חותרת קדימה

 

שתי תפיסות מוכרות מעוררות בי התנגדות.

 

* הצלחה אמנותית ויצירתית לא
צריכה (או כרוכה) בהצלחה כלכלית.  בצלה, נבנה אימז' רומנטי של משורר, מלחין
או צייר, שחפתי או סתם רזה וחיוור, היושב בעליית הגג, בידו עפרון או מכחול, וממנו
זורם נהר היצירה. היוצר לא משחק בחוקי השוק ויכול לעקוף או לאתגר אותם ולהמשיך ליצור.

 מה שלהלכה החל בשלהי המאה ה-19 ומתעצם בימינו הוא הפקעתה של היצירה ממעוזיה הטבעיים (חצרותיהם של עשירים או
שליטים פוליטיים ודתיים), עד כדי דעיכתה המודרנית.  אט לאט אין עוד התרבות
כוח אמיתי שיש להתחשב בו.  היא הפכה לתחביב, על פי רוב של נשים או מבוגרים. אותם חלקים באמנות שמצליחים לשמור
על חשיבות כלכלית, בעיקר אגפי הבידור, עוברים מאמצע שנות התשעים תהליך בזיזה
מאסיבי בחסות הקילוגרומטים הטכנולוגיים.  חלקים רבים מתחומי הבידור מופקעים
ועוברים אאוטסורסינג, תוך מעטה שקרי של "השבת סמכויות היצירה להמונים באתרים
כמו יוטיוב". מעט זעום מצליח לקבל שכר, הרוב המוחץ לא.

השפה של העולם האנושי היא שפת הכסף. מערכת הכסף והכלכלה כמותה כמערכת
הדם, העורקים והורידים.  כשאיבר כלשהו לא
מקבל דם, הוא חדל מלהתקיים. הוא חדל להיות חלק מהגוף האנושי.  ברגע שענפי
אמנות שלמים מופקעים ממשחק הכסף והכלכלה, וברגע שאמנים בתורם מגלים שאין להם
אפשרות להתפרנס (שום אפשרות), הם וקהלם מבינים שאין עוד משמעות למה שהם יוצרים, כותב
מלחינים שרים.  השכחה נצחה את השפע.   לא מזמן נתקלתי בכתבה באתר
"כלכליסט", בה ראיינו מספר אמניות ואמנים על דרכי פרנסתם, תוך ניסיון
לשמור על מרווח זמן ליצירה.  ניכר שהם לא רואים קשר בין פרנסתם ליצירתם. שזה
הוא אמצעי לזה. הם מבינים בתת מודע שנדחקו מטה בהיררכיה הסוציונאקונומית, אך עדיין
חושבים במונחים ישנים, של אליטה תרבותית הכרוכה איכשהו באליטה הכלכלית.  אך
זו לא השפה של העולם האמיתי. בעולמנו, שפע היצירה שלא נשלם עליה אבל אולי נתענג
עליה, מפקיע את יכולתה להיזכר ולהשפיע על אנשים.  הכמות (למשל מספר הצפיות ב"גאנגנאם
סטייל") היא רק עדות לאי תלות; וידאו יכול להשתכפל
למיליוני עותקים ולהישאר חסר משמעות. 

 אמנות חדלה מלהשפיע בד בבד שהיא חדלה מלהיות חלק ממערכת הכסף העולמית. אי אילו אמנים שהצליחו (כמו דמיאן הרסט באמנות פלסטית, או ג'יי קיי
רולינג לדוגמא בכתיבה) בתרגום  עשייתם לכסף, מצליחים לתרגם אותה למטבעות של
משמעות.  אך אלו בודדים.  כקבוצה, האמנות במובנה המקובל, מוסיקאים
וסופרים וציירים, הולכת וניתקת ממחזור הדם הכלכלי בד בבד שהיא ניתקת מהזיכרון
האנושי הקולקטיבי שלנו.   בעולמנו דבר לא נכחד
באמת;  אל מה הולכת והופכת האמנות ?  שאלה מרתקת זו תידון בהמשך.

 

 

* איסור מוכר מדבר על הימנעות מעלייה להר הבית עקב דיני הטומאה של
המקום.  ישנם ויכוחים, האם בגלל שכל העדה, ישראל, "טמאה" כיום זה
בסדר לעלות, או האם צריך לחזור לגדל פרה אדומה ולהיטהר מעפרה לפני העלייה? האם
מדובר רק בחלק מהמקומות או כולם? ובכלל, איך יודעים איפה בדיוק נמצא קודש הקודשים?
 

אני מסתייגת מהנושא. אני לא מעוניינת בהקמה של (מה שמכונה) בית המקדש
השלישי על חורבות כיפת הסלע. המחשבה הזו זרה לי, ונתפסת כטירוף גמור של קבוצות
מסויימות באוכלוסיה.  אבל יש לדעתי משהו עקרוני שמשום מה לא מחשיבים: העלייה
להר הבית היא טעות, לא כי עם ישראל עשוי לטמא את המקום, אלא כי המקום, הר
הבית, עשוי לטמא את הישראלים.   השכינה,
ששרתה במקדש בעבר (על פי האמונה היהודית), נסתלקה.  כמו שאין היהדות מעודדת התרפקות
על קברים של אנשים אהובים, או צדיקים, כי הקבר במהותו טמא, כרשמים של הנשמה שהייתה
בגוף ונסתלקה, כך קודש הקודשים והר הבית סביבו, טמאים.  האם השכינה הסתלקה ? יש שסוברים שכן (הרמב"ן)
ויש שסוברים שלא (הרמב"ם).   אני סוברת שכרגע עם ישראל טהור הרבה יותר מהמקום
ההוא. והדרך להחזיר את השכינה היא לא לבנות מקדש שם, במקום המזוהם באלימות
ועשוי לעורר מלחמת עולם.   עם ישראל צריך להמשיך לצמוח רוחנית, עד שיהיה
ראוי לכך. ואז, כשהשכינה תתחיל לחזור (ואולי היא לא תחזור להר הבית אלא למקומות
אחרים בארץ, עצים או חופים או גינות ציבוריות, אפילו לכנסת), אפשר יהיה לתהות על בנייה פולחנית דתית בזמן ובמקום הנכונים.  

 

מחשבה אחת על “חותרת קדימה

  1. את רהוטה מאוד, ואני נהנית לקרוא. שני הנושאים שהעלית מאוד שנויים במחלוקת בעיני. לגבי הראשון חשבתי רק האם זה אכן נכון ש ’האמנות במובנה המקובל, מוסיקאים וסופרים וציירים, הולכת וניתקת ממחזור הדם הכלכלי בד בבד שהיא ניתקת מהזיכרון האנושי הקולקטיבי שלנו’ – ואני חושבת שמה שנדמה לך שהיה לפני העידן של ’הפקעתה של היצירה ממעוזיה הטבעים (חצרותיהם של עשירים וכו’)’ דמיוני לא פחות מהעתיד השחור שאת מתארת.
    יצירה היא כורח אנושי. יצירה טובה, כזו שתשרוד, תמיד היתה נדירה, והיא תמשיך להתקיים. יתכן שהצורה שלה תשתנה, כפי שכבר השתנתה בעבר מספר פעמים.
    לגבי העניין השני, גם כאן את מביעה עמדה אישית. מי אמר ש’היהדות’ איננה מעודדת התרפקות על קברים? אולי היהדות של ליבוביץ. עלייה לקבר לא פחות יהודית מהדלקת נרות או אכילת מצות בפסח. תשאלי את רבבות ומאות אלפי העולים לקבר רשב"י בלג בעומר. מי מחליט מה יהודי ומה לא?

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s