להיות או לא

 

אני מנסה להבין אם פעם דמיינתי את עצמי עם ילד או תינוק. ולא מצליחה להזכר.  ככל שאני קוראת על נשים ועל כמיהתן לדחוף עגלת תינוק, כך  מתעצם המרחק.  תמיד ראיתי את עצמי עם מישהו, בזוגיות וכמובן נישואין. ערגתי לאהבה. לא זכור לי שערגתי לילד.  פעמיים דברו אתי בני זוגי על רצונם בילד, ומתוך אהבתנו זרמתי אתם ודברתי גם בנושא. אך בי לא התעורר רצון כזה. אני מבינה שילדים עוזרים להכות שורש בחיים (??) ואני מבינה שזו גולת הכותרת וזה להרבות חיים ומוסרי וכו.. אך אני לא מרגישה רצון להיות אמא. זה, חס וחלילה, לא אומר שאני נגד משפחתיות. מקווה לנהל זוגיות טובה ולקחת חלק במשפחה המורחבת שלנו בצורה המלאה.  אני אפילו טובה עם ילדים והם בד"כ ממש אוהבים אותי.  ועדיין, עובר קו דק ,כמעט שקוף, שמפריד אותי מאנשים שבוחרים להיות הורים. המחשבה לא נעימה לי. והמחשבה על הריון, ועל לידה, ממש רחוקה ממני.  לקח לי הרבה שנים למצוא את מקומי בעולם, עולם שאני תופסת כאכזרי ולא מובן כאחד – גם אם צפון טוב,  שהמחשבה לשנות יסודית את המקום הזה על ידי ילד או ילדה, ועוד שהם יידמו לי מבחינה גנטית, המחשבה מטרידה אותי.  והתהליך הפיזי שמוביל לילד, הריון ולידה, פה כבר הלכתי לאיבוד.   לא, אני לא יכולה לדעת שלעולם לא ארצה או שזה לא יקרה; מי יודע מה צופנים החיים? אבל כך כנראה נשמעת אישה שלא מעוניינת בילדים(?)  אין פה אנטי או תסבוך או אידיאולוגיה. פשוט אינטואיציה שאולי הדבר לא יקרה בגלגול זה; ואולי לא צריך לקרות.

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s