פעם הנחתי לאני והלכתי לשוטט.

 

אחרי תקופה ארוכה של הפסקה, הלכתי הערב לשיעורו של הרב (ליום הכיפורים). כתמיד, הגעתי עטויה בתלאות החיים. ויצאתי עם שמחה. ויתר אהבה.  אחרי חמש שנים, פחות או יותר, הגעתי לרוב ההשגות שהרב מעלה. או שהבנתי דרך תהליך החשיבה שלו, או  שהבנתי אותן בעצמי (או למדתי ממקור ספרותי אחר).  את רוב החידושים השכליים הוא כבר חידש. הבנתי את הסיבה לחיוך הגדול של הלב, כשירדתי במדרגות וחבקתי כמה חברות לשנה טובה וכו; אני פשוט אוהבת את האדם הזה, הרב ש'.  ומתוך האהבה, שנובעת גם מהשכל וגם מהרגש וגם מהרוח יחד, הוא לא יכול שלא לחדש לי. זו האהבה שאני מרבה לדבר עליה פה בבלוג.  לא אהבה אגואיסטית שמשאירה אותי תלויה או כרוכה באדם. לא אהבה ששומרת על ערגה ועל פצע. להיפך, זו אהבה שמאפשרת לי להכיר את העולם, להכיר ממש ולחייב אותו. ומשום כך, אף להתחייב בו.  אחת הסיבות להתרגשות מסויימת היא ששנינו, במקרה או מתוך שהנשמה בנויה, עוסקים בנושאים דומים ועלולים להתייחס אליהם ברוח דומה. לדוגמא, הוא נגע במה שהעליתי בשני הפוסטים האחרונים: "יתרון לאני", ו-"קירבה מדומה".  הכאוס והסדרים,  האני והאשליה או המסך העוטף אותו (ויש להסיט). וכן הלאה.  אבל מעל לכל, הרב דיבר על המצוקה שהכי קשה לי: היחס בין הפרט לכלל בנוגע לקשר עם האל.  בעוד שבימי בית ראשון הכלל היה העיקר והפרט נרתע להיבדל ממנו (גלות הייתה העונש הכי חמור), ומשום כך הכהן הגדול בבית המקדש ביקש כפרה בשם כל העם, בימי בית שני הפך הפרט לסמכות שיש להתחשב בה, אבל היה לזה מחיר: בימי בית שני אבדה הנבואה. אבד להם הקשר ליסוד האובייקטיבי (וממילא הכללי). האנשים הפכו לדתיים שאנו מכירים מהמסורת הגלותית, אנשים חיוורים שממלאים בדייקנות אחר מרשם הלכתי.   ואילו היום, בישראל, ישנו זן אחר של אנשים, זן הסינטזה אם נרצה, כדוגמת מה שכתבתי: אנשים רוצים להיות הכהן גדול בעצמם. לכפר ולהכנס לקודש הקודשים (ולצאת בשלום).  ולכן חשתי שהכעס שאני חשה יש לו הכשר. אני כועסת כי אני שייכת לדור שרוצה להיות הרב של עצמו. לא רוצה רב או רבנים. ורוצה להגיע לקודש הקודשים. או במקרה שלי, להגיע להידבר עם האל.   תמיד הייתי ונשארתי אגנוסטית עם פקסלים של אמונה.  אבל  השמחה היא הדבר שאזל מפניי וחזר, בעד הלובן.  ומהו התהליך הפנימי שעובר בקודש הקודשים?  אמר הרב, הסטת המסך של האני.  והשבתו לאין. מה זה אומר?  ככל שאתה פורם את החוקיות שאתה רגיל בה, אתה עומד על צומת גדולה יותר.  אין פה ביטול גמור של האני, חלילה. יש פה השהייה. ככל שהגעת ליותר חירות (זמנית), כך גבוה הפחד אך גם מידת הבחירה.  פעם, עמדתי בצומת ובו הבנתי שיש עוד עשרות ממדי חירות.  זה הדבר המפחיד ביותר אבל גם המשמח ביותר שחוויתי. פעם הנחתי לאני והלכתי לשוטט. ואחרי הכניסה לפני הפנים, קודש הקודשים, אנו חוזרים ונעטפים. אוכלים ארוחה מפסקת וחוזרים להיות אנחנו. אני חוזר להיות אני. 

 

2 מחשבות על “פעם הנחתי לאני והלכתי לשוטט.

  1. אולי תמצאי עניין בדבריו של פרופ’ דוד הלבני, ניצול שואה וחוקר דגול: 
    ""מאז אושוויץ אי-אפשר להתייחס לבני אדם באותה צורה חיובית, הם הראו לאן הם יכולים להידרדר כשהבחירה החופשית בידם. הקדוש-ברוך-הוא יצר את האדם עם בחירה חופשית, אבל בעבר הרחוק הוא התערב בחיים הרוחניים של עם ישראל על-ידי נביאים או בת קול, התערבות זו הייתה גם התערבות בחיים הפיזיים שלהם. כשאנו קוראים בתנ"ך שכשעם ישראל בצרה ואלוקים בא לעזרתם, כשאנו רואים התערבות אקטיבית של אלוקים בחיי בני האדם, זה אומר שלאדם יש פחות בחירה חופשית. בתקופת התורה שבעל-פה, כשבטלה הנבואה, הקדוש-ברוך-הוא כבר לא התערב, ומסר את הכל לבחירה החופשית של האדם"

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s