יש לי זכות
גדולה ללמוד עם רב בעל רוחניות וידענות בקנה מידה עולמי. רב שהוא גם חבר נכבד מציבור
הכפות הסרוגות ואינדיבידואליסט במידה רבה.
ועם זאת, מה שמפריע לי וחוסם את
הפיכתי לאדם דתי (כרגע אני מגדירה את עצמי מסורתית או בעלת זיקה למסורת) הוא הנטייה של אנשים אלה, קרי דתיים, להשליך
מתחושותיהם לגבי האל, שלא מקיים אתם כרגע מערכת יחסים, אל יחסיהם עם צבורים אחרים בחברה שבה הם חיים.
הדבר יכול להתבטא בביטול רוחניות שהיא
חילונית ביסודה או, בהשתקת המחשבה ו 'הדממה' בפני גדולים או שועי ישראל. נטיות אלו גורמות להדממת האנושיות הטבעית, למול
תחושת שווא של ידיעת האלוהים. הם מבטאים זאת פחות בקנאות (שהיא תופעה שולית
יחסית ביהדות) אלא במחיקה של צבורים שלמים שעברו מהפיכות בעשורים האחרונים: כגון
הומוסקסואלים,ערבים ישראלים, ונשים.
אני שותה בצמא את מערכת הערכים הפנומנאלית של
הציבור הדתי לאומי, ביחס הקהילתי, ביחס לזוגיות ולערכי הבית, לחינוך ולתרבות. אבל
לצד זה מסויגת מיחסו לישראל ולצבא. גם
בכתבי הרב קוק כשלתי מלהתחבר לממד המחשבתי הזה.
קל להשליך למערכת הצבאית ערגות דתיות. בייחוד שאנחנו מוקפים בשכנים שעושים
פחות או יותר אותו דבר באשר לצבאותיהם ואדמותיהם. מאחר שבלי הצבא אין מדינת ישראל, הצבא מולחם לארץ,
כאדמה מקודשת שעליה נאבקים בדם, אש ותמרות עשן.
הציבור הדתי לאומי רואה את
צה"ל כמוסד דרכו האומה שלנו מקיימת מערכת יחסים עם האל בעידן שאיננו כולל
נבואה ומקדש.
אבל אני? אני אוהבת את ישראל מסיבה אחת : זה ביתי, פה נולדתי,
אינני מכירה ארץ אחרת. זה מרחב הילדות שלי, הנעורים, החיים. לפה הגיעו בני משפחתי, סבא וסבא משני הצדדים,
פה הכירו הוריי התחתנו גדלו אותי למדו וכן הלאה. אבי חזר מהמילואים עם רובה על הכתף, כי כך זה
היה . אמי שרתה בחיל האוויר ולמדה אותי להוקיר את צה"ל כי זו המציאות של
חייה וחיינו. ובהתאם, אני אוהבת את ישראל
כי זה בית. כשמדברים על הבית שלי במונחים
זרים ומוזרים? קשה לי. ארץ ישראל תובעת יחס טבעי וחי, אפילו שהאדמה שותקת: ארץ ישראל היא אדמה. היא קודם כל מקום. היא
מרחב. וכך ראוי – מוסרית – להתייחס אליה.
זרם הציונות הדתית מרבה לדבר בהערכה על
החילונים. הוא מכיר בחילוניות ואומר
שתופעה זו היא "שלב", ב"פעמי משיח". בהתאם, הזרם הזה ממהר להיכנס לתקשורת, לדרגי
הפיקוד בצבא, לתרבות ולכל מעוזי הישראליות בתחושת שליחות ובערגה להנהיג ולהוביל. דבר אחד הציבור הדתי לאומי לא באמת יודע: מהי
החילונית ומה ערכה ה"סגולי" הרוחני?
מה יש בחילוניות שראוי לאמץ? האם זה אורך השרוולים, הנטייה לשרת
בצה"ל, הנטייה לנגב חומוס? כשרבניהם
שבים ומנסים לענות על השאלה, אולי מתוך תחושה שברגע שיענו, יוכלו להפקיע אותה אל
הציבור שלהם ולמלא את מקומם.
אבל גם הציבור החילוני איננו מקשה אחת.
למרות המורכבות,ניתן להבחין בין חילוניות עירונית והחילוניות של מושבים וקיבוצים. בכל תת ציבור גרעין שאותו רוצה הציבור הדתי
לאומי לזהות בעצמו.
מחד, מרכז הכובד הכלכלי, הכוח, התקשורת
והכתבת סדר היום של החלונות העירונית. מאידך, העליונות הצבאית והתרבותית היסטורית
של הקבוצים. בעוד החילוניות העירונית
מתגאה באינדיבידואליזם , החילוניות הקיבוצית מתגאה (ובצדק) בהיותה עמוד השדרה של
הציונות הקלאסית .
שתי הקבוצות חולקות בלוי בצימרים וטיולים לצפון בשבתות, הופעות של שלמה
ארצי וברי סחרוף ומבצעי "הכול כלול" סופ"ש ביוון. אבל קודם הן חולקות
את תפיסת ארץ ישראל כבית. את ערך הבית במובן הפשוט והנקי. זה היה המניע האמיתי לציונות הקלאסית. זה ולא
אחר. המחשבה על הבית כעל מקום לא מושלם,
אבל שלנו. ומתוך כך, מתוך יושבי בבית,
בניית בטחון ויכולת להתערות בבמת ההיסטוריה כעם בין העמים. בציבור הדתי לאומי ישנו חלק כזה, הדומה מעט
לבני הקיבוצים, משולב ביחידות מובחרות בצה"ל ונוטל חלק נורמטיבי בישראליות. אך ההיסטריה בה חלק אחר מהציבור הדתי לאומי
נאבק ביישוב שטחי הגדה מצביעה על כך שמשהו נותר לא משוכנע, חרד ועצבני; האם זה הבית? זהו? זה הכול? ההבנה בשתיקה אצלם
היא זו: כמו שהציונות החלה כתנועה לא לגיטימית ובהמשך 'הולבנה' בהצבעה גבולית
באו"ם וסדרת מלחמות מוצלחות, כך תהיה ההתיישבות ביו"ש.
אבל הבעיה, הן של הצבור החרדי והן הדתי
לאומי, היא המשיחיות העבשה של העבר. גם אם
נקבל לרגע את רעיון המשיח, הוא מייצג תופעה גדולה ומורכבת ממחשבותיהם
המוגבלות על אודותיו, הנשענות על ערגות היסטוריות ולא לגמרי על כאן ועכשיו.
אם לסכם, בדומה למה שנאמר ע"י
האדמו"ר המייסד של חב"ד, האדמור הזקן, התורה שצומחת היום בארץ ישראל
ובעם ישראל היושב בארצו, היא תורה טבעית.
התורה של עם בארצו שונה מזו של עם גולה – לתשומת לבם של החרדים. אך גם
אדמתו של עם בארצו משתנה כשאותו עם גולה או נתון לשלטון זר – לתשומת לב הציבור
החרד"לי , שחופן בידיו רגבי אדמה 'קדושים' בשטחים שאינם, מבחינה שלטונית,
שלו.
ומה הערך שהחלונות יכולה לתת לשני
החלקים האחרים של העם? להקשיב ולקבל את הטבעי, המרגש כל כך, שאנחנו
ישראלים, עבריים, שגדלים בישראל ומדברים בעברית זה עם זה, בתוך שאון הקשיים המלווים את חיינו. ומתוך זה ימשיכו לקרות דברים נפלאים
ומופלאים, כמו שהיה ב-48', מופלאים משיכול דמיונם של הרבנים החרדים הדתיים והחילונים לתאר; שהרי, מהו
הדמיון של אדם לעומת דמיונותיו של אלוהים?
חוויות חשקניות 
כתבת יפה. אני חושבת שיכול להיות ממשק בין ערכים ביהדות לערכים חילוניים, ככל שהם מתייחסים לאדם, למשפחה ולקהילה, אבל כפי שכתבת המחיקה של ציבורים שלמים ע"י היהדות היא בעייתית. היהדות מבחינה בין "אנחנו" לבין האחרים באופן שקשה לתת לו תוקף היום. ומתנגשת בשל כך עם ערכים ליברליים אוניברסליים. היהדות רואה בחילוניות שלב ביניים. ואילו החילוניות רואה בדתיות דווקא שלב התפתחותי שקצת אבד עליו הכלח )ע"ע נח הררי(. אולי האמת היא איפושהו באמצע. אבל כמובן שפנטיות דתית שמובילה למעשים קיצוניים כפי שארעו לאחרונה לא ניתן לקבל בשום אופן.
אהבתיאהבתי
רק הערה חשובה אחת, לגבי המונח ציונות קלאסית שהזכרת. יש נטיה לחינוך החילוני להתעלם מהציונות משורשה. המניעים של עליית תלמידי הגר"א והבעש"ט, מבשרי הציונות, היציאה מהחומות, הקמת המושבות הראשונות, עליה ראשונה ורוב רובה של עליה שניה היו מניעים דתיים. הם חשבו במונחים של גאולה, של בנין הארץ כמצווה, של שיבת ציון. זה בעיני המניע של הציונות הקלאסית. אליה הצטרפו מאוחר יותר מניעים של הגשמת הסוציאליזם, נוחות, בריחה מצרות הגולה, ועוד. ובסוף גם ערכי לאום נוספים מועתקים.
אהבתיאהבתי