קרבה מדומה

 

"אלוהי, עד שלא נוצרתי איני כדאי". 

הסיבה האמיתית שנסוגתי מעט מהדרך הדתית של היהדות, היא האכזבה שאלוהים לא דיבר. הרגשתי מרומה. בשלב מסוים, כשהרוחניות הוסיפה לעלות, הייתה מצוקה במרחק. התחלתי לחוש לפרקים
ערגה, ערגה שאפסה את כול הווייתי. הרגשתי מרחק ממנו ברמה שכלית, שכן לא ראיתי ביסוס הגיוני להנחת האל. אך גם ברמה הרגשית, אלוהים לא קרוב ולא מדבר (אלי, או אל אף אדם אחר בדורנו). 

התפילה יוצרת קרבה מדומה אל מול הפער הבלתי עביר בין המתפללים לבינו. וזה הכעיס אותי!  האמונה תובעת התמסרות חזקה, שכן אמונה היא תמיד תנועה של טיפוס והעפלה.  ואני רוצה לחיות את חיי במלואם, ולחיות כך אומר בלי אלוהים דתי ובלי התעסקות בפולחן
שלו. אולי יש פה דבר והיפוכו?  האם אני
מרדדת את האמונה לסוג של אהבה נכזבת? ייתכן. ויש גם עניין נוסף, שהוא הכלל. הציבוריות הישראלית, הכלל הישראלי, הוא נושא הנבואה ודיבור עם האל בעולמנו. אלא שהכלל, אותו הכלל,הציבוריות הישראלית, פולשנית ודורסנית.  משה רבנו עלה על הר סיני לדבר עם השם פנים אל פנים (ומאידך, "לא יראני אדם וחי"). איך אפשר לתפוס את הציבור, הציבוריות, כמקום
אינטימי?  איך אפשר לעשות עם ציבור את הדברים
העדינים, היקרים, שאדם עובר עם עצמו?  הציבוריות היא אשליה מבחינתי, ואחת הברורות שבהן.  לכן לא אתפס אומרת דברים כמו "ציפיות
החברה גורמות ל…"  כי אני לא חווה
את החברה וציפיותיה כנוכחות אמיתית. אני מודעת, מכירה בה, לא מעבר.  אני כן מסוגלת, לפעמים, להרגיש אהבה רבה אל אוסף של פרטים שיוצרים ציבור.  אלה היו
נקודות בודדות שבהן עברתי, והרגשתי את אותה "אשליית אני" שהבודהיזם
מזכיר. אין פה לומר שהאני לא קיים, לא. אלא כי הוא לא באמת סוף דבר.  האהבה העוברת דרך האני איכשהו חשובה יותר.
מאידך, במי תעבור אהבה אם לא האני? ואל מי תגיע?  ואם נמשיך את זה, לולא הייתי סופית איך יכולתי לרצות
את קרבת האל?   לפעמים נדמה שהתרחקתי מהיהדות כמו שיונה הנביא
ברח מנינווה.  ואולי זה רצון סמוי; אושר
סמוי.  " ועכשיו שנוצרתי, כאילו לא נוצרתי".  מקווה ומתפללת שאזכה להיות ולהיווצר.   

 

5 מחשבות על “קרבה מדומה

  1. למה את חושבת ש: "אלוהים לא קרוב ולא מדבר (אלי, או אל אף אדם אחר בדורנו)" דברי בשם עצמך ועל החויה שלך.
    החוויה שלי שהוא מדבר וקרוב. מאוד קרוב.

    אהבתי

    • מפני שהדיבור הזה נקרא נבואה.  אין הכוונה, כמו שהזכרתי לפני כמה פוסטים, לדיבור עקיף, דרך צירופי מקרים או שיר שנשמע מרדיו בזמן מדוייק בחייך.  נבואה תשנה את פני ההתרחשויות, ובעיקר, נבואה היא לא עניין פרטי אלא ציבורי (ביהדות).  אני לא מדברת על מיסטיקה. 

      אהבתי

      • א. מי אמר לך שאין היום נבואה?
        ב. יש רוח הקודש לרבים.
        ג. יש עוד רמות של תקשורת. לדוגמא מה שנקרא "בת קול". מה שאת הזכרת זה בעיני גם לא דיבור עקיף. זה דמיונות. יש דרכי תקשורת נוספות שמוזכרות אצל חכמי ישראל במשך הדורות. (לדוגמא: ברמב"ן על התורה בהסברו על השגחה, בר’ נחמן בתורה על הרמזים [וזה לא מה שכתבת אלא דבר אחר], בשער רוח הקודש לר’ חיים ויטל, בגר"א על משלי ועוד הרבה).
        ודאות אינה שחור לבן. יש רמות בוודאות.

        גם האמירה שנבואה היא לא פרטי אלא ציבורי היא לא בדיוק כך. בעומק הנביא הוא אישיות פרטית שכוללת את כולם. משה שקול כנגד כל ישראל. ההבדל שיש לנו בין פרטי לכללי לא בדיוק קיים שם.

        אהבתי

  2. כתבתי תגובה ארוכה והיא נמחקה לי.  רק אומר בקיצור שגם לי, כמוך, יש רתיעה מהציבוריות הזו.. אבל זה מסתכם בזה שהקשר של כל אחד מאיתנו עם הקבה הוא קשר אישי, קחי למשל תפילה בציבור, מניין, מתפללים יחד אבל לכל אדם יש את הבקשות שלו, הסליחות שלו, התשבחות שלו.. יש מקום גם לדברים האישיים האלה. בתוך הכלליות והציבוריות נמצאים המון פרטים שלכל אחד מהם לפי בחירתו יש מקום לקשר אישי עם הקבה. 
    בכלל, אמונה, אין בה שום עניין מוחצן זה נטו עבודה פנימית של אדם מול עצמו ומול הקבה. היא אמנם נבנת או מתחזקת ולהפך כתוצאה מהשפעה מגורמים חיצוניים אבל כל השאר הוא רק תלוי בפרט.

    מקווה שירדתי לסוף דעתך,
    שנה טובה!

    אהבתי

    • ובכל זאת יש קפיצה מראיית הציבור כאוסף פרטים ל-ציבור.  משהו אחר עם חוקיות אחרת ומורכבת. אולי עוד לא השכלתי להבין אותה. 
      שנה טובה וגמר חתימה טובה. 

      אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s