על ההכרח להאזין למה שאתה אומר באמצעות שתיקה

 

הדיבור מעצים את הפער בין האדם לבין
החיים.  את התהום בין האדם לבין האלוהים
שהוא המציאות האולטימטיבית. ובכל זאת, החיים והארציות הם רצונו העצום, המרגש, של
אלוהים (זה למעשה מה שאומרת הקבלה, וגם החסידות).  

הדיבור הוירטואזי ביותר מצוי אצל בני מזל תאומים. הוא חי כמו אדם ששט על מים
שחורים, מפחידים וזועמים (לפעמים רוגעים). 
על מה הוא שט?  הסירות הן המילים
שלו.  הוא משתמש בהם כדי להציל את נפשו
ולהמשיך לחיות.  הן מניעות אותו ממקום
למקום, אך גם מאפשרות לו להמשיך לחיות. 
הוא משתמש בדיבור באופן אחר מזה של שאר המזלות. להבדיל, דגים, הוא מזל
השתיקה, הוא זה שבסופו של דבר רוצה לרדת מהסירה ולצלול עמוק במים השחורים. ואחרי
שיצלול בהם לעומק, ישחה אנה ואנה,  אולי
יעלה בידו לעלות ולמשוט משם את כל הנופלים. 
לשם כך, כדי לחיות בתוך המים, המילים אינן משחקות תפקיד.  לפחות לא התפקיד שהן משחקות אצל תאומים. אבל מה
שהבנתי היה שבמפגש בין דגים לתאומים יש עצמה אדירה, כי המילים של התאומים יכולות ,
אם נלכדות בשפתיו של הדגיג,  לרדת למטה אתו.
ואז הן כבר לא הופכות למילים ממש, אלא לגשרים. למערכת סמלים , ליהלומים. בקצרה,
למשהו אחר מלבד סירות מילוט, מלבד התנועה שהנן. 

מעניין מאוד שיש שני צירים משמעותיים
ביהדות, מאז הולדת האומה הישראלית (כוונתי לאחר תקופת האבות): משה רבנו ודוד
המלך.  משה רבנו נולד ומת ב-ז' באדר. ואילו
דוד המלך נולד ומת ב-ו' סיוון.  משה בן מזל
דגים ודוד בן מזל תאומים.  הולדת משה קרובה
לחג הפורים, משנכנס אדר מרבין בשמחה. 
הולדת דוד בחודש סיוון כרוכה במתן התורה מסיני. אלו שני צירים משמעותיים
ביהדות.   כל אחד מהם מנהיג, אבל אחרת
לגמרי. משה רבנו הוביל את העם ממש כמו אב ואם, ברחמים, לקח אותו כשהיו פירורים ואסף
אותו יחד, הביא אותו למרגלות ארץ ישראל ונמוג. משה ידע לספוג את כל הביזיונות ואת
כל ההתעמרויות בו והמשיך לאהוב. משה ידע לאהוב מאוד את העם,  אפילו יותר משאהב את אלוהים אהב את עמו. דוד
המלך הוא פאר הישראליות, המלוכה והעצמה. 
אדמוני, מהיר, וירטואוז, שנוא ואהוב .  מתפקע מרוחניות מרוח חיים.  דוד אהב את אלוהים לדעתי יותר משאהב את ישראל.
אבל בתקופתו לא היה צורך לאהוב את ישראל כמו אב ואם, האומה הייתה שרירה וקיימת
בארצה. הייתה לה זהות ופנים. 

 

כל אחד מהמנהיגים היה נכון לתקופתו
ולמקום בו האל הניח אותו.  משה לא היה איש
של מילים, ורצה להיפגש עם האלוהים פנים מול פנים. ואני חושבת, יותר משרצה לדבר עם
האלוהים,  רצה להיות קרוב וסמוך אל אהבתו.  דוד המלך רצה –וידע- לדבר עם האל, גם במקומות
הכי אפלים בתהומות של התהומות של העולם הזה. היכולת לחוש את החידלון, את התוהו
שבעולמנו, מעניקה לאדם את היכולת גם לחוש את הסיפוק שביצירה. מי שיודע שיש עולם
תוהו – אינו שרוי בתוכו. הוא עובר לבוהו – בוא הוא, עולם העשייה והיש.  הוא יצר את המילים כגשרים בין התהומות לבין אור
האינסוף המקיף אותם. דוד אהב את האל כל כך ובפיו היו המילים הכי יפות, מילות ספר
תהילים, שהאל נענה לו ועבר בגשרים ולטף את שערו האדמוני. בפי דויד המלך התהפכו
המילים והשתיקות:  "לך דומיה
תהילה".  דוד היה מוסיקאי, משה רבנו
לא.  משה אמנם חבר את שירת האזינו, אך אין בה בטוי לעצמיותו אלא ענוותו, נעלם
כשעם ישראל החל עובר מרעיון למציאות.  דוד
המלך נטמן בקבר דוד.   דוד נתפס כנער,
ואילו משה כזקן. ולא בכדי.  נשמת ישראל
בעצם עוברת מהזהות של משה לדוד.  משה, יותר
מכל אדם,  התקרב לאל באהבתו עד שנדמה לו.
שהרי, אין לדעת את מקום קבורתו.  במו ידיו
יצר את הדבר שהכי נתאווה לו,  הוא הוציא את
עם ישראל ממצרים והביאו למרגלות ארץ ישראל; שם, על הר נבו, נסתיימה שליחותו.  

דוד המלך חי בתקופה בה הרוחניות
הפוליטית שייצג נבדלה מהרוחניות ה 'דתית', שייצגו הנביאים (אשר שבו והוכיחו
אותו על מעשיו).  דוד מייצג את הנבדלות, משה את האחדות. לכן דוד מדבר ומשה שותק. 

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s