה
אותן. ועכשיו אני רואה את העונות ונקרעת
מצחוק.   כנראה לא הייתי אז עם לב מספיק נקי כדי להנות ממנה. צריך איזה נקיון כדי לצחוק ככה. 

  חברה שלי ילדה לפני כחודש.  בטלפון אמרה שלא ישנה
ארבעה ימים. שכל החיים השתנו. מפחיד אותי מאוד הדבר הזה.  אבל לא הולכת לעשות אידיאולוגיה מהנושא. כשזה
יתאים זה יבוא, בעזרת השם.  מרגישה כמו גבר שמפחד שחברה שלו תעשה לו שיחת יחסנו לאן.  שרק לא יעשה לי שיחות תינוקנו לאן?  צריך להבין שיש עת לכל דבר. לא צריך ללחוץ לפני שזה מתאים. ילד זו החלטה עצומה שמשנה את החיים (ואת מידת הבגדים!) ומספיק טוב לי עם הכלבלב שלנו, מישוו. כזה מתוק . 

 

על ההכרח להאזין למה שאתה אומר באמצעות שתיקה

 

הדיבור מעצים את הפער בין האדם לבין
החיים.  את התהום בין האדם לבין האלוהים
שהוא המציאות האולטימטיבית. ובכל זאת, החיים והארציות הם רצונו העצום, המרגש, של
אלוהים (זה למעשה מה שאומרת הקבלה, וגם החסידות).  

הדיבור הוירטואזי ביותר מצוי אצל בני מזל תאומים. הוא חי כמו אדם ששט על מים
שחורים, מפחידים וזועמים (לפעמים רוגעים). 
על מה הוא שט?  הסירות הן המילים
שלו.  הוא משתמש בהם כדי להציל את נפשו
ולהמשיך לחיות.  הן מניעות אותו ממקום
למקום, אך גם מאפשרות לו להמשיך לחיות. 
הוא משתמש בדיבור באופן אחר מזה של שאר המזלות. להבדיל, דגים, הוא מזל
השתיקה, הוא זה שבסופו של דבר רוצה לרדת מהסירה ולצלול עמוק במים השחורים. ואחרי
שיצלול בהם לעומק, ישחה אנה ואנה,  אולי
יעלה בידו לעלות ולמשוט משם את כל הנופלים. 
לשם כך, כדי לחיות בתוך המים, המילים אינן משחקות תפקיד.  לפחות לא התפקיד שהן משחקות אצל תאומים. אבל מה
שהבנתי היה שבמפגש בין דגים לתאומים יש עצמה אדירה, כי המילים של התאומים יכולות ,
אם נלכדות בשפתיו של הדגיג,  לרדת למטה אתו.
ואז הן כבר לא הופכות למילים ממש, אלא לגשרים. למערכת סמלים , ליהלומים. בקצרה,
למשהו אחר מלבד סירות מילוט, מלבד התנועה שהנן. 

מעניין מאוד שיש שני צירים משמעותיים
ביהדות, מאז הולדת האומה הישראלית (כוונתי לאחר תקופת האבות): משה רבנו ודוד
המלך.  משה רבנו נולד ומת ב-ז' באדר. ואילו
דוד המלך נולד ומת ב-ו' סיוון.  משה בן מזל
דגים ודוד בן מזל תאומים.  הולדת משה קרובה
לחג הפורים, משנכנס אדר מרבין בשמחה. 
הולדת דוד בחודש סיוון כרוכה במתן התורה מסיני. אלו שני צירים משמעותיים
ביהדות.   כל אחד מהם מנהיג, אבל אחרת
לגמרי. משה רבנו הוביל את העם ממש כמו אב ואם, ברחמים, לקח אותו כשהיו פירורים ואסף
אותו יחד, הביא אותו למרגלות ארץ ישראל ונמוג. משה ידע לספוג את כל הביזיונות ואת
כל ההתעמרויות בו והמשיך לאהוב. משה ידע לאהוב מאוד את העם,  אפילו יותר משאהב את אלוהים אהב את עמו. דוד
המלך הוא פאר הישראליות, המלוכה והעצמה. 
אדמוני, מהיר, וירטואוז, שנוא ואהוב .  מתפקע מרוחניות מרוח חיים.  דוד אהב את אלוהים לדעתי יותר משאהב את ישראל.
אבל בתקופתו לא היה צורך לאהוב את ישראל כמו אב ואם, האומה הייתה שרירה וקיימת
בארצה. הייתה לה זהות ופנים. 

 

כל אחד מהמנהיגים היה נכון לתקופתו
ולמקום בו האל הניח אותו.  משה לא היה איש
של מילים, ורצה להיפגש עם האלוהים פנים מול פנים. ואני חושבת, יותר משרצה לדבר עם
האלוהים,  רצה להיות קרוב וסמוך אל אהבתו.  דוד המלך רצה –וידע- לדבר עם האל, גם במקומות
הכי אפלים בתהומות של התהומות של העולם הזה. היכולת לחוש את החידלון, את התוהו
שבעולמנו, מעניקה לאדם את היכולת גם לחוש את הסיפוק שביצירה. מי שיודע שיש עולם
תוהו – אינו שרוי בתוכו. הוא עובר לבוהו – בוא הוא, עולם העשייה והיש.  הוא יצר את המילים כגשרים בין התהומות לבין אור
האינסוף המקיף אותם. דוד אהב את האל כל כך ובפיו היו המילים הכי יפות, מילות ספר
תהילים, שהאל נענה לו ועבר בגשרים ולטף את שערו האדמוני. בפי דויד המלך התהפכו
המילים והשתיקות:  "לך דומיה
תהילה".  דוד היה מוסיקאי, משה רבנו
לא.  משה אמנם חבר את שירת האזינו, אך אין בה בטוי לעצמיותו אלא ענוותו, נעלם
כשעם ישראל החל עובר מרעיון למציאות.  דוד
המלך נטמן בקבר דוד.   דוד נתפס כנער,
ואילו משה כזקן. ולא בכדי.  נשמת ישראל
בעצם עוברת מהזהות של משה לדוד.  משה, יותר
מכל אדם,  התקרב לאל באהבתו עד שנדמה לו.
שהרי, אין לדעת את מקום קבורתו.  במו ידיו
יצר את הדבר שהכי נתאווה לו,  הוא הוציא את
עם ישראל ממצרים והביאו למרגלות ארץ ישראל; שם, על הר נבו, נסתיימה שליחותו.  

דוד המלך חי בתקופה בה הרוחניות
הפוליטית שייצג נבדלה מהרוחניות ה 'דתית', שייצגו הנביאים (אשר שבו והוכיחו
אותו על מעשיו).  דוד מייצג את הנבדלות, משה את האחדות. לכן דוד מדבר ומשה שותק. 

 

כיפור שעבר

 

1.10.2014

 

יומן יקר,

כדי לחיות באמת צריך לשלם את חובך לחיים, לבנות
בית.  בסופו של דבר זו הסיבה לזוגיות.  יש אנשים שחיים וזוכים לשנות את
העולם בחייהם או לאחר מותם. ויש שלא.  מכל מה שאי פעם נתקלתי בו,  דת
היהודים (אולי זה נכון לעוד כמה דתות) היא האשליה המדויקת, המלאה השלמה ביותר.

 

 הגעתי לאמונה אחרי שעברתי שבר בלתי נתפס, שבר ששנה לבלי היכר את היכולת הרגשית
שלי, את יכולתי לאהוב ולהאמין בבני אדם ובחיים.  היהדות נחמה אותי במקומות
החשוכים ששום קרן אור אחרת לא הגיעה אליהם.  היא נתנה לי תחושה שאני לא לבד,
שכאבי אינו חסר משמעות. היא נתנה הרגשה שיש ספור ויש משמעות. והרי האדם מחפש אחר משמעות.   אבל אני לא יכולה לשכוח מה מקור האמונה: השבר.  האמונה נבעה
משבר. מחרתיים יום כפור. אם הרב אצלו אני לומדת היה שומע את המלל היה לו
משהו להגיד. תמיד יש לו משהו להגיד. כבן לזרם הרב קוק, השואף להכליל,  לנכס
הכל (כל אמונה מניחה אפיקורסות מקבילה, אומר תמיד),  וודאי ימצא למחאתי השקטה
והשפלה מקום.  גם אני איזו 'חוצפה דמשיח'.  אני לא יכולה להתווכח.
 הוא האדם שהציל אותי. לא הוא ממש, התכנים והגדולה השכלית והרוחנית, חוש
ההומור שהעביר לתלמידיו. ומעל לכל האנושיות הגדולה, סדר הגודל.   אבל אני לא יכולה לשכוח בשל
מה באתי: שבר.  גם תורת הקבלה התפתחה בעקבות שבר.  רשב"י ראה מה
עלה בגורל רבו, רבי עקיבא, ועשרים וארבע אלף תלמידיו.  ומאוחר יותר, התפתח
והופץ הזוהר בתגובה לשבר גירוש יהודי ספרד.   כשאדם מתחיל להתקרב ליהדות
מלמדים אותו שאסונות ושברים יכולים להיות מקור לאמונה. הם לא חייבים אבל יכולים.
מלמדים אותו שלא לראות בסמיכות הזו עילה לחשד. להיפך.  מלמדים לקבל את
האנושיות ולחבוק אותה. כל זה נכון.  אבל אם אמונתי נבעה משבר,  אולי מה
שמשמעותי לי באמת זה לתקן אותו?  ליישב?  יש שברים שאי אפשר לתקן.
 את השבר שאני עברתי אי אפשר לתקן, אבל אפשר להדביק. אם אפשר היה להדביק את
השברים, הייתי עדיין רוצה להאמין ולעבוד את האל?  אינני יודעת.  יש אנשים
שכניסתם לדת היא חד סטרית. אנשים, שאחרי שנכנסו פנימה שוב לא יחשבו ברצינות על
האפשרות השנייה, הקודמת. אני לא כזו.  אצלי האמונה היא דלת מסתובבת.
 אני יכולה להאמין רק כשאני מצמידה את האמונה לאהבה. עם האהבה אני יכולה
להזדהות, רגש מוכר ואנושי. ופשוט. כמו ביסלי גריל.  אמונה באל היא משהו מורכב
ומעורפל שאין לי באמת מושג עליו.

אנשים מאמינים, דתיים, סובלים לעתים
קרובות מחוסר דמיון.  הם לא מסוגלים להבין שיש אנשים שעבורם ישראל היא הבית כי פה הם נולדו.  ולא כי דוד המלך הסתובב
לא רחוק מכאן, גם לא בגלל הנביאים או בית המקדש.  ישראל היא הבית כי היא
המקום בו נולדתי. זהו.  אנשים, דור המייסדים, השתמשו בכמיהות, בזיכרונות
הדתיים ההיסטוריים, בנוסטלגיה לישראל בקרב היהודים המוכים בגולה, וטפחו אותם כדי לעודד את
ההתיישבות ולמקמה בתוך הקשר רחב שמקורו במאה ה-19 באירופה. זה הצליח.  ישנם אנשים, אנשים רבים, שאין להם
רגש דתי מיוחד. בסופו של דבר אני כנראה נמנית על קבוצת האנשים הללו.  אנשים דתיים לא חושבים שאפשר להבין את אמונתם מבחוץ. הם צודקים.  זה לא אומר שאי אפשר לטפח זמן מה רגש אמוני ואז לסגת.
  אני מוחה כי השבר לא התאחה באמת. באין אפשרות אחרת, באין האל מדבר עמי, מקרב אותי יותר כפי שייחלתי, אין בפני ברירה אחרת.

 

 

 

2.10.2014

 

יומן יקר,

אני חווה כרגע
מצב אנטי אמוני.  הבעיה שאי אפשר
להפטר מהיהדות לגמרי, יש בה יותר מדי חכמה. מרווח.  טוב, פתרתי את זה הרי, אני
"מסורתית".  מה זה אומר?  מה שבא לי כנראה. אני מכבדת מסורת ושומרת בגדול.  ערב יום כפור כעת, אני צמה.  התפללתי כל נדרי ואחרי כן ערבית ליום כפור. כל
זה לקח כארבעים דקות.   מאידך אני מקלידה
אותך במחשב הנייד.   בקצור מה שמפריע לי זה שאלוהים
הוא אינסופי, כל אדם מרגיש את זה.   זה לא כי אמרו לי, כי אני באמת מאמינה בפנים.   אז אם הוא אינסופי למה מספרים לנו את הספורים
התנ"כיים (היפים)? 
אוקי יש סיפורים ועליהם הרכיבו קונסטרוקציה שלמה. זה אמור לייצג את
השם?  דווקא מה שעשה הרב נחמן, תודות
לוירטואוזיות שלו, הוא אולי הכי אמיץ. הלך צעד אחד קדימה ולמעשה פרש מהיהדות.  או שלא ירדתי לסף דעתו.  אבל בשיטה שלו נראה שהוא משתמש ביהדות והולך
משם. כן, הוא עשה מהלך של כפירה מסויימת.  אולי זה דומה למה שאני רוצה?  כי הספור המקראי והיהדות הקלאסית
לא יכולה להיות הסוכנת של מר אינסוף בכבודו ובעצמו.  זו חתיכת יומרה שעם כל הכבוד,יש בזה משהו לא
אמין. מר אינסוף כתב ספר (תורה), הוציא עם ממצרים, נתן לו ספר דרך נביא, משה רבנו.
אוקי. אבל הוא מר אינסוף!!   אין עוד דברים שהוא יכול לעשות?  למשל, למה הוא עשה את זה רק באופן אחד? למה הוא
לא עושה את זה בשבעים דרכים שונות?  הרי יש
לו כל מיני עולמות… אני מתכוונת,  הסיפור
המקראי הוא מאוד מאוד יפה אבל הוא מאוד אנושי. 
מר אינסוף נמצא מעל האנושי.  אוקי,
אני מקבלת את דברי הרב קוק שיש זיקה בין הנשמה למקור הנשמה ובעקיפין בין האדם
לאל.  אבל האל בכל זאת נשגב מאתנו.  יש לו יקום, יש לו כל מיני חייזרים חביבים. יש
לו עולמות שהוא ברא והרס.  אולי הוא במקבל
מטפח עוד יקומון חמוד… מה קורה עם זה? למה אין התייחסות בתנ"ך לדברים
שנמצאים מעל לגבולות הנוכחיים של המחשבה והידיעה? 
אני לא מדברת על משנה ותלמוד,  הדרך
לקיים את המצוות, בין אדם למקום ואדם לחברו ואדם לעצמו. אני מתכוונת למידע ששייך
לעולמו של האלוהים, שיעשה לנו קצת קריצה לעתיד לבוא.  ומה עם חוש הומור? למה בתנ"ך אין
הומור?   למה סיינפלד ברוב המקרים יותר
מצחיק מהתנ"ך?  אולי אני מפספסת את
ההומור התנ"כי כי עבר זמן. בכלל, התורה היא קדושה ונצחית, אז למה היא מרגישה
כל כך אנושית? 

 

לכל התהיות האלה יש מענה מוכן מראש אצל
רבנים מפולפלים. אני כמעט יודעת
מראש מה יענו על מה שאמרתי.  בסדר,  העובדה שאי אפשר לנהל ויכוח הגיוני וקונסטרוקטיבי
על קיום או אי קיום האל מראה שמשהו בהנחת האל נמצא מעל ליכולת השפוט שלנו.  ואם כך, יש בזה משהו.  הספציפיקציה עדיין די מפריעה לי.   כולם מדברים כמה העולם רחב ומדהים, אני מרגישה
שהוא קצת משעמם. אם אלוהים היה פה, מדבר אתנו ומשחק אתנו, הידד. אבל הוא לא פה
ואני תקועה עם גזע האדם המשעמם והצפוי. אגו, תאווה, קנאה, צחוק. סט שבסוף חוזר על עצמו.   אבל
לפעמים, לרגעים, כשהאמונה פוגשת את האהבה, שהן אוחזות ידיים, מה שקרוי האינסוף
והסוף נפגשים,  אין דבר שישווה לזה.  אולי התחושה היא קצה קצהו של
ההשגה.

 

נגד הכאוס

 

הבנתי שמזל תאומים (כמטאפורה, כן? מטאפורה לזהות מסויימת שתכף אגדיר), שהוא הוירטואזי ביותר עם מילים, מצוי במקום טרומי, ילדי, טרם השפה.  השפה היא המגן של האדם בעולם, כנגד הכאוס אשר ממנו בא. 

 

 

 

      

 

 

 

כל ימיו העריץ דני ליטני את בוב דילן. אבל דילן לא כתב אף פעם שיר שגרם לי לדמוע – ולא בגלל עצב, אלא הזוהר הזה.   דפדפתי בתמונות (מנייר!) שצולמו בנסיעה עם הורי לבקור קרובים בקבוץ צפוני. הייתי כבת 16 . לא, אנחנו לא מעריכים נכון את היופי שלנו בזמן אמת;  הייתי זוהרת,  פנים וגוף של בת 16, אלא מה.  והייתי בעיקר מבוהלת, אני חושבת, מהזוהר הזה. הנעורים תמיד נתפסו אצלי כהבל זמני.  ובכל זאת, הבל חזק.   היום אני אולי רזה יותר, ומושכת יותר. אבל העדינות, השפתיים הפתוחות מעט בחיוך מבוכה, של בתולה בת 16, כנראה שאין לזה תחליף.  אולי בזכות יופיי היוליי, אף פעם לא חשבתי על כך, זכיתי לאהוב אהבה עמוקה עם בחור. את הבחור אכיר כמה חודשים אחרי שחזרתי מהנסיעה המדוברת.  הזוהרת.  האהבה ,יותר ממין שהוא רק תרגום מוחשי למה שקדם לו, היא שגרמה לאבדן התמימות.  

 

שמילסון

 

לאנשים יש חלומות שהם מכניסים בתיק ומשעינים או דוחקים למדף גבוה.  האקס שלי חלם להיות מוסיקאי, רוקר משנות השישים.   הייתה לו גיטרה אקוסטית יפה בחדר, שתמיד נשארה עטופה ותמיד הלכה אתו לכל הדירות שאליהן עבר.  זו הייתה הפעם הראשונה שישנתי אתו , קמנו בבוקר והוא הפעיל את הפטיפון ושם תקליט עם תמונה של אדם שמעולם לא ראיתי, אבל הוא נראה חמוד ומוכר כמו שכן. זה היה הארי נילסון. ראיתי סרט תעודי על חייו, Who is harry nilsson?  ריגש אותי, גרם לגלוי כל מיני שירים נסתרים.  השיר האהוב עלי הוא , הפתעה,  Gotta get up,   שיר לא מוכר שמשרה נועם כשנמצאים בנסיעות.  מסתבר שאחד השירים הידועים ביותר של נילסון, נבזז בפראות ע"י מריה קארי,  without you. ומאז הוא שלה.  לא ידעתי שהוא כתב את השיר.  גם את שיר הנושא מתוך "קאובוי של חצות" נילסון כתב,  Everybody's talking.  אבל ממש נגנבתי לשמוע את השיר שלו מתוך הפסקול של "כלבי אשמורת", נתן שם שיר מעולה.   

 

 

אני רוצה להטיב להבין את מה שעברתי בחיי ה-'אהבה'. התחלתי בתום עדין והושלכתי אל קשר אהבה חזק ומלא, בהיותי בת 16 (והוא 17).  כן, לפעמים אהבה נצתת בין שני אנשים בלא יותר ממספר שעות.  והיא אמיתית. שרירה וקיימת.  עוד לפני שקראתי שייקספיר, זכיתי לספור רומיאו ויוליה , בין נס ציונה לתל אביב (עם עצירות קלות בחיפה), שהסתיים אמנם בחתונה אך גם בגירושי בוסר בגיל 20.  ובכל זאת, לפני שהספקתי לפתח מיתוסים של אהבה זכיתי באהבה עצמה.  זכיתי להפגש בַאמת לפני שנתקלתי בחרושת השמועות המקיפה אותה.  כשבגרתי קצת, הפכתי לרומנטיקאית. אך לא רומנטיקה של אהבה אלא בעיקר של הטבע, עונות השנה, והשמיים. אולי של האמנות.  כמו הסינים שהכירו את אבק השריפה שנים וידעו על יבשות רחוקות הרבה לפני שההתפתחויות הללו הביאו את המערב לתמורות עצומות, ידיעת האהבה לא גרמה לי לעטוף אותה באשליות בהרמטיות כזו עד שלא יוותר מקום לנשימה.  האמנתי באהבה כי הכרתי אותה כאמתית. ותו לא.  הטבע לעומת זאת, היצירה, ענני החורף, הם הלכו עלי קסם מר . אי לכך התפלאתי ששמעתי שאנשים מתייחסים לאהבה בצורה אלילית. ומאוחר יותר, נדהמתי לגלות את מסורת הכפירה באהבה וכמה היא חופפת בדיוק אצל אותם אנשים, שנסיונם הרומנטי היה  כוזב ומדיף אכזריות והפרזה. 

 

 

להיות או לא

 

אני מנסה להבין אם פעם דמיינתי את עצמי עם ילד או תינוק. ולא מצליחה להזכר.  ככל שאני קוראת על נשים ועל כמיהתן לדחוף עגלת תינוק, כך  מתעצם המרחק.  תמיד ראיתי את עצמי עם מישהו, בזוגיות וכמובן נישואין. ערגתי לאהבה. לא זכור לי שערגתי לילד.  פעמיים דברו אתי בני זוגי על רצונם בילד, ומתוך אהבתנו זרמתי אתם ודברתי גם בנושא. אך בי לא התעורר רצון כזה. אני מבינה שילדים עוזרים להכות שורש בחיים (??) ואני מבינה שזו גולת הכותרת וזה להרבות חיים ומוסרי וכו.. אך אני לא מרגישה רצון להיות אמא. זה, חס וחלילה, לא אומר שאני נגד משפחתיות. מקווה לנהל זוגיות טובה ולקחת חלק במשפחה המורחבת שלנו בצורה המלאה.  אני אפילו טובה עם ילדים והם בד"כ ממש אוהבים אותי.  ועדיין, עובר קו דק ,כמעט שקוף, שמפריד אותי מאנשים שבוחרים להיות הורים. המחשבה לא נעימה לי. והמחשבה על הריון, ועל לידה, ממש רחוקה ממני.  לקח לי הרבה שנים למצוא את מקומי בעולם, עולם שאני תופסת כאכזרי ולא מובן כאחד – גם אם צפון טוב,  שהמחשבה לשנות יסודית את המקום הזה על ידי ילד או ילדה, ועוד שהם יידמו לי מבחינה גנטית, המחשבה מטרידה אותי.  והתהליך הפיזי שמוביל לילד, הריון ולידה, פה כבר הלכתי לאיבוד.   לא, אני לא יכולה לדעת שלעולם לא ארצה או שזה לא יקרה; מי יודע מה צופנים החיים? אבל כך כנראה נשמעת אישה שלא מעוניינת בילדים(?)  אין פה אנטי או תסבוך או אידיאולוגיה. פשוט אינטואיציה שאולי הדבר לא יקרה בגלגול זה; ואולי לא צריך לקרות.

 

מבצר הרוח

 

קשה להיות בת מזל דגים. דגים ככינוי למבנה נפשי שאולי מאפיין אנשים שנולדו באיזור חודש אדר.  אנשים רגישים, שמכילים כמעט את כולם ואף אחד לא מבין. אנשים סודיים.  שלא יכולים להפסיק לנוע בגלל התחושה שרק הסוד מעניק. שלא יכולים להתוודות יותר בפני איש.

באמצע תכנון החתונה והשקיעה בחיים, תכנון מסיבת רווקות עם חברות, עבודה, משפחה, אני נאבקת על זהות שברירית:  אדם סודי, צללית שאינה נראית אלא כשחומקת מעיני האנשים. נכון, יש פה הפרזות רומנטיות. כוונתי שאני מביטה בנפשי ומוצאת שאפשר להאמין, שיש צורך בהרחבת ההשגה המוסרית הרבה מעבר למשוער. איך זה מתבטא? למשל, בקשר בין הזיכרון לנבואה.  קשר הפוך (זיכרון זה לעמוד בהווה ולנוע תודעתית לעבר. נבואה זה לעמוד בהווה ולנוע תודעתית לעתיד).  התחלתי להבין את הקשר בין אובססיביות הזיכרון לתשוקת הנבואה, שהנה רצון לדבר עם הבורא (אם יש ואם הוא מדבר).  כל זה מביך מאוד, מביך יותר מעירום. אולי מוטב שלא לכתבו. אבל עירום לא חייב להיות מביך, הוא יכול להיות תופעת נוף, כמו למשל בפורנוגרפיה שהדבר הבעייתי בה היא הפיכתו של הגוף לנוף. עירום דווקא צריך להביך כי מבוכה היא מאפיין אנושי ממדרגה עליונה, מאפיין של תמימות. ותמימות, או תום, היא היפוך ה-מות,  מאפשרת להגביר את כח החיים. והפחתתה היא הפחתת החיים.  לכן פורנוגרפיה זה רע אבל גם מסנוור, בצורה אחרת.  

נחזור לסוד.  בגילאי 24-27 עברתי שנויים ברמה הרוחנית.  זה היה כל כך טוטאלי, וכל כך לא מוסבר ברמה החיצונית, עד שנאלצתי להמציא אחת. בחלקו, הצלחתי לתלות את זה בבנאדם אחר ובסדרת ארועים שקרו. אבל האמת שאין הסבר. לפעמים אני חוזרת למקומות הללו, כאילו שבתי למבצר הרוח, ושומעת את נשימותיי מלבינות מפחד.   הקושי האמיתי כפול: למצוא את הדרך החוצה מהמבצר, ולשמור על הדרך חזרה.  בעבודת עמל, אני חושבת שהצלחתי בשניהם.  

בעבר כתבתי שכל מסר, כל תקשורת, הוא תולדה של שבר. אז כנראה שזה מה שזה.