להתרחק מעצמך

מרחקים עושים לי טוב, במיוחד במהירות של 180 קמ"ש, במכונית BMW על כביש בן 6 נתיבים. והמרחק הכי טוב הוא המרחק מעצמי. ענני הסערה כבדים.  הגשם הפתיע אותי, שמח נורא, התערב בדמעות. אני מרגישה כמו ערפד ששחררו מארונו לרחובות הערים; לטייל, לנשוך, להפגש.  להזכר איך ללכת אחרי כל הסבל שספגתי בארץ. 

אני חושבת שהזהות שלנו היא דתית, לאומית וכללית. בזהירות, אפשר לזהות את החרדים כנושאי הדת והתורניות, ואת הדתיים לאומיים עם ארץ ישראל והפן הלאומי. והחילוניים עם האנשים בעצם, העם, כלומר בזהות הכללית.  לא משנה כמה אבקר בבית כנסת, אצום ביום כפור, אנשק את אבני הכותל וחומות העיר, אצפה בשקיעה מהרי יהודה,  שום דבר לא ימלא את ראותיי כמו להיות בנכר. בין הלא יהודיים, בין האחרים.  שם אני מקבלת צורה ושפה שמעולם לא דברתי.  שם אני במרחק מעצמי, נוטלת סמכויות זרות. אני אפסית.