בסופו של דבר הפסקתי עם הדת וכל זה

 

בסופו של דבר הפסקתי עם הדת וכל זה כי
אלוהים לא דיבר אתי וכי ראיתי שזה לא הולך לשום מקום.  עוד תפילה בבית כנסת, עוד רחש אקסטאטי, עוד
תחושה של קרבה רוחנית אל מי שלא נמצא שם באמת?  
הדת היא התרחשות חברתית מעל לכל. אנשים שמקיימים את כל חייהם בצל מישהו שלא
מסתכל להם בעיניים.  מובן שאני מכבדת את
הדת. אני יודעת שבמקומות הכי חשוכים, כשהכול אדיש, האמונה והמערך הדתי בנו אותי.
אני יודעת שהרב הוא אדם דגול וחזק רוחנית ואנושית והוא משה אותי מהמקום אליו
החלקתי, אחרי הסדיזם והפירוק שעברתי בצעירותי.  ואחרי הסדיזם העצמי.

אני יודעת שיש יותר משניתן לכתוב. שיש
אלמנטים של אמת. ולכן ניתן להסתכל על ההתרחקות שלי בשני אופנים:  או שהבנתי שזה לא הולך לשום מקום. או שהבנתי
שזה אמיתי מעל לכל מהלך, ובמילא, המהלך לא משנה את האמת. ואז אני מעדיפה
להתרחק כדי להתקרב בעצם.  כך או כך, אני לא שם.   לא רואה את עצמי בבית כנסת
אלא מטעמים תרבותיים חברתיים.   בשורה
התחתונה הכאב העצום הוא שהאל, למרות תחנוניי, לא עזר לי בפצע הקשה שחוויתי ושאני
חיה יום יום. למרות הכול אני אדם טוב ואשאר כזו גם בלי קשר לחוקים אלו או
אחרים. 

 

לא מאלוהים אני מתרחקת אלא מהדת שנותנת
אשליה ציבורית של דיאלוג עם האל. וזה עומד בסתירה לחוויה שלי בעולם: העולם שלנו
ריק מאלוהים.  ועד שהשכינה לא תחזור,
הנבואה, המשיח וכל זה (אם מאמצים את הטרמינולוגיה הדתית) אין משמעות גדולה למעשי הפולחן
המדומים שלי ושל אחרים.  אולי של הציבור,
לא של הבודדים.  אני אדם אינדיבידואלי יותר מחברתי ופה דרכי ודרכו של
הרב נפרדות. הוא רואה את ההתרחשות מול אלוהים כהתרחשות של ציבור מול האל.  ומטבע הדברים, הוא ורבנים אחרים רואים את
עצמם ואת גדולי ישראל (הן ההנהגה הרוחנית והן ההנהגה הפוליטית) כקרובים, הדוחפים והמייצגים
של ההתרחשות הזו. ואני פשוט לא יכולה להסכים עם זה.   משהו בי, אולי בגלל התקופה ואולי בגלל מי
שאני, רואה בסיפורו של המבט הבודד, של היחיד, את מלוא המשמעות. אדם נולד לבד ומת
לבד.  אני רואה בצידי הדרכים הנטושות
מעט,  באור החיוור, בפרה גועה ממרחק, שם
אני רואה משמעות ושם אני רואה הזדמנות לדיאלוג עם האל לא פחות.  אני רואה בריכוז כל התשוקה הרוחנית והדתית בעולם
שמייצג בית המקדש והכוהנים וההיררכיה שנוצרת שם, משהו שעומד בניגוד לנשמה שלי.
הנשמה שלי בודדה, היא יחידה.   אני מכירה
בחברה ומבינה ומכבדת אותה. אני לעולם לא אוכל לתפוס את עצמי קודם כחלק מכלל
ואח"כ כפרט. זה תמיד יהיה קודם פרט. זו התקופה שלנו, האינדיבידואלית. 

 

אני מבינה משהו על ישו שלא הבנתי קודם: כמה הוא הקדים את זמנו באלפי שנים. הוא הבין שלא
יכול להיות שהקשר בין האדם לאלוהים יעבור רק דרך הממסד הכוהני בבית המקדש.  רק דרך היררכיות שונות ומשונות שהסתעפו להן
מדור לדור. אנשים רוצים שידברו אליהם בגובה העיניים וידברו אליהם באמת. אנשים
רוצים להיות קיימים בזכות עצמם, בזכות קיומם השברירי הזמני, הבינוני.  הם רוצים שיכירו ויכבדו את הקיום הזה.  מה לי ושושלות רבניות?  הרב עושה דבר גדול מצדו, הוא משרת את הציבור,
הוא מקריב את חייו ואת זמנו ושעותיו כדי להועיל לאנשים אחרים. אבל מה יוצא מזה לכל
אחד מאותם אחרים? הם לא מקריבים את חייהם בצורה דומה, הם לא עוברים תנועה רוחנית
דומה.  הם פשוט אמצעי עבור אותו רב.  ומה בכך? היו קיימים או לא היו קיימים, במבט
הנוכחי של הצדיק על הציבור, הציבור הוא רק גלימה בה הוא נעטף בדרכו אל המקדש. 

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s