פסיקים

 

* כשנסענו להולנד הייתי משוחררת. הייתי כלום ושום דבר. וגם
הוא.  אף אחד לא שמע ולאף אחד לא אכפת.
האנשים מנומסים, יפים ואמידים.  לאף אחד לא
אכפת ממני, רק נימוס.  וזו האמת לאמיתה, כי בפרספקטיבה
רחבה,  אני כלום ושום דבר. ולכן טוב לי בסביבה של מערב
אירופה. והקור, שמתאים לעור שלי, הדק והחיוור.  כשהייתי שם נשמתי אויר חירות. היה
לי טוב, טוב באמת. טוב פשוט ומטופש.  כמו בנעורים, או בילדות, שחיים את מה שקורה ועסוקים ועושים וזזים.  בלי הכובד של הארץ החמה עם כל הבעיות
וההידחפות של אנשים לחיים הפרטיים שלך. 
בלי המאבק הנורא על כל נשימה. פשוט חיים. 
סך הכול אנשים עניים, אנשים חולים, אנשים מסכנים, זקוקים לאלוהים
יותר.  במערב אירופה, אם יש לך כסף
ואוטו ומשפחה וחברים וקוקו בלונדיני, פחות צריך. פחות מחפש אותו
ופחות מוצא.

 

* אני
מבינה משהו על ישו שלא הבנתי קודם: הוא ידע שלא יכול להיות שהקשר בין האדם
לאלוהים יעבור רק דרך הממסד הכוהני בבית המקדש. 
רק דרך היררכיות שונות ומשונות שהסתעפו להן מדור לדור. אנשים רוצים שידברו
אליהם בגובה העיניים וידברו אליהם באמת. אנשים רוצים להיות קיימים בזכות עצמם,
בזכות קיומם השברירי, הזמני, הבינוני.  הם
רוצים שיכירו ויכבדו אתה הקיום הזה. מה לי
ושושלות רבניות?  מה לאיזשהו אדם מודרני ושושלות רבניות? לא יותר משיש לבריטי בן זמננו עם בית המלוכה שלו. אני רואה בריכוז כל התשוקה הרוחנית והדתית בעולם שמייצג בית המקדש והכוהנים וההיררכיה שנוצרת, משהו שעומד בניגוד לנשמה שלי. 

 

לא מאלוהים אני מתרחקת אלא הדת שנותנת
אשליה ציבורית לדיאלוג עם האל (והתוקף לדיאלוג הפרטי, ההתגלותי, עם האל, עומד תחת התפקיד הציבורי שיש להתגלות). וזה בסתירה לחוויה שלי: העולם שלנו
ריק.  ועד שהשכינה לא תחזור,
הנבואה, המשיח וכל חבריהם (אם מאמצים טרמינולוגיה דתית) אין משמעות גדולה למעשי הפולחן
המדומים שלי ושל אחרים.  בסופו של דבר אני אדם אינדיבידואלי יותר מחברתי ופה דרכי ודרכו של
הרב נפרדו. הוא רואה את ההתרחשות מול אלוהים כהתרחשות של קבוצה מול האל.  ומטבע הדברים, הוא ורבנים אחרים רואים את גדולי ישראל (הן ההנהגה הרוחנית והן ההנהגה הפוליטית) כקרובים למוקד, הדוחפים
והמייצגים של התרחשות זו. אולי בגלל התקופה ואולי בגלל מי
שאני, ראיתי בסיפורו של המבט הבודד, היחיד, את מלוא המשמעות. אדם נולד לבד ומת
לבד.  אני רואה בצידי הדרכים הנטושות
מעט,  באור החיוור, בפרה גועה ממרחק, שם
אני רואה משמעות והזדמנות לדיאלוג עם האל.  

 

*הקשר עם אלוהים השתנה בשנים האחרונות, למדתי איך הוא מתקשר עם קבוצת העם היהודי, ועם קבוצות אחרות (אלו שהוזכרו בתנ"ך).  אבל הקשר שלי ושלו עמוק מאז היותי ילדה. אני שמחה על ההתנסות ביהדות, הלימוד, הקפיצה הגדולה שעשיתי. האהבה ביני לבין אלוהים והרוחניות שלי אינה תוצאה של דת זו או אחרת, גם לא שלי. 


* יש יותר משניתן לכתוב. יש אלמנטים של אמת. ולכן, ניתן להסתכל על ההתרחקות שלי בשני אופנים:  או שהבנתי שזה לא הולך לשום מקום. או שהבנתי שזה אמיתי מעל לכל מהלך, ובמילא, המהלך לא משנה את האמת. ואז אני מעדיפה להתרחק כדי להתקרב.  כך או כך, אני לא שם


 

 

I
don't kid myself. Life is very fragile, and success doesn't change that. If
anything, success makes it more fragile. Anything can change, without warning,
and that's why I try not to take any of what's appended too seriously. Money
was never a big motivation for me, except as a way to keep score. The real
excitement is playing the game. I don't spend a lot of time worrying about what
I should have done differently, or what's going to happen next. If you ask me
exactly what the deals I'm about to describe all add up to in the end, I'm not
sure I have a very good answer. Except that I've had a very good time making
them.

 

 

Donald Trump, the art of the deal
(1987)