כל ימיו העריץ דני ליטני את בוב דילן. אבל דילן לא כתב אף פעם שיר שגרם לי לדמוע – ולא בגלל עצב, אלא הזוהר הזה.   דפדפתי בתמונות (מנייר!) שצולמו בנסיעה עם הורי לבקור קרובים בקבוץ צפוני. הייתי כבת 16 . לא, אנחנו לא מעריכים נכון את היופי שלנו בזמן אמת;  הייתי זוהרת,  פנים וגוף של בת 16, אלא מה.  והייתי בעיקר מבוהלת, אני חושבת, מהזוהר הזה. הנעורים תמיד נתפסו אצלי כהבל זמני.  ובכל זאת, הבל חזק.   היום אני אולי רזה יותר, ומושכת יותר. אבל העדינות, השפתיים הפתוחות מעט בחיוך מבוכה, של בתולה בת 16, כנראה שאין לזה תחליף.  אולי בזכות יופיי היוליי, אף פעם לא חשבתי על כך, זכיתי לאהוב אהבה עמוקה עם בחור. את הבחור אכיר כמה חודשים אחרי שחזרתי מהנסיעה המדוברת.  הזוהרת.  האהבה ,יותר ממין שהוא רק תרגום מוחשי למה שקדם לו, היא שגרמה לאבדן התמימות.  

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s