קרבה מדומה

 

"אלוהי, עד שלא נוצרתי איני כדאי". 

הסיבה האמיתית שנסוגתי מעט מהדרך הדתית של היהדות, היא האכזבה שאלוהים לא דיבר. הרגשתי מרומה. בשלב מסוים, כשהרוחניות הוסיפה לעלות, הייתה מצוקה במרחק. התחלתי לחוש לפרקים
ערגה, ערגה שאפסה את כול הווייתי. הרגשתי מרחק ממנו ברמה שכלית, שכן לא ראיתי ביסוס הגיוני להנחת האל. אך גם ברמה הרגשית, אלוהים לא קרוב ולא מדבר (אלי, או אל אף אדם אחר בדורנו). 

התפילה יוצרת קרבה מדומה אל מול הפער הבלתי עביר בין המתפללים לבינו. וזה הכעיס אותי!  האמונה תובעת התמסרות חזקה, שכן אמונה היא תמיד תנועה של טיפוס והעפלה.  ואני רוצה לחיות את חיי במלואם, ולחיות כך אומר בלי אלוהים דתי ובלי התעסקות בפולחן
שלו. אולי יש פה דבר והיפוכו?  האם אני
מרדדת את האמונה לסוג של אהבה נכזבת? ייתכן. ויש גם עניין נוסף, שהוא הכלל. הציבוריות הישראלית, הכלל הישראלי, הוא נושא הנבואה ודיבור עם האל בעולמנו. אלא שהכלל, אותו הכלל,הציבוריות הישראלית, פולשנית ודורסנית.  משה רבנו עלה על הר סיני לדבר עם השם פנים אל פנים (ומאידך, "לא יראני אדם וחי"). איך אפשר לתפוס את הציבור, הציבוריות, כמקום
אינטימי?  איך אפשר לעשות עם ציבור את הדברים
העדינים, היקרים, שאדם עובר עם עצמו?  הציבוריות היא אשליה מבחינתי, ואחת הברורות שבהן.  לכן לא אתפס אומרת דברים כמו "ציפיות
החברה גורמות ל…"  כי אני לא חווה
את החברה וציפיותיה כנוכחות אמיתית. אני מודעת, מכירה בה, לא מעבר.  אני כן מסוגלת, לפעמים, להרגיש אהבה רבה אל אוסף של פרטים שיוצרים ציבור.  אלה היו
נקודות בודדות שבהן עברתי, והרגשתי את אותה "אשליית אני" שהבודהיזם
מזכיר. אין פה לומר שהאני לא קיים, לא. אלא כי הוא לא באמת סוף דבר.  האהבה העוברת דרך האני איכשהו חשובה יותר.
מאידך, במי תעבור אהבה אם לא האני? ואל מי תגיע?  ואם נמשיך את זה, לולא הייתי סופית איך יכולתי לרצות
את קרבת האל?   לפעמים נדמה שהתרחקתי מהיהדות כמו שיונה הנביא
ברח מנינווה.  ואולי זה רצון סמוי; אושר
סמוי.  " ועכשיו שנוצרתי, כאילו לא נוצרתי".  מקווה ומתפללת שאזכה להיות ולהיווצר.