לולאת הילד

 

אנשים מאמינים שהוריהם עצבו אותם, לטוב ולרע. אלו המאמינים שהוריהם עצבו אותם, וחוזרים שוב ושוב למחשבה, בדרך כלל מאמינים שהם עוצבו רע, על ידי חולשות ומומים שנגרמו להם בילדות (אם מדובר באשכנזים, בידי האם).  אנשים רבים מנהלים מערכות יחסים מופרזות עם הוריהם (לעתים היא ממשיכה אחרי שההורים הלכו לעולמם או חצו את הגבול הגריאטרי).   הנטייה לדוש בילדות במטרה לגלות שברים, ואז להשתמש בתגלית כדי להבין את חולשות ופגמי ההווה, לא בלתי מובנת. 

   אם מסתכלים על אנשים נורמטיביים שגדלו בבתים נורמטיביים,  מה שברור זה שהם מסוגלים להנתק מתבנית היחסים שקיימו עם הוריהם בילדות ולהמשיך הלאה לעצמאות.  הורות טובה באמת היא מעט סמויה (הדבר מאיר גם על עניין האלוהים והברואים אבל נניח לזה).  נחזור לאובססיבים, כלומר אלו שדשים בילדות ומחפשים את השברים.  ממי למדנו את הרעיון הזה?  בין היתר, מסבא פרויד.  אבל הינה הקטץ': מאחר שהילדות הייתה בעבר ואנחנו נמצאים בהווה, לעולם לא ניתן, על פי צורת החשיבה הזו, להשתלם לגמרי ולתקן את נפש האדם שגדל להורים לא תקינים בילדות לא תקינה.  וכך, האדם לכוד בלולאה ומאבד משהו מאנושיותו: היכולת לבחירה חופשית כאן ועכשיו.  מאחר ופגמיו נטבעו בילדות והוא כבר לא ילד, לעולם לא יוכל להתקן ולהיות מי שהוא.  כמובן שהפסיכולוגיה הקלאסית הציעה טכניקה לשחרור מלולאת החנק הזו. אבל זו הייתה בעיקר דרך מענינת להפקיע כסף מאנשים, על ידי יצירת תלות, ולהעבירו לידי אחרים. ולכן אנשים בימינו מעדיפים קואצ'רים ומורי זן על פסיכולוגים.  מדובר ברעיון ואנשים רבים נלכדים ברעיון הזה כי הוא פשוט ומקסים ומריר. אנשים נלכדים ברעיונות כאשר הם לא מאמינים מספיק במציאות. והמציאות היא שהורות היא דבר חשוב, אבל חשוב רק במידה. והילדות הינה דבר חולף, אבל חלק מסויים בה לא חולף; בכל מבוגר יש זנב של ילד.  דרך הזנב, אם אוחזים אותו, ניתן לחוות ילדות ולהישתלם, להעשות שלם, עכשיו.   זה מצד הילדים.  מדוע ההורים בימנו חושבים שיש להם תפקיד עצום בחיי ילדיהם?  גם כי משהו בהם מפקפק ביכולתם למלא תפקיד של הורים.

 וגם כי הורים עושים הקרבה עצומה (כלכלית ורגשית) על מנת שילדיהם יגדלו באופן תקין. אם הם משתכנעים בהשפעתם על חייהם של בני אדם אחרים, ילדיהם, הדבר ידרבן את ההשקעה שהורות תובעת.  זה אומנם עשוי להרתיע, אבל להיות הורה זה להיות בעמדת השפעה על בן אדם אחר. בן אדם אהוב בצורה מוחלטת; ילד.

 האהבה המוחלטת שאנו חשים אל הורינו בילדות, התלות התובענית, מסתיימת בשלב מסויים.  אני מעדיפה לכתוב ולחשוב על הורי כבני אדם, ולא דווקא כהוריי. היחס שלי אליהם הוא פחות רעיוני ויותר מעשי.  יחס של כבוד, ככל האפשר, שמשתדל לשמור על חום וקשר ממושך וקרוב (אפילו שאין לי צורך נפשי בכך כמו שלהם יש).  אם ישנה מחשבה שאינני רוצה להלכד בה היא שהוריי עצבו אותי. אם אדם לא יכול להיות מי שהוא, אין לו שום דבר. 

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s