להיפגש עם אינסוף

 

כשהייתי נערה
חוויתי את המדע בצורה רומנטית. בגיל 13.5 קראתי את "קצור תולדות הזמן"
של הפיסיקאי הסלבריטאי הוקינג , ואז את  "עולם רדוף שדים" של
האסטרונום קארל סייגן.  שניהם הותירו בי חותם. הרגשתי, בלילות בהם
הייתי הופכת את הדפים באצבעותיי הילדותיות, שאני נפגשת עם האינסוף.  בחלקו
האחרון של הספר, בעל השם השירי"קונוס האור",  ירדה ממני דמעה. הייתי עצובה עם
סיום הספר בתחושה הזו, לה היו שותפים מליונים ברחבי העולם שרכשו את הספר, שהסודות
הגדולים ביותר נפתחו בפניי. בניגוד לכישוף ועולם הקסמים של "הארי פוטר"
, המדע כרוך בעבודה קשה, סיסטמטית. זוהי מערכת שמפרנסת תלמידי מחקר ומדענים
ומעבדות ברחבי העולם.  לפעמים יש פירות, תוצאות. לפעמים לא. זה תלוי בכישרון
שלך, במימון, בפוליטיקה, בקבוצה בה אתה עובד ובעוד אלף ואחד פרמטרים. בסופו של דבר
אחרי שהשלמתי תואר מתקדם בתחום, החלטתי שלא להמשיך בזה. לא הרגשתי שהגעתי הביתה.  כמדומני גם המחקר בפיסיקה תיאורטית (ובפרט בקוסמולוגיה ואסטרופיסיקה ) לא נמצא בדיוק
באותו מקום כשהייה בשעה שהספר פורסם. אני בטוחה שיש המוני מחקרים מרתקים ופורצי
דרך, אבל לכל תחום יש תקופה, "תקופת הזהב" אם נרצה, שבה מצטברות תגליות
מסוימות המזניקות אותו, את חוקריו, ואת האנושות כולה, לשיאים אחרים.  זה קרה
בסוף המאה התשע עשרה ועד אמצע המאה העשרים לפיסיקה.  אינני יודעת אם היום
המצב בתחום דומה או מקביל לאותה תקופה.  משיחה שערכתי עם אסטרופיסיקאי (ידיד של אבי),
פרופ' באונ העברית ועמית של פרופ' יעקוב בקנשטיין ז"ל שנפטר השנה,  נראה
שיש מחקרים רבים והתקדמות, אך זו האטה ביחס לתקופת הזהב. אבל, ציין
אותו פיסיקאי, תרומתו של פרופ' בקנשטיין גבוהה כזו של הוקינג. לא כך יחסי
הציבור שלו.  בתחומים אזוטריים (במובן שרק עשרה עשרים אנשים בעולם יכולים
להבין את עבודתם) חשובים יחסי הציבור.  התנהלותו של הוקינג בעשור האחרון כללה הטפה
לאתאיזם וחבירה לעוד מדען פופולרי נודע, פרופ' ריצ'רד דוקינס, ויסוד "התנועה
להגנת האתאיזם בבריטניה".  פרופ' בקנשטיין היה כל ימיו אדם דתי וחובש
כיפה.  כך או אחרת, פיסיקאי דתי מחשב
חישובים כמו פיסיקאי אתאיסט.

 

בחמש השנים האחרונות הרהרתי רבות בתופעת
הנבואה. זו תופעה שכרגע לא מתקיימת בעולם ויש אנשים שלא מאמינים כי אי פעם התקיימה
(בניגוד לפיסיקה התיאורטית וקביעותיה המצוטטות בתקשורת הפופולרית כאמיתות מוחלטת, עניין שמעולם לא השלמתי אתו).  הערגה לדבר עם האל דחפה אותי להעמיק עוד את
ידיעותיי ביהדות ולקבל חלק מהנחותיה ומגבלותיה.  אולי זו דרך לנסות להיפגש עם האינסוף? יותר מכל,
היהדות אפשרה לי לחייב את החיים.  מעניין
לציין את עיסוקו הממושך של מייסד המדע המודרני, ואולי גדול הפיסיקאים, אייזק ניוטון,
באיזוטריה ותורת הקבלה. בשלב מסוים החל מתכחש לנצרות וקבל, במובנים רבים, את
עקרונות מהיהדות כ"בן נוח" (אדם הממלא שבע מצוות בסיסיות בהן התחייבו כל
אומות העולם).   מדוע זה מעניין?  אולי כי זה מראה שציר הידע (מהו המדע? חכמה
וידע)  לא יכול להחליף את ציר הקדושה
והרוח.  כשזה בא מגדול המדענים והחושבים,
או מאדם פשוט כמוני.  אני חושבת שהסיבה
העמוקה להתכחשותו של ניוטון לנצרות וקבלתו את צורת ההסתכלות היהודית אמונית נובעת
מרצונו לקחת חלק בתופעת הנבואה.  תופעה זו
מזוהה עם עם ישראל ומצויה במסורת של עם ישראל. 
ניוטון עסק באזוטריקה והצליח לחשב את מועד השמדת יהודי אירופה, השואה,
שהתרחשה מאות שנים אחריו.  ניוטון היה אולי
האדם החכם ביותר בדורו. הוא לא היה נביא, אבל נראה שזיהה את הנבואה כמשהו שחסר
בתרבות ממנה הגיע. הוא הסווה את דעותיו והמשיך לשמש נשיא ה"טריניטי קולג'
" באונ' קיימברידג'. אמנם, בתקופתו כבר לא היו תולים אדם בשל אמונתו הדתית,
אבל סיכוי גבוה שהיה מאבד את משרתו.  

 

הים? הים הוא אינסוף, אבל משהו בו , שוליו
התכולים, שמזמין לנו.  הים טמון בחובו סודות
וערפול.  הים תמיד צונן, כהה ומסתיר. אני אוהבת
להביט בו. פעם הכרתי מישהו שהייתה לו דרך מעניינת להעביר את יום כפור.  כמה שעות לפני כניסת הצום, היה לוקח את
המכונית, משאיר את אשתו והילדים בבית, ונוסע לאחד החופים הנידחים בארץ.  אי אפשר היה להגיע לשם אלא עם ג'יפ. הוא היה
חונה לא רחוק מהמים, יוצא ומקים לו אוהל קטן על החול ליד המים. הוא היה מתיישב שם
ומעביר את כל יום כפור כך, בוהה בים, נפגש עם האינסוף.  

 

פעם הנחתי לאני והלכתי לשוטט.

 

אחרי תקופה ארוכה של הפסקה, הלכתי הערב לשיעורו של הרב (ליום הכיפורים). כתמיד, הגעתי עטויה בתלאות החיים. ויצאתי עם שמחה. ויתר אהבה.  אחרי חמש שנים, פחות או יותר, הגעתי לרוב ההשגות שהרב מעלה. או שהבנתי דרך תהליך החשיבה שלו, או  שהבנתי אותן בעצמי (או למדתי ממקור ספרותי אחר).  את רוב החידושים השכליים הוא כבר חידש. הבנתי את הסיבה לחיוך הגדול של הלב, כשירדתי במדרגות וחבקתי כמה חברות לשנה טובה וכו; אני פשוט אוהבת את האדם הזה, הרב ש'.  ומתוך האהבה, שנובעת גם מהשכל וגם מהרגש וגם מהרוח יחד, הוא לא יכול שלא לחדש לי. זו האהבה שאני מרבה לדבר עליה פה בבלוג.  לא אהבה אגואיסטית שמשאירה אותי תלויה או כרוכה באדם. לא אהבה ששומרת על ערגה ועל פצע. להיפך, זו אהבה שמאפשרת לי להכיר את העולם, להכיר ממש ולחייב אותו. ומשום כך, אף להתחייב בו.  אחת הסיבות להתרגשות מסויימת היא ששנינו, במקרה או מתוך שהנשמה בנויה, עוסקים בנושאים דומים ועלולים להתייחס אליהם ברוח דומה. לדוגמא, הוא נגע במה שהעליתי בשני הפוסטים האחרונים: "יתרון לאני", ו-"קירבה מדומה".  הכאוס והסדרים,  האני והאשליה או המסך העוטף אותו (ויש להסיט). וכן הלאה.  אבל מעל לכל, הרב דיבר על המצוקה שהכי קשה לי: היחס בין הפרט לכלל בנוגע לקשר עם האל.  בעוד שבימי בית ראשון הכלל היה העיקר והפרט נרתע להיבדל ממנו (גלות הייתה העונש הכי חמור), ומשום כך הכהן הגדול בבית המקדש ביקש כפרה בשם כל העם, בימי בית שני הפך הפרט לסמכות שיש להתחשב בה, אבל היה לזה מחיר: בימי בית שני אבדה הנבואה. אבד להם הקשר ליסוד האובייקטיבי (וממילא הכללי). האנשים הפכו לדתיים שאנו מכירים מהמסורת הגלותית, אנשים חיוורים שממלאים בדייקנות אחר מרשם הלכתי.   ואילו היום, בישראל, ישנו זן אחר של אנשים, זן הסינטזה אם נרצה, כדוגמת מה שכתבתי: אנשים רוצים להיות הכהן גדול בעצמם. לכפר ולהכנס לקודש הקודשים (ולצאת בשלום).  ולכן חשתי שהכעס שאני חשה יש לו הכשר. אני כועסת כי אני שייכת לדור שרוצה להיות הרב של עצמו. לא רוצה רב או רבנים. ורוצה להגיע לקודש הקודשים. או במקרה שלי, להגיע להידבר עם האל.   תמיד הייתי ונשארתי אגנוסטית עם פקסלים של אמונה.  אבל  השמחה היא הדבר שאזל מפניי וחזר, בעד הלובן.  ומהו התהליך הפנימי שעובר בקודש הקודשים?  אמר הרב, הסטת המסך של האני.  והשבתו לאין. מה זה אומר?  ככל שאתה פורם את החוקיות שאתה רגיל בה, אתה עומד על צומת גדולה יותר.  אין פה ביטול גמור של האני, חלילה. יש פה השהייה. ככל שהגעת ליותר חירות (זמנית), כך גבוה הפחד אך גם מידת הבחירה.  פעם, עמדתי בצומת ובו הבנתי שיש עוד עשרות ממדי חירות.  זה הדבר המפחיד ביותר אבל גם המשמח ביותר שחוויתי. פעם הנחתי לאני והלכתי לשוטט. ואחרי הכניסה לפני הפנים, קודש הקודשים, אנו חוזרים ונעטפים. אוכלים ארוחה מפסקת וחוזרים להיות אנחנו. אני חוזר להיות אני. 

 

קרבה מדומה

 

"אלוהי, עד שלא נוצרתי איני כדאי". 

הסיבה האמיתית שנסוגתי מעט מהדרך הדתית של היהדות, היא האכזבה שאלוהים לא דיבר. הרגשתי מרומה. בשלב מסוים, כשהרוחניות הוסיפה לעלות, הייתה מצוקה במרחק. התחלתי לחוש לפרקים
ערגה, ערגה שאפסה את כול הווייתי. הרגשתי מרחק ממנו ברמה שכלית, שכן לא ראיתי ביסוס הגיוני להנחת האל. אך גם ברמה הרגשית, אלוהים לא קרוב ולא מדבר (אלי, או אל אף אדם אחר בדורנו). 

התפילה יוצרת קרבה מדומה אל מול הפער הבלתי עביר בין המתפללים לבינו. וזה הכעיס אותי!  האמונה תובעת התמסרות חזקה, שכן אמונה היא תמיד תנועה של טיפוס והעפלה.  ואני רוצה לחיות את חיי במלואם, ולחיות כך אומר בלי אלוהים דתי ובלי התעסקות בפולחן
שלו. אולי יש פה דבר והיפוכו?  האם אני
מרדדת את האמונה לסוג של אהבה נכזבת? ייתכן. ויש גם עניין נוסף, שהוא הכלל. הציבוריות הישראלית, הכלל הישראלי, הוא נושא הנבואה ודיבור עם האל בעולמנו. אלא שהכלל, אותו הכלל,הציבוריות הישראלית, פולשנית ודורסנית.  משה רבנו עלה על הר סיני לדבר עם השם פנים אל פנים (ומאידך, "לא יראני אדם וחי"). איך אפשר לתפוס את הציבור, הציבוריות, כמקום
אינטימי?  איך אפשר לעשות עם ציבור את הדברים
העדינים, היקרים, שאדם עובר עם עצמו?  הציבוריות היא אשליה מבחינתי, ואחת הברורות שבהן.  לכן לא אתפס אומרת דברים כמו "ציפיות
החברה גורמות ל…"  כי אני לא חווה
את החברה וציפיותיה כנוכחות אמיתית. אני מודעת, מכירה בה, לא מעבר.  אני כן מסוגלת, לפעמים, להרגיש אהבה רבה אל אוסף של פרטים שיוצרים ציבור.  אלה היו
נקודות בודדות שבהן עברתי, והרגשתי את אותה "אשליית אני" שהבודהיזם
מזכיר. אין פה לומר שהאני לא קיים, לא. אלא כי הוא לא באמת סוף דבר.  האהבה העוברת דרך האני איכשהו חשובה יותר.
מאידך, במי תעבור אהבה אם לא האני? ואל מי תגיע?  ואם נמשיך את זה, לולא הייתי סופית איך יכולתי לרצות
את קרבת האל?   לפעמים נדמה שהתרחקתי מהיהדות כמו שיונה הנביא
ברח מנינווה.  ואולי זה רצון סמוי; אושר
סמוי.  " ועכשיו שנוצרתי, כאילו לא נוצרתי".  מקווה ומתפללת שאזכה להיות ולהיווצר.   

 

יתרון לאני

 

   העולם הריק נגע בה יותר מהמלא. כי העולם היה מלא
באנשים ועצים וכבישים וזריחות.  ואילו העולם הריק שכב על ידו והמתין. היא
 רצתה את העולם הריק יותר משרצתה כל דבר אחר.  היא חשבה עליו – כמה מוזר
לחשוב על משהו בלא מחשבה – עולם בו החשד הוא האישור היחיד לקיומך.  

 

הקטע
עלה בי ונכתב כשראיתי את הסרט "בטי בלו", בתחילת חלקו השני של הסרט. בטי ישבה
על כסא ובהתה בקיר, ערומה. נדמה לי. 
אז חשתי את המילים האלה ומיהרתי לכתוב.  העיניים שלה היו שקופות וגם גופה החשוף, ממורק לעינינו. 

 

מגע בכאוס יכול לתת לאדם כוחות גדולים ליצירה.  כדי
להבין את הקשר, חזרתי לאותן שלוש פעמים בהם יצרתי
יצירה אמיתית ומוצלחת באופן מובהק.  הייתה בהן אהבה, זיקה, אך גם קפיצה שלא הובנה לי עד הסוף.  הייתה מידה של כאוס. אולי יש מידה כזו כשאדם
נוצר כרצון חופשי?   פעם, בדיון
בשולי ה"מורה נבוכים", הרמב"ם העיר שיתכן שהכאוס בעלמנו הוא ביטוי לרצון השם.  העולם, על פי ספר בראשית אך גם על פי המדע המודרני, עבר מכאוס לסדר.  העולם אחוז בחוקים כמו רשת דייגים ולנו לא נותר אלא להדחק לחור ולנסות לנשום.  אך מעבר להם ישנה חירות אמיתית, אינסופית. מדוע מגע בחירות הנפלאה הזו, המחייה, הוא מסוכן?   

  מהו המגע עם הכאוס הזה?  מהו העולם הריק השוכב לצד העולם שלנו?  הדרך לגעת בחירות מבלי להתפרק היא הפיכת האני לאין.  אין פה הכרה בכך שהאני הוא אשלייה (כמו בבודהיזם), אלא הכרה באמת של האני ואח"כ עטיפתה באשלייה שנושא האני (אני חזק, אני יפה, אני 1.70, אני רע או טוב).  האמת עטופה באשלייה, כמו פרי העטוף בקליפה. יכולתו של אדם להיפגש עם האל אפשרית תודות לספציפיקציה, לתיחומו, של אותו אדם (תוך הרחבתה המדודה). והרי האל הוא אינסוף.  אז יש יתרון לאדם, והיא הספציפיות שלו.  לכן יש יתרון לאני.     

 

;

 

יקירי, אל תבהל.  אתה צריך להבין, לפניך אישה שעברה הרבה. הפסקתי להיות. חזרתי.  כשאני רזה מדי, כמעט על סף גוויעה מרעב, אז אני מתעוררת לחיים.  מחשבות אובססיביות על מין מרובה משתתפים,  פירוק משפחות, תאורה פומפוזית,  עיניים, שפתיים וכל זה.  אל תבהל, אני רוצה אהבה עדיין פשוט. פשוט שכחתי איך לאהוב. יש דבר כזה שחיקה של הלב. למדתי להנות ממין באמת רק אחרי שאבדה לי היכולת לאהוב.  אולי זה  mutually exclusive ?  טיילתי ביותר מדי מקומות, ראיתי יותר מדי, הפרזתי. הייתי סקרנית להחריד והסקרנות הרגה אותי.  עכשיו הכל לא ברור, אני לא מובנת לעצמי רוב הזמן. ממשיכה בכוח האינרציה. ממשיכה כי אוהבת לראות את הגוף שלי בתחתונים וחזייה בראי, אוהבת להסתכל על עצמי בשמלות זעירות, בעירום. האסתטיקה מצילה אותי ממוות. גם הכלבלב הקטן, החמידות שלו. אוו…כמה זמן לא התעוררתי בדירה של גבר שאת שמו אינני זוכרת. כמה זמן עבר מאז ישבתי על בירה עם גבר זר שניסה להרשים אותי.  הכל נגמר כשנתקלתי בגאון המפורסם בגיל 24 והגאונות שלו שרפה אותי על המקום. היו לי שתי ברירות: לחיות או למות.  לא לא, בוא ננסח את זה שוב, היו לי שתי ברירות:  להשתגע או להפוך לקצת גאון בעצמי.  דגש על המילה קצת.  גאונות לא משאירה בפניך שום ברירה, נאלצת לשרוף הכל מסביבך ולהתחיל מאפס. מתגעגעת לטוטאליות שמצאתי בגברים מטופשים שחשבתי שיש בהם יותר ממה שיש.  בבירות דוחות שקנו לי, בבדלי יצירות תרבות על שפתיים לא זהירות, בבנאליות, בעדריות,  בסקס המטורף המטופש המחפש יותר…בגברים שחשבו שאני בתולה, שחשבו שהם היחידים שהייתי אתם, שחשבו שאני לא מבינה ש.. חשבו שבחיים לא מצצתי לגבר.  מתגעגעת לרגע הראשון בחיי ששמעתי את סוניק יות', ישבתי בפאב שכבר לא קיים בתל אביב על יד ככר דיזנגוף עם גבר שהיה פעם בממר"ם, חי על ירושה, יתום (לדבריו) וניסה בכל דרך אפשרית להביא אותי לדירתו המתפוררת.  צחקתי בפניו, והלכתי הביתה. כל הלילה חלמתי שאנחנו שוכבים והוא יורד לי.  בבוקר הוא השאיר לי הודעה בטלפון, אמר שרוצה לקחת אותי למסעדה כמו שצריך, שצריך להתחיל הכל מהתחלה. לא החזרתי לו צלצול מעולם.  אחח, יקירי, אל תבהל. מין בשבילי זה עניין רוחני. הייתי בתולה ונשארתי כזו. הפסקתי לחיות וחזרתי לחיים. זה סוג של להוולד שנית.  הגזמתי, חציתי גבולות ומתחתי אותם מחדש.  כמעט על סף גוויעה מרעב, אני מתעוררת לחיים עכשיו. 

 

 

 

 

     

 

 

חזרה

 

פתאום מן שתיקה.  שתיקה של החגים, הסתיו, כשיש כל כך הרבה לומר.  השמחה הפשוטה של השמחים, האומללות הסבוכה של האומללים.  ובתוך כל זה ישנם מקומות ספציפיים בעיר שאם אעבור דרכם, יעלו זכרונות ורגשות חזקים ביותר.  היום עברתי על יד אחד המקומות האלה,  מסעדת Uno על יד בית המשפט ברחוב שדרות שאול המלך בת"א.  אזור יפהפה אבל הזכרונות המעורבים קשים לי.  ואז אמרתי לעצמי, כשחלפתי במכונית וראיתי את המסעדה מתרחקת, היו לך 5 שנים עם הזכרון, הרי סבלת בזמנו מספיק, למה גם עכשיו לשלם את החשבון?  ואיכשהו זה שכנע אותי והפסקתי.  החיים בגיל 31, כשאת כבר בתוך החיים ולא יכולה להעמיד פנים שתכף יתחילו. ודווקא כשהאשליות נושרות, את זקוקה כל כך לאשלייה.  אולי לכן אני נכנעת לסרטי ילדים עמוק בלילה, סרטי ילדים מטופשים של דיסני משנות החמישים שישים. 

אני הולכת ומבינה שאני לא באמת מכירה את עצמי כפי שחשבתי. יש הפתעות גם
עכשיו.  ולמרות כל ההשלמה, בת 31 זה לא בת 21, אין מה לעשות. אני חייבת לכתוב, חייבת לחבור שוב לעץ החיים שהוא
היצירה (האמתית שיש בי רק לפעמים, כשאני מצליחה, אבל זה גם לא תלוי רק בי אלא
באלוהים כנראה). זה מוזר, כשאתה מלא סיבות לחיים, אתה מוצא שאין מספיק כלים. כשיש
הרבה כלים, אתה מוצא שיש פחות טעם.

סליחה על העצבות, תשרי זו הרי תקופה יפהפייה.  

 

 

 

– אני מסתכלת על כותבים (כאלה שעוסקים בכתיבה כמקצוע), הם מטביעים חותם דרך כשרונם ולא מפסיקים לכתוב. אני חושבת שעל אף שההצלחה חשובה, אולי יותר מכל דבר אחר, אך מה שאני רוצה זה לכתוב בצורה מגוונת וכללית דיו, להצליח להכנס לכמות גדולה של נפשות, מצבים, מקומות וזמנים, עד שקולי לא יורגש; לא יהיה לקול הכותב שלי "טעם" מסויים, הוא יהיה כמו אד, עשן מתפוגג רגע אחרי שמבחינים בו, אם מבחינים.  הנפשות חשובות לי יותר מהכתיבה. המצבים האנושיים בהם אני נתקלת, הן בחיים והן במחשבותיי, התנועה בזמן ובמרחב.  הרוחות בהן נתקלים מפרשי הספינה שלי, מנווטת בין גלי הים בדרכה לבצר הרוח.  והרי אני עוד דמות בספרו של אלוהים, ויש לו חוש הומור הרבה יותר מוצלח משלי.  אז ברצוני לקיים דיאלוג קרוב כמה שאפשר עם הספור שלו, האולטימטיבי. מותר להשתש בדמיון אבל לא באופן מוגזם.  צריך לדבר עם החיים, עם האנשים הקיימים.  הדמיון תפקידו לבלבל ולסייע להתרחקות על מנת להתבונן יותר טוב.  הוא לא אמור להחליף את הלב ואת העיניים. והעיניים תמיד מביטות לאנשים. 

 

– שיטות העבודה שלי הן מהגרועות ביותר. אני מעדיפה לעבוד במקביל על כמה דברים, רצוי 5 או 6, ואני יכולה להתחיל משהו ממש מוצלח, לוודא מול אחרים שהוא עובד מעולה, ואז לעזוב אותו לשלוש שנים.  

 

לילה פתאומי

 

את הדברים שאני הכי רוצה לומר, אני לא מעזה.  אני מפחדת לחיות.  אני כל כך מפחדת לחיות את החיים, שלמדתי להעלות הצגה מול אנשים ומול מוסדות. אבל הכל באמת מפחיד, עמוק וגדוש ומלא מסתורין, משתנה ומחליף צבעים.  לא אבדתי שליטה, אבל זה לא האבדן שליטה שמפחיד, זה זה זה…. קודם כל השיממון והסטטיות, העדר השנוי. וזו שאלת הסבל, יותר מכל;  פעם שאלו, אם עץ נופל באמצע היער, האם הוא השמיע צליל?  זו שאלה  אפיסטמולוגית או פיסיקלית.  אם אדם בוכה באמצע היער, האם מישהו שומע ?  היהדות כפרקטיקה, כלומר דת או מערכת רעיונות וכללים, לא יכולה להציע תשובה. היא יכולה לכוון אותי לשאול את השאלות היותר נכונות – וזה הרבה. היא יכולה להציע אפשרויות להתלבט ביניהן. תשובות? רק אלוהים יכול. מיזה אלוהים?  אין לי שמץ של מושג, אמרו שהוא מדבר עם אנשים, או דיבר פעם.  אבל הפחד שלי איננו דבר רע. הוא יכול להיות כמפרש, מנווט את הספינה בין הרוחות, על גלי הים הזה, העמוק והמסתורי שהוא החיים הפנימיים.  ופתאום אני חושבת על העולם הקוונטי. איך המעבר אליו הימם את כולם כשרק גילו את המודל הזה, איך המעבר בין כסא או תפוח לחלקיק קוונטי וסדרי גודל זעירים, הוא ממש מעבר בין עולמות.  אז למה שהמעבר בין עולם החוץ לעולם הפנים לא ייערב זינוק מעל תהום? וודאי שיש תהום. אבל אם מאמינים במשהו טוב, היא לא צריכה לשתק. היא צריכה…להניע.  אני זוכרת את החוברות של "מחשבות" של IBM שהייתי יושבת וקוראת כילדה בספרייה העירונית, והרגש שהייתי מתמלאת. למה? אף פעם לא הבנתי איך החומר והכללים שמארגנים אותו עוררו בי כזו התרגשות כילדה.  כל מה שהיה לא מובן, ובכל זאת ניתן לסדר הגיוני, להפשטה, ריתק אותי. 

האמת?  הרגש הכי חזק שיש לי לאלוהים זה כעס. כעס עצום, נורא, בלתי נתפס.  גם קנאה וגם כעס וגם ערגה לדבר אתו. הכל יחד, כל הרגשות מצטופפים בגוף הקטן הזה.  אני גם שונאת אותו. מותר לשנוא? בשבילי רגש זה שפה, אז אני מדברת. לצפות לתשובה?  אני יכולה להיות מהטיפוסים הרוחניים ולומר שהשיר הבא ברדיו, שעומד פה על השולחן, הוא התשובה של אלוהים. אבל אני לא באמת מאמינה לזה. עכשיו, אני מאמינה, הוא שותק. נצחי, אדיש ושותק.  

 

 

כמו שניתן להבין מתיאור הבלוג החדש, אני קוראת את the art of the deal של דונלד טראמפ; זו אוטוביוגרפיה בת 200 עמודים שיצאה בסוף שנות השמונים.  בדיוק הגעתי לפרק 5,  The move to manhattan, והדבר המעניין ביותר הוא עד כמה זה מזכיר את האוטוביוגרפיה של בוב דילן,  the chronicles שפורשת את הגעתו לניו יורק ( מחור במערב התיכון של אמריקה, דלוות, מינסוטה) ועלייתו כמטאור/ קילוגרמט בידורי בין דורי או משהו. טרמפ לא הגיע מחור כמו מינסוטה אמנם, הוא נולד וגדל בקווינס ועשה עסקים בברוקלין, אבל בתקופה ההיא כל מי שלא גר במנהטן נמצא בסוג של פריפריה.  חוץ מהעובדה ששניהם בני מזל תאומים (כן, בכל פוסט צריך קצת אסטרולוגיה) הפרספקטיבה המרתקת שלהם, שילוב מן מבט רחוק וקר, אבל עדין ורגיש מאוד לניואנסים, החזירה אותי באחת לילדות. הייתי בת 10 כשהגעתי לראשונה לניו יורק.  נסעתי עם אמי לחודש בארצות הברית, לבקר את הדודים שחיו בבלטימור. היינו בכל החוף המזרחי: בלטימור, וושינגטון, פלורידה (דיסני וורלד), בוסטון ובסוף החלטנו על שבוע בניו יורק.  לילדה בת עשר , ניו יורק הביסה בלי מאמץ את דיסניוורלד. ניו יורק של הניינטיז הייתה הלונה פארק הכי גדול בעולם.   אני זוכרת את התחושה, יותר נכון הריח, שטרמפ מזכיר באוטוביוגרפיה שלו,  ריחות הסיגריות שמגיעים ממועדונים סגורים לאנשים עשירים בלבד.  אני זוכרת את דלתות השיש וזכוכיות המגדלים, ואת נעלי הסניקרס שלבשו האנשים.  ואני במיוחד זוכרת את החליפות המקסימות שלבשו הנשים הניו יורקיות, לנצח ממהרות, והקארה הבהיר המוקפד. כמה רציתי להיות כמותן שאגדל!  לא היה בי כל פחד.  כשהגענו לחנות "שוורץ" , חנות הצעצועים הגדולה ביותר בעולם, לא ניתן היה לעצור אותי. זה היה קסם אמיתי שמתגשם. אמריקה היא ארץ הילדים.  חשבתי כך כילדה ואני חושבת כך כמבוגרת. את אמריקה ניתן לחוות במלואה דרך הילדות.  אם אמריקה היא ארץ האפשרויות הבלתי נגמרות, ניו יורק היא השיא.  טוב, לא אהפוך את זה לפוסט אהבה לניו יורק, עשו את זה טוב ממני.  חוץ מזה שהספר פתוח ואני מסוקרנת לדעת מה דונאלד בן ה-26 יעשה הלאה, עכשיו שהצליח להשתחל למועדון החברים היוקרתי ביותר בעיר (כמו סטודיו 54 בשעתו הגדולה!), שורץ גברים מבוגרים ומצליחים וצעירות יפהפיות מכל העולם… ויש גם לא מעט עצות מוצלחות על איך לעשות עסקים (רמז: בקור רוח מוחלט, וקבור את הלב שלך קודם).

 

לולאת הילד

 

אנשים מאמינים שהוריהם עצבו אותם, לטוב ולרע. אלו המאמינים שהוריהם עצבו אותם, וחוזרים שוב ושוב למחשבה, בדרך כלל מאמינים שהם עוצבו רע, על ידי חולשות ומומים שנגרמו להם בילדות (אם מדובר באשכנזים, בידי האם).  אנשים רבים מנהלים מערכות יחסים מופרזות עם הוריהם (לעתים היא ממשיכה אחרי שההורים הלכו לעולמם או חצו את הגבול הגריאטרי).   הנטייה לדוש בילדות במטרה לגלות שברים, ואז להשתמש בתגלית כדי להבין את חולשות ופגמי ההווה, לא בלתי מובנת. 

   אם מסתכלים על אנשים נורמטיביים שגדלו בבתים נורמטיביים,  מה שברור זה שהם מסוגלים להנתק מתבנית היחסים שקיימו עם הוריהם בילדות ולהמשיך הלאה לעצמאות.  הורות טובה באמת היא מעט סמויה (הדבר מאיר גם על עניין האלוהים והברואים אבל נניח לזה).  נחזור לאובססיבים, כלומר אלו שדשים בילדות ומחפשים את השברים.  ממי למדנו את הרעיון הזה?  בין היתר, מסבא פרויד.  אבל הינה הקטץ': מאחר שהילדות הייתה בעבר ואנחנו נמצאים בהווה, לעולם לא ניתן, על פי צורת החשיבה הזו, להשתלם לגמרי ולתקן את נפש האדם שגדל להורים לא תקינים בילדות לא תקינה.  וכך, האדם לכוד בלולאה ומאבד משהו מאנושיותו: היכולת לבחירה חופשית כאן ועכשיו.  מאחר ופגמיו נטבעו בילדות והוא כבר לא ילד, לעולם לא יוכל להתקן ולהיות מי שהוא.  כמובן שהפסיכולוגיה הקלאסית הציעה טכניקה לשחרור מלולאת החנק הזו. אבל זו הייתה בעיקר דרך מענינת להפקיע כסף מאנשים, על ידי יצירת תלות, ולהעבירו לידי אחרים. ולכן אנשים בימינו מעדיפים קואצ'רים ומורי זן על פסיכולוגים.  מדובר ברעיון ואנשים רבים נלכדים ברעיון הזה כי הוא פשוט ומקסים ומריר. אנשים נלכדים ברעיונות כאשר הם לא מאמינים מספיק במציאות. והמציאות היא שהורות היא דבר חשוב, אבל חשוב רק במידה. והילדות הינה דבר חולף, אבל חלק מסויים בה לא חולף; בכל מבוגר יש זנב של ילד.  דרך הזנב, אם אוחזים אותו, ניתן לחוות ילדות ולהישתלם, להעשות שלם, עכשיו.   זה מצד הילדים.  מדוע ההורים בימנו חושבים שיש להם תפקיד עצום בחיי ילדיהם?  גם כי משהו בהם מפקפק ביכולתם למלא תפקיד של הורים.

 וגם כי הורים עושים הקרבה עצומה (כלכלית ורגשית) על מנת שילדיהם יגדלו באופן תקין. אם הם משתכנעים בהשפעתם על חייהם של בני אדם אחרים, ילדיהם, הדבר ידרבן את ההשקעה שהורות תובעת.  זה אומנם עשוי להרתיע, אבל להיות הורה זה להיות בעמדת השפעה על בן אדם אחר. בן אדם אהוב בצורה מוחלטת; ילד.

 האהבה המוחלטת שאנו חשים אל הורינו בילדות, התלות התובענית, מסתיימת בשלב מסויים.  אני מעדיפה לכתוב ולחשוב על הורי כבני אדם, ולא דווקא כהוריי. היחס שלי אליהם הוא פחות רעיוני ויותר מעשי.  יחס של כבוד, ככל האפשר, שמשתדל לשמור על חום וקשר ממושך וקרוב (אפילו שאין לי צורך נפשי בכך כמו שלהם יש).  אם ישנה מחשבה שאינני רוצה להלכד בה היא שהוריי עצבו אותי. אם אדם לא יכול להיות מי שהוא, אין לו שום דבר.