בסופו של דבר הפסקתי עם הדת וכל זה

 

בסופו של דבר הפסקתי עם הדת וכל זה כי
אלוהים לא דיבר אתי וכי ראיתי שזה לא הולך לשום מקום.  עוד תפילה בבית כנסת, עוד רחש אקסטאטי, עוד
תחושה של קרבה רוחנית אל מי שלא נמצא שם באמת?  
הדת היא התרחשות חברתית מעל לכל. אנשים שמקיימים את כל חייהם בצל מישהו שלא
מסתכל להם בעיניים.  מובן שאני מכבדת את
הדת. אני יודעת שבמקומות הכי חשוכים, כשהכול אדיש, האמונה והמערך הדתי בנו אותי.
אני יודעת שהרב הוא אדם דגול וחזק רוחנית ואנושית והוא משה אותי מהמקום אליו
החלקתי, אחרי הסדיזם והפירוק שעברתי בצעירותי.  ואחרי הסדיזם העצמי.

אני יודעת שיש יותר משניתן לכתוב. שיש
אלמנטים של אמת. ולכן ניתן להסתכל על ההתרחקות שלי בשני אופנים:  או שהבנתי שזה לא הולך לשום מקום. או שהבנתי
שזה אמיתי מעל לכל מהלך, ובמילא, המהלך לא משנה את האמת. ואז אני מעדיפה
להתרחק כדי להתקרב בעצם.  כך או כך, אני לא שם.   לא רואה את עצמי בבית כנסת
אלא מטעמים תרבותיים חברתיים.   בשורה
התחתונה הכאב העצום הוא שהאל, למרות תחנוניי, לא עזר לי בפצע הקשה שחוויתי ושאני
חיה יום יום. למרות הכול אני אדם טוב ואשאר כזו גם בלי קשר לחוקים אלו או
אחרים. 

 

לא מאלוהים אני מתרחקת אלא מהדת שנותנת
אשליה ציבורית של דיאלוג עם האל. וזה עומד בסתירה לחוויה שלי בעולם: העולם שלנו
ריק מאלוהים.  ועד שהשכינה לא תחזור,
הנבואה, המשיח וכל זה (אם מאמצים את הטרמינולוגיה הדתית) אין משמעות גדולה למעשי הפולחן
המדומים שלי ושל אחרים.  אולי של הציבור,
לא של הבודדים.  אני אדם אינדיבידואלי יותר מחברתי ופה דרכי ודרכו של
הרב נפרדות. הוא רואה את ההתרחשות מול אלוהים כהתרחשות של ציבור מול האל.  ומטבע הדברים, הוא ורבנים אחרים רואים את
עצמם ואת גדולי ישראל (הן ההנהגה הרוחנית והן ההנהגה הפוליטית) כקרובים, הדוחפים והמייצגים
של ההתרחשות הזו. ואני פשוט לא יכולה להסכים עם זה.   משהו בי, אולי בגלל התקופה ואולי בגלל מי
שאני, רואה בסיפורו של המבט הבודד, של היחיד, את מלוא המשמעות. אדם נולד לבד ומת
לבד.  אני רואה בצידי הדרכים הנטושות
מעט,  באור החיוור, בפרה גועה ממרחק, שם
אני רואה משמעות ושם אני רואה הזדמנות לדיאלוג עם האל לא פחות.  אני רואה בריכוז כל התשוקה הרוחנית והדתית בעולם
שמייצג בית המקדש והכוהנים וההיררכיה שנוצרת שם, משהו שעומד בניגוד לנשמה שלי.
הנשמה שלי בודדה, היא יחידה.   אני מכירה
בחברה ומבינה ומכבדת אותה. אני לעולם לא אוכל לתפוס את עצמי קודם כחלק מכלל
ואח"כ כפרט. זה תמיד יהיה קודם פרט. זו התקופה שלנו, האינדיבידואלית. 

 

אני מבינה משהו על ישו שלא הבנתי קודם: כמה הוא הקדים את זמנו באלפי שנים. הוא הבין שלא
יכול להיות שהקשר בין האדם לאלוהים יעבור רק דרך הממסד הכוהני בבית המקדש.  רק דרך היררכיות שונות ומשונות שהסתעפו להן
מדור לדור. אנשים רוצים שידברו אליהם בגובה העיניים וידברו אליהם באמת. אנשים
רוצים להיות קיימים בזכות עצמם, בזכות קיומם השברירי הזמני, הבינוני.  הם רוצים שיכירו ויכבדו את הקיום הזה.  מה לי ושושלות רבניות?  הרב עושה דבר גדול מצדו, הוא משרת את הציבור,
הוא מקריב את חייו ואת זמנו ושעותיו כדי להועיל לאנשים אחרים. אבל מה יוצא מזה לכל
אחד מאותם אחרים? הם לא מקריבים את חייהם בצורה דומה, הם לא עוברים תנועה רוחנית
דומה.  הם פשוט אמצעי עבור אותו רב.  ומה בכך? היו קיימים או לא היו קיימים, במבט
הנוכחי של הצדיק על הציבור, הציבור הוא רק גלימה בה הוא נעטף בדרכו אל המקדש. 

 

פרידות

 

לא יודעת איך להסביר, אבל אני והדת היהודית סיימנו.  כמו במערכת יחסים טוטאלית שלא מובילה לנישואים מכל מיני סיבות? אז ככה אני והדת.  הזיקה תמיד תהיה, הכבוד, הכרה בדברים שעברתי, הזיכרונות… אבל הפרק הזה של 5.5 שנים, מערכת היחסים, תמה. לפחות מצדי. הלכתי הכי רחוק שיכולתי, שמרתי חלקית שבת וכשרות, עקבתי בעניין אחר חגי ישראל, נעתי קדימה ואחורה בתפילה,  השקעתי נתח זמן עצום בלימוד, והגעתי למצב שידעתי לנתח דפים מהמקורות במומחיות מסויימת, שהבנתי את ליקוטי מוהר"ן טוב מכמה ברסלבים,  שקלטתי סוגיה בגמרא בצורה גמישה, והבנתי משהו עקרוני על הנפש הדתית. והבנתי שאני לא באמת שם. מאידך, הבנתי שמשהו בי תמיד היה ויהיה שם, ככל שאני אנושית.  בדת יש משהו אוניברסלי שמתלבש על האדם, בייחוד אם הוא רגיש ושואל שאלות. איך אמר ידיד שלי? הדת מתלבשת על נקודת הטפשות.  כמו דונאלד טרמפ, בדת יש משהו שאי אפשר לסתור.  תנסו להתעסק איתה, ויעלו אלף טיעונים נגדיים שישאירו אתכם בפנים, בועטים וצועקים. הדרך להתרחק היא בשתיקה. כמו שהתקרבתי לדת בשתיקה, כך אני מתרחקת.  בלי צלצולים ורעש, בלי שנאה, או חוסר כבוד. ליצור סביבי וואקום, מרחב ריק, ניתוק.  המצב הבא שלו אני זקוקה, הוא המצב היצירתי הממושך המעניין אותי באמת זה הניתוק המודע. 

 

יעד

 

 נשים מתחתנות ונעלמות, אמר הידיד. לאן? אין לאף אחד מושג, השיב.  נחלשתי בדתי תוך כדי השהות בהולנד, לשם נסעתי לעשרה ימים האחרונים. היהדות נתנה הרבה בחמש השנים האחרונות, וזכיתי ללמוד אצל הטובים ברבנים. ועכשיו אני צריכה להתרחק מעצמי. אחרי הכל, אם את לא יכולה להיות מי שאת, אין לך כלום. לקחתי מכל דבר בחיים, כל תחנה, בדיוק מה שאני צריכה.  ומכל מה שראיתי בהולנד נגע בי ביותר הביקור במוזיאון ואן גוך באמסטרדם.  הוא היה חולה, המסכן. ולא ראה כסף אלא מאחיו תיאו, שלקח לעצמו לא מעט מהעבודות ועשה קופה. מה שכן, משפחת ואן גוך השכילה לעשות צעדים חשובים אחרי מותו של בן משפחתם. הוא היה מקושר לכל הציירים הגדולים בתקופתו, פשוט חבוט מבפנים. איש מסכן. עליתי את הקומות במוזיאן באמסטרדם ורחמתי עליו. ההולנדים כל כך משעממים שצריך היה להיות מטורף כדי להחלץ מהנוקשות הצהוב תירס שלהם.  הצייר הכי גדול שלהם מטורף.  אבל לא צריך להיות מטורף כדי להיות גרמני.  את הטיול חתמנו בעיר קלן . עשינו קניות בחנות רפאים, חנות שמוכרת תחפושות מגניבות ואפלות, כמו זו שהד"ר הארפר הגיבור, קנה בה מסכת נשף בסרט "עיניים עצומות לרווחה". בלילה השתתפנו במסיבת פיראטים ורוחות אנדרגראונדית.  קניתי תיק בלתי נתפס, עם שושנים לבנות ואפורות, שמקשטות קברים. 

אני חייבת לנסוע ללאס וגאס בהקדם, לעיר שמעוררת את יצר הביזה והבזיון.  אני פשוט חייבת לחוות את הדבר הזה כמה שיותר מהר.  

 

להתרחק מעצמך

מרחקים עושים לי טוב, במיוחד במהירות של 180 קמ"ש, במכונית BMW על כביש בן 6 נתיבים. והמרחק הכי טוב הוא המרחק מעצמי. ענני הסערה כבדים.  הגשם הפתיע אותי, שמח נורא, התערב בדמעות. אני מרגישה כמו ערפד ששחררו מארונו לרחובות הערים; לטייל, לנשוך, להפגש.  להזכר איך ללכת אחרי כל הסבל שספגתי בארץ. 

אני חושבת שהזהות שלנו היא דתית, לאומית וכללית. בזהירות, אפשר לזהות את החרדים כנושאי הדת והתורניות, ואת הדתיים לאומיים עם ארץ ישראל והפן הלאומי. והחילוניים עם האנשים בעצם, העם, כלומר בזהות הכללית.  לא משנה כמה אבקר בבית כנסת, אצום ביום כפור, אנשק את אבני הכותל וחומות העיר, אצפה בשקיעה מהרי יהודה,  שום דבר לא ימלא את ראותיי כמו להיות בנכר. בין הלא יהודיים, בין האחרים.  שם אני מקבלת צורה ושפה שמעולם לא דברתי.  שם אני במרחק מעצמי, נוטלת סמכויות זרות. אני אפסית.

 

        

   

השקט שאחרי הסערה :)

 

 

 

 

 

   
   

 

 

 

 

טובות שתי טבעות מן האחת…

           
     
   

 

 

 

      חפץ לא מזוהה  …  שהתקבל מאחת הדודות המבוגרות  

 

 

   
    

 

 

                

 

 

מהו הדמיון של אדם לעומת דמיונותיו של אלוהים?

 

יש לי זכות
גדולה ללמוד עם רב בעל רוחניות וידענות בקנה מידה עולמי. רב שהוא גם חבר נכבד מציבור
הכפות הסרוגות ואינדיבידואליסט במידה רבה. 
ועם זאת,  מה שמפריע לי וחוסם את
הפיכתי לאדם דתי (כרגע אני מגדירה את עצמי מסורתית או בעלת זיקה למסורת)  הוא הנטייה של אנשים אלה, קרי דתיים, להשליך
מתחושותיהם לגבי האל, שלא מקיים אתם כרגע מערכת יחסים, אל יחסיהם עם  צבורים אחרים בחברה שבה הם חיים. 

הדבר יכול להתבטא בביטול רוחניות שהיא
חילונית ביסודה או, בהשתקת המחשבה ו 'הדממה' בפני גדולים או שועי ישראל.  נטיות אלו גורמות להדממת האנושיות הטבעית, למול
תחושת שווא של ידיעת  האלוהים.  הם מבטאים זאת פחות בקנאות (שהיא תופעה שולית
יחסית ביהדות) אלא במחיקה של צבורים שלמים שעברו מהפיכות בעשורים האחרונים: כגון
הומוסקסואלים,ערבים ישראלים, ונשים.

 

 אני שותה בצמא את מערכת הערכים הפנומנאלית של
הציבור הדתי לאומי, ביחס הקהילתי, ביחס לזוגיות ולערכי הבית, לחינוך ולתרבות. אבל
לצד זה מסויגת מיחסו לישראל ולצבא.  גם
בכתבי הרב קוק כשלתי מלהתחבר לממד המחשבתי הזה.  
קל להשליך למערכת הצבאית ערגות דתיות. בייחוד שאנחנו מוקפים בשכנים שעושים
פחות או יותר אותו דבר באשר לצבאותיהם ואדמותיהם.   מאחר שבלי הצבא אין מדינת ישראל, הצבא מולחם לארץ,
כאדמה מקודשת שעליה נאבקים בדם, אש ותמרות עשן.  
 הציבור הדתי לאומי רואה את
צה"ל כמוסד דרכו האומה שלנו מקיימת מערכת יחסים עם האל בעידן שאיננו כולל
נבואה ומקדש.

אבל אני? אני אוהבת  את ישראל מסיבה אחת : זה ביתי, פה נולדתי,
אינני מכירה ארץ אחרת. זה מרחב הילדות שלי, הנעורים, החיים.  לפה הגיעו בני משפחתי, סבא וסבא משני הצדדים,
פה הכירו הוריי התחתנו גדלו אותי למדו וכן הלאה.  אבי חזר מהמילואים עם רובה על הכתף, כי כך זה
היה . אמי שרתה בחיל האוויר ולמדה אותי להוקיר את צה"ל כי זו המציאות של
חייה וחיינו. ובהתאם,  אני אוהבת את ישראל
כי זה בית.  כשמדברים על הבית שלי במונחים
זרים ומוזרים? קשה לי. ארץ ישראל תובעת יחס טבעי וחי, אפילו שהאדמה שותקת:  ארץ ישראל היא אדמה. היא קודם כל מקום. היא
מרחב.  וכך ראוי – מוסרית – להתייחס אליה.

 

זרם הציונות הדתית מרבה לדבר בהערכה על
החילונים.  הוא מכיר בחילוניות ואומר
שתופעה זו היא "שלב", ב"פעמי משיח".  בהתאם, הזרם הזה ממהר להיכנס לתקשורת, לדרגי
הפיקוד בצבא, לתרבות ולכל מעוזי הישראליות בתחושת שליחות  ובערגה להנהיג ולהוביל.   דבר אחד הציבור הדתי לאומי לא באמת יודע: מהי
החילונית ומה ערכה ה"סגולי" הרוחני? 
מה יש בחילוניות שראוי לאמץ? האם זה אורך השרוולים, הנטייה לשרת
בצה"ל, הנטייה לנגב חומוס?  כשרבניהם
שבים ומנסים לענות על השאלה, אולי מתוך תחושה שברגע שיענו, יוכלו להפקיע אותה אל
הציבור שלהם ולמלא את מקומם.

 

אבל גם הציבור החילוני איננו מקשה אחת.
למרות המורכבות,ניתן להבחין בין חילוניות עירונית  והחילוניות של מושבים וקיבוצים.  בכל תת ציבור גרעין שאותו רוצה הציבור הדתי
לאומי לזהות בעצמו.

מחד, מרכז הכובד הכלכלי, הכוח, התקשורת
והכתבת סדר היום של החלונות העירונית. מאידך, העליונות הצבאית והתרבותית היסטורית
של הקבוצים.  בעוד החילוניות העירונית
מתגאה באינדיבידואליזם , החילוניות הקיבוצית מתגאה (ובצדק) בהיותה עמוד השדרה של
הציונות הקלאסית .

 
שתי הקבוצות חולקות בלוי בצימרים וטיולים לצפון בשבתות, הופעות של שלמה
ארצי וברי סחרוף ומבצעי "הכול כלול" סופ"ש ביוון. אבל קודם הן חולקות
את תפיסת ארץ ישראל כבית. את ערך הבית במובן הפשוט והנקי.   זה היה המניע האמיתי לציונות הקלאסית. זה ולא
אחר.  המחשבה על הבית כעל מקום לא מושלם,
אבל שלנו.   ומתוך כך, מתוך יושבי בבית,
בניית בטחון ויכולת להתערות בבמת ההיסטוריה כעם בין העמים.  בציבור הדתי לאומי ישנו חלק כזה, הדומה מעט
לבני הקיבוצים, משולב ביחידות מובחרות בצה"ל ונוטל חלק נורמטיבי בישראליות.  אך ההיסטריה בה חלק אחר מהציבור הדתי לאומי
נאבק ביישוב שטחי הגדה מצביעה על כך שמשהו נותר לא משוכנע, חרד ועצבני;  האם זה הבית? זהו? זה הכול? ההבנה בשתיקה אצלם
היא זו: כמו שהציונות החלה כתנועה לא לגיטימית ובהמשך 'הולבנה' בהצבעה גבולית
באו"ם וסדרת מלחמות מוצלחות, כך תהיה ההתיישבות ביו"ש.

 

אבל הבעיה, הן של הצבור החרדי והן הדתי
לאומי, היא המשיחיות העבשה של העבר.  גם אם
נקבל לרגע את רעיון המשיח, הוא מייצג תופעה גדולה ומורכבת ממחשבותיהם
המוגבלות על אודותיו, הנשענות על ערגות היסטוריות ולא לגמרי על כאן ועכשיו.

אם לסכם, בדומה למה שנאמר ע"י
האדמו"ר המייסד של חב"ד, האדמור הזקן, התורה שצומחת היום בארץ ישראל
ובעם ישראל היושב בארצו, היא תורה טבעית.  
התורה של עם בארצו שונה מזו של עם גולה – לתשומת לבם של החרדים. אך גם
אדמתו של עם בארצו משתנה כשאותו עם גולה או נתון לשלטון זר – לתשומת לב הציבור
החרד"לי , שחופן בידיו רגבי אדמה 'קדושים' בשטחים שאינם, מבחינה שלטונית,
שלו.

 

ומה הערך שהחלונות יכולה לתת לשני
החלקים האחרים של העם?   להקשיב ולקבל את הטבעי, המרגש כל כך,  שאנחנו
ישראלים, עבריים, שגדלים בישראל ומדברים בעברית זה עם זה,  בתוך שאון הקשיים המלווים את חיינו.  ומתוך זה ימשיכו לקרות דברים נפלאים
ומופלאים, כמו שהיה ב-48', מופלאים משיכול דמיונם של הרבנים החרדים הדתיים והחילונים לתאר; שהרי, מהו
הדמיון של אדם לעומת דמיונותיו של אלוהים?   

 

חותרת קדימה

 

שתי תפיסות מוכרות מעוררות בי התנגדות.

 

* הצלחה אמנותית ויצירתית לא
צריכה (או כרוכה) בהצלחה כלכלית.  בצלה, נבנה אימז' רומנטי של משורר, מלחין
או צייר, שחפתי או סתם רזה וחיוור, היושב בעליית הגג, בידו עפרון או מכחול, וממנו
זורם נהר היצירה. היוצר לא משחק בחוקי השוק ויכול לעקוף או לאתגר אותם ולהמשיך ליצור.

 מה שלהלכה החל בשלהי המאה ה-19 ומתעצם בימינו הוא הפקעתה של היצירה ממעוזיה הטבעיים (חצרותיהם של עשירים או
שליטים פוליטיים ודתיים), עד כדי דעיכתה המודרנית.  אט לאט אין עוד התרבות
כוח אמיתי שיש להתחשב בו.  היא הפכה לתחביב, על פי רוב של נשים או מבוגרים. אותם חלקים באמנות שמצליחים לשמור
על חשיבות כלכלית, בעיקר אגפי הבידור, עוברים מאמצע שנות התשעים תהליך בזיזה
מאסיבי בחסות הקילוגרומטים הטכנולוגיים.  חלקים רבים מתחומי הבידור מופקעים
ועוברים אאוטסורסינג, תוך מעטה שקרי של "השבת סמכויות היצירה להמונים באתרים
כמו יוטיוב". מעט זעום מצליח לקבל שכר, הרוב המוחץ לא.

השפה של העולם האנושי היא שפת הכסף. מערכת הכסף והכלכלה כמותה כמערכת
הדם, העורקים והורידים.  כשאיבר כלשהו לא
מקבל דם, הוא חדל מלהתקיים. הוא חדל להיות חלק מהגוף האנושי.  ברגע שענפי
אמנות שלמים מופקעים ממשחק הכסף והכלכלה, וברגע שאמנים בתורם מגלים שאין להם
אפשרות להתפרנס (שום אפשרות), הם וקהלם מבינים שאין עוד משמעות למה שהם יוצרים, כותב
מלחינים שרים.  השכחה נצחה את השפע.   לא מזמן נתקלתי בכתבה באתר
"כלכליסט", בה ראיינו מספר אמניות ואמנים על דרכי פרנסתם, תוך ניסיון
לשמור על מרווח זמן ליצירה.  ניכר שהם לא רואים קשר בין פרנסתם ליצירתם. שזה
הוא אמצעי לזה. הם מבינים בתת מודע שנדחקו מטה בהיררכיה הסוציונאקונומית, אך עדיין
חושבים במונחים ישנים, של אליטה תרבותית הכרוכה איכשהו באליטה הכלכלית.  אך
זו לא השפה של העולם האמיתי. בעולמנו, שפע היצירה שלא נשלם עליה אבל אולי נתענג
עליה, מפקיע את יכולתה להיזכר ולהשפיע על אנשים.  הכמות (למשל מספר הצפיות ב"גאנגנאם
סטייל") היא רק עדות לאי תלות; וידאו יכול להשתכפל
למיליוני עותקים ולהישאר חסר משמעות. 

 אמנות חדלה מלהשפיע בד בבד שהיא חדלה מלהיות חלק ממערכת הכסף העולמית. אי אילו אמנים שהצליחו (כמו דמיאן הרסט באמנות פלסטית, או ג'יי קיי
רולינג לדוגמא בכתיבה) בתרגום  עשייתם לכסף, מצליחים לתרגם אותה למטבעות של
משמעות.  אך אלו בודדים.  כקבוצה, האמנות במובנה המקובל, מוסיקאים
וסופרים וציירים, הולכת וניתקת ממחזור הדם הכלכלי בד בבד שהיא ניתקת מהזיכרון
האנושי הקולקטיבי שלנו.   בעולמנו דבר לא נכחד
באמת;  אל מה הולכת והופכת האמנות ?  שאלה מרתקת זו תידון בהמשך.

 

 

* איסור מוכר מדבר על הימנעות מעלייה להר הבית עקב דיני הטומאה של
המקום.  ישנם ויכוחים, האם בגלל שכל העדה, ישראל, "טמאה" כיום זה
בסדר לעלות, או האם צריך לחזור לגדל פרה אדומה ולהיטהר מעפרה לפני העלייה? האם
מדובר רק בחלק מהמקומות או כולם? ובכלל, איך יודעים איפה בדיוק נמצא קודש הקודשים?
 

אני מסתייגת מהנושא. אני לא מעוניינת בהקמה של (מה שמכונה) בית המקדש
השלישי על חורבות כיפת הסלע. המחשבה הזו זרה לי, ונתפסת כטירוף גמור של קבוצות
מסויימות באוכלוסיה.  אבל יש לדעתי משהו עקרוני שמשום מה לא מחשיבים: העלייה
להר הבית היא טעות, לא כי עם ישראל עשוי לטמא את המקום, אלא כי המקום, הר
הבית, עשוי לטמא את הישראלים.   השכינה,
ששרתה במקדש בעבר (על פי האמונה היהודית), נסתלקה.  כמו שאין היהדות מעודדת התרפקות
על קברים של אנשים אהובים, או צדיקים, כי הקבר במהותו טמא, כרשמים של הנשמה שהייתה
בגוף ונסתלקה, כך קודש הקודשים והר הבית סביבו, טמאים.  האם השכינה הסתלקה ? יש שסוברים שכן (הרמב"ן)
ויש שסוברים שלא (הרמב"ם).   אני סוברת שכרגע עם ישראל טהור הרבה יותר מהמקום
ההוא. והדרך להחזיר את השכינה היא לא לבנות מקדש שם, במקום המזוהם באלימות
ועשוי לעורר מלחמת עולם.   עם ישראל צריך להמשיך לצמוח רוחנית, עד שיהיה
ראוי לכך. ואז, כשהשכינה תתחיל לחזור (ואולי היא לא תחזור להר הבית אלא למקומות
אחרים בארץ, עצים או חופים או גינות ציבוריות, אפילו לכנסת), אפשר יהיה לתהות על בנייה פולחנית דתית בזמן ובמקום הנכונים.  

 

עצות

 

החלטתי, לאור המצב בשוק עבור בנות מיני, לתת כמה עצות בשנקל לבחורה התוהה: איך להשיג בעל?  וובכן, העצות האלה תקפות רק למי שלא לחוצה פחד לילדים (ותתחתן עם כל מה שזז).  לגבי אלו, אין לי פתרון.  לחץ זה לא דבר שאפשר לעבוד אתו.  לגבי הבנות שרוצות להתחתן, כמה עקרונות:

 

1.  צריך להגדיר לעצמנו לפני שלב הדייטים מה אנחנו מחפשות. אנחנו רוצות להתחתן? יפה.  ככה תגדירי את עצמך. נכון, זה מביך וכאילו לא קול וכו, אבל גברים דווקא מאוד מעריכים אישה שיודעת בדיוק מה היא רוצה. לנשים יש מן קטע שהן לרוב לא יודעות. אז אם את יודעת שאת רוצה את זה, אל תהססי.

 

2.  להגיד עוד בשיחת הטלפון שלפני הפגישה, או בפגישה הראשונה (או בפגישה הרומנטית הראשונה אם לפני הייתם רק ידידים), בצורה הכי טבעית וישירה, שאת לא רואה את עצמך עם מי שלא רוצה מה שאת, שזה אומר להתחתן. פשוט, זמנך יקר לך ואת רוצה לתת אותו למי שמעוניין באותו הדבר.

 

3. אם הבחור מגמם, מגיב בארסיות או עושה קולות של אוגר, שחררי אותו לדרכו. בלי וויכוחים או חפירות מול החברות, כבדי את זכותו להיות אוגר כמו שהוא מכבד את זכותך לרצות להתחתן.  הפא ופלא, כשאנחנו מצליחות לגבש בתוכנו כבוד לחירותו של אדם אחר,  הוא יעריך את זה ולפעמים, אם יש לו חסימות שטחיות בנושא, זה עשוי לשחרר אותן ולתת לקשר סכוי.  ולפעמים – לא. 

 

4. עקרון חשוב: הנכלוליות הגברית לא יודעת גבול אבל יש לה גבולות פעולה. היא ניזונה מהספקות שלנו, מחוסר הבטחון שמתעורר מתוך נסיוננו לרצות – to please.  בחורים בדורנו לא נוטים לשקר לגבי כוונותיהם בנושא חתונה בשלב ההתחלתי. כשבחורה מצהירה בצורה מובהקת על כוונותיה, הם לא נוטים להכנס לספור. אם הם מחפשים סטוצים, הם יעברו הלאה ולא יבזבזו זמן וכספים על בחורה שלא תתן להם מה שהם צריכים. 

 

5. בנושא סקס וכו, אני לא מאלה שנוטים לחשוב שיש משמעות עילאית לנושא.  כדאי להמתין מינימום של דייטים, קרי, לחכות מעל חודש וחצי של היכרות, כדי לוודא שהוא לא פשוט מחכה לשכב אתך וללכת או, להכנס לדינמיקה של סטוצים.   לא צריכה להיות לך בעיה אם הלכת לפי סעיף 1,2 והגדרת לך (ולבחור) מה את רוצה.  אם קרה והמשיכה מרקיעה שחקים כבר בדייט השני, עשי מה שאת רוצה. שימי לב, זה שהוא שכב אתך לא אומר שהוא חייב לך משהו.  למרות שגופו מבטיח לך הבטחות ויוצר אצלך תחושה כאילו הוא כן התחייב.   אם את מהבחורות שמסוגלות לעמוד בדיוסנאנס, לכי על זה.  זה לא ישנה משמעותית את רצונו, רק יחליש את יכולת המיקוח שלך. 

 

6. השאירי מקום של כבוד ל-אין.  הסבר: בכל חוויה, חזקה וחיובית תהיה, המעורבים בה אנשים, הולכים ונבנים כוחות שתפקידם לחבל ולכלות. הכירי בכוחות הללו.  למרות שאתם זוג נהדר, יש סכוי שכוחות האין יגברו על כוחות היש, ולבסוף לא תמצאו את עצמכם יחד – תפרדו. יש אפשרות כזו, היא ריאלית וקיימת. תני כבוד גם לאפשרות. לא משנה אם ההחלטה על האירוסים מגיעה בשיחת יחסנו לאן, באולטימטום, בטיול רומנטי שמשולבות בו שתיקות ומבטים מדוייקים (שאומרים: נו אולי תציע כבר?), עם כל הכבוד לאהבה, יש סכוי אמיתי שהוא לא יחליט בסוף שאת היא האחת.  קבלי את זה אבל תהיי שלמה לגמרי עם רצונך להנשא. רצונך הוא הדבר הקדוש ביותר.   

 

7. גברים אוהבים ביצ'יות, הם אוהבים שנשים יודעות מה חשוב בדברים החשובים.  אל תהססי להפגין את הביצ'יות שלך וההחלטיות. אם אין לך מקום לבטא גם את הצדדים האלה בקשר, כנראה משהו בך מרגיש ספקנות שלו, וחוסר הנוחות שלך בתורו רק ירחיק אותו עוד ממך. הביצ'יות הקלה היא בעצם בטוי לבטחון שאת חשה בו וברצונו אותך. אל תהססי להציג את התחושה הזו כמו תכשיט יקר. 

 

   ומי שלא רוצה חתונה וכו' – אשריי!  

 

:))