סינדרום זה או אחר

 

העולם מתפקע מאשליות ואני רוצה להגדיר משהו, להניח שפה. 

אני? כרגע עסוקה בהכנות הבלתי פוסקות.  זה מן מצב מוזר, מצבי.  אני מאורסת ועומדת להתחתן אבל נושא הילדים רחוק ממני. האם אהיה אמא טובה?  כן. אך אני לא שם והנושא לא עלה בדעתי בשנים האחרונות. משום מה, דווקא הבחורים שיצאתי אתם מאוד רצו ילד אתי/ ממני.  הנושא העסיק אותם ועלה במהלך הקשר.  בסוף הכרתי את מ' ולאחר מערכת יחסים פתלתלה החלטנו להתארס. ושוב, הוא רוצה ילדים ואני עוד לא יודעת.  האם זה מקרה?  זה לא מקרה.  ולמה נשים רבות בגילאי 30+ מוצאות את עצמן לבד, כמהות לילד?   כי החברה שבה אנו חיות השלתה אותנו. האשליה התחילה בתחילת שנות האלפיים ורק המשיכה וקבלה תפנית אפלה יותר. לא רק שאין שוויון בין גברים לנשים, אלא שכעת הסמכויות שנשים לקחו לעצמן (ובצדק) בחמישים השנים האחרונות, חוזרת בריבית דריבית.  קבלנו אוטונומיה (חלקית מאוד) בשוק התעסוקה, בזכויות קניין וירושה, בייצוג בפוליטיקה? שלמנו בתחום היקר ביותר, הבית שלנו.  הדברים הם פשוטים: גבר רוצה להבטיח לעצמו בטחון כלכלי, עליונות כלכלית, ולהנשא לאישה צעירה ככל האפשר.  יכול להיות שבמהלך חיי הנישואין וההורות הוא עולה רוחנית, אבל בבסיס הוא שייך ל"עולם הזה" וככל שהוא מתבגר והופך לגבר (גבריות היא תהליך שמושג במאמץ. אתה לא נולד גבר אלא זוכה בגבריות בתחרות בלתי פוסקת), לא יקריב את האינטרס שלו בשביל אדם אחר.  אישה בת 30 זה אדם; עולם אחר. אישה בת 20 זו נערה. זה לא אומר שאין חתונות אצל בנות 30 ואפילו 35, אך ברמה הסטטיסטית אישה זוכה בנשיותה על ידי שהיא מבטיחה את נעוריה לאדם אחר, לגבר. כלומר לבעלה.  הגבר מוקיר לה תודה ומקדיש את משאביו הכלכליים והנפשיים אליה.  לצד זה הוא וגם היא מתפתחים רוחנית ומוסרית.  

אוסף שקרים בני תקופתנו: היום יש "משפחה חדשה", אפשר גם בלי גבר שיהיה אבא, אפשר תרומת זרע, זוגיות עם אשה ושהגבר בכלל לא יהיה,  אפילו לא צריך זוגיות, אפשר עם החברה הכי טובה או לבד… אישה יכולה הכל היום, יש מקום לכולן.    וזה שקר, אך בניגוד לשקרים הקטנים שהפרסומות דוחפות לנו לפנים, מדובר בשקר יסודי שנשים ישלמו עליו בחייהן והילד (אם יוולד) ישלם עליו בחיים שלו.  מדובר בליברליות מזוייפת, אבל הליברליזם נשען על "כל בני האדם נולדו שווים" וזה כבר לא נכון!  ואין שוויון בין גברים לנשים.  וכל השקרים של שנות האלפיים, שדחקו נשים אל שנות השלושים שלהן (רובן מזכירות ועו"סיות ומורות, קרי, מקצועות בקטגוריות שכר נמוכה) בעודן לא מתמסדות, נעטפו עכשיו במעטפת שקרית נוספת, שכביכול אינספור אפשרויות מסביב ונטל העבר הארכאי (שנדרש מאתנו להתאמץ ולהסתדר עם בנזוג ולהתחתן) – התגברנו עליו.   בניגוד לשקר היווני, שעלה 300 מיליארד דולר לכמה אירופאים דשנים,  מדובר בשקר שקורע אט אט אבל בטוח, חלקם נרחבים מהחברה המערבית והמועילה ביותר בכדור הארץ. אבל כמו תמיד, נשים משלמות מחיר מלא, שקט, על הנסיונות החברתיים הקצוניים ביותר. 


 

שתיקה היא תוצאה של שני מצבים: או שאין מה להגיד. או שיש יותר מדי. אצלי, והעומס מתרכז במרווחים בין האותיות.  הייתי במצבים מסוכנים מאוד בחיי, ורק עכשיו אני מתחילה לעשות הערכה.  לא רק הרכבת הקלה שכמעט דרסה, מצבים מסוכנים. איך יצאתי מזה בקלילות?  אולי כי אני אדם קצת תמים. ותמימות שומרת על האדם כמו שבגדים שומרים את חום הגוף. היא לא יכולה לנצח הכל, אבל היא עושה משהו.  אם אדם שומר על התמימות אז יש לו סכוי. יש אנשים, אתה שם להם מוסיקה והם מתחילים לרקוד? ככה לבי היה עם אהבה.  היום כבר לא, אבל על הזכרונות אני שומרת. זכרון של אהבה, של רגש מאוד חזק, מכיל קומבינציה של תמימות יחד עם פקחון. שני תבלינים שכמעט לא נפגשים, אבל באהבה דווקא כן פוגשים אותם יחד. אז החלקים היפים הזוהרים האלה שומרים עלי, שמרו עלי גם פעם.  הדבר המסוכן באמת זה הניתוק. לא משנה מה אדם עובר, עדיף להתמודד ולהפגש עם זה (ועם עצמך) מאשר לברוח. לקבל את עצמך, לקבל אנשים אחרים, את כולנו. לא לברוח למרות שזה מוסיף רוח. לאהוב אומר לפחד פחות. 

 

 

אבל ימי "המיצרים" שלי התחילו כבר ביוני, כשקראתי את ספרו של יובל נח הררי, "קצור תולדות האנושות".  חפשתי מישהו חזק דיו שיכול לנפץ את תחושת הנוחות שערסלה אותי מאז אירוסיי, שחנקה עד שלא יכולתי לנשום.  ואכן, בתום יומיים של קריאה דרוכה, הצצתי החוצה וראיתי שכל מה שסביב זז ממקומו.  אולי זו כוחה של גאונות נח הררי? אך כוחה של אמונה לקחת את הדברים שזזו ממקומם ולהתיישב דווקא שם, ולמצוא משמעות חדשה בשנוי הקשה.  

אין בעולם קסם. אבל יש בעולמי נקודה אחת של אור, שתמיד תמיד, כשהעצב מאיים לכסות, היא פורצת בחזקה ובוהקת אלי בעזות; ללמוד את תורת ליקוטי מוהר"ן של הרב נחמן מברסלב,  דרך שיעוריו של הרב שלי.  השילוב הזה, תורה כה חזקה ופראית שהקדימה את זמנה (ועדיין איננו מסוגלים לרדת לסף דעתה), יוצאת מפיו של אדם שהוא אמנם גאון וידען, שנטוע בממסד הדתי לאומי ומקורב לאנשי ממסד נכבדים. השלוב הזה יוצר משהו אחר, חדש (כמו שאותיות יוצרות מילה? כמו שיסודות יוצרים תרכובת?)  וחזק, וטוב ושמח.  זה היה השילוב הזה, כשהרב למד את תורת רב נחמן מברסלב על הפוסט מודרניזם (תורה ל"ד), שמשם החל הפקסל המהבהב להיות למאיר. והנה, שמו של המכון בו מלמד הרב שלי הוא "מכון מאיר".  שילוב רוחניות פראית ועצומה, יחד עם ידענות גאונית, עם ממסדיות ומעל לכל מעל לכל אחריות ברמה הפרטית והכללית (המאפיינת את הציבור הדתי לאומי), הוא הנתיב הרוחני שאליו תטה התשובה, אם יש תשובה כזו, בארצנו.  

 

להמשיך לעבר

 

עכשיו ימי "בין המיצרים" , מה שאומר שיש אישור להיות מבואסת.  אוקיי, לא חסר על מה.  אבל רציתי לעמוד על הקשי להיות אישה.  זה כמו מן ספוג שסופג וסופג ומתנפח ברגשות. גם אם את אישה שמחה, את עדיין מכילה וסופגת ומרגישה. וזוכרת… בקצור, לא קל.  אחת הסיבות שקשה לי (למי לא קשה?) זה שאני שונאת להרגיש מפסידה, שאחרים מנצחים אותי.  ולהיות אישה זה לפרוש מהמירוץ. אז מה יותר מביס מזה?  ככה, רוב הזמן, המנגנון המחשבתי שלי עובד.  בדיוק בגלל זה חשוב מאד שיצמחו סביבנו נשים עם רוחניות חזקה ועצמה שיעבירו את הידיעות שלהן לנשים אחרות.  

 

אישה כזו, שיוצאת ממנה כזו חוכמה שהיא קורנת, זו הרבנית ימימה מזרחי.  שמעתי עכשיו את השיעור שלה על פרשת פנחס.  הוזכרו הרבה דברים אבל גם, ניתן כבוד לצער הנשי. צער שגברים ממהרים להקטין או לחילופין לברוח מפניו.  צער או יגון או פשוט תחושה שאנחנו עולות על גדולתנו, כמו הים. כן, האישה היא כמו הים המתגעגע לשמיים.  צער שאם ממשיכים איתו יש בו גם שמחה. אישה מצטערת ובוכה, גם שמחה בצערה. אישה יודעת מה הערך של דמעה, היא גם יכולה לשמוח בדמעותיה. לא על הסיבה לצער, על העובדה שהוא עבר דרכנו עכשיו ומפנה את לבנו למה שמעבר. אם בורחים מרגש, הוא לא מניח. אם מתמסרים לו, אפשר לעבור הלאה.  לכן נשים מתאבלות טוב יותר מגברים.   בחמש השנים האחרונות אני לומדת תורה בעיקר מפי הרב שלי, שהוא גאון עצום ומלומד שאין דבר כזה. אני לומדת גם מעוד רבנים. אבל כולם גברים.  רק לאחרונה, אולי בגלל השנויים האישיים בחיי, אני מתחילה להרגיש שחסר לי ללמוד תורה מפי אישה.  מפיה של רבנית.  כי לא משנה כמה גדול הרב, הוא לא אישה ולא יכול למסור לי תורה שאישה מוסרת. 

 

ואני אגיד משהו מפתיע ? ללמוד תורה מפיה של רבנית כזו גדולה אולי יותר גדול מללמוד תורה מפיו של רב, גדול ככל שיהיה.  אומרים שנבואת שרה אמנו גדולה הייתה מנבואת אברהם אבינו.  אישה זה… הקרבה. אבל הקרבה זה מלשון קרוב.  אישה זה לחוות את העולם מקרוב.  השכל, שהוא מנגנון הפשטה, זה להרחיק.   צריך כמובן שכל, צריך להרחיק ולנתח ולהגדיר. אבל זה לא מספיק.  אחרי שמגדירים ומנתחים צריכים להתקרב, צריכים להפגש.  אני רוצה להשתמש בימים האלו, ימי בין המיצרים, כדי להגיע להחלטות נבונות יותר. למשל,  לחתוך ממני דברים שמעיקים על הזיכרון ועל תשומת הלב הרגשית שלי.  כל היומן שלי מלא ערגות. מלא רגשות, צללי אהבה.  עלי להניח לאטם לצללים לצלול אל הים של הזיכרון. ולהמשיך הלאה. לאן?  אני מאמינה שלהמשיך אל הטוב ואת הטוב.  התקווה, האמונה בטוב,  עליהם צריך להאבק שוב ושוב כי הם מקיימים אותי כאן. לא רק האוכל שאני אוכלת והשתייה שאני שותה, לא רק הכסף שאני מצליחה להשיג. הם מקיימים אותי בחומר. אבל ברוח,  האמונה שיש תכלית והיא טובה, רק היא יכולה לקיים אותי. יכולה להמשיך אותי לעבר הטוב.