תמיד התחושה הזו של אושר סמוי, אושר כה חזק שאני נאלצת לסכר בעצבות. אני
בת 31, היית מאמינה? הרומנטיקה המתוקה-מכאיבה כל כך של גילאי העשרים עברה. היא עברה בי כמו כוויה, שרפה הכול. נעוריי היו סבל, וכמה שהייתי יפה סבלתי עוד. זו
לא קביעה רומנטית אלא קביעת עובדה. התחלתי
לחיות בגיל 16 וחצי, כשהכרתי את א', בנזוגי הראשון והמיתולוגי. הקצתי, האהבה טפחה לי על הכתף. התפכחתי דרכה. אהבתי אותו כל כך שרציתי להיות הוא. הגענו יד ביד ליערות הנבכים של הנפש, יערות שחורים שהאדמה
הדיפה ריח עבה כל כך. נלכדתי שם באהבה ובעצים ובכוכבים שהציצו בין ענפיהם. צד אחד שלי מעולם לא יצא מהיערות הללו. צד אחד, בת 16 וחצי שנה, בתולה. אני
זוכרת את הפעם הראשונה, הבנתי הכול. פעם ראשונה שלי ושלו. ואני יזמתי. הוא היה נבוך
מהמחשבה על המעשה, קולו עדין ועיניו בורקות. ולמרות הכול, אני יודעת שזו הייתה טעות. ברגע
ששכבתי לצדו ידעתי שהמין יכלה הכול. כמו
הגעת המתיישבים הפורטוגזים לחופי האיים הקאריביים, ידיהם מגששות את החול הבתולי
הלבן, השמש הארוכה. תוך שנים ספורות כלתה
האוכלוסייה כולה, התהפכה לעבדות. הפכתי
לאישה. בכיתי אחרי הלילה הזה, , ידעתי
שהמין הוא השקר הגדול. שנאתי את השקר.
תמיד חיפשתי אמת. אהבנו כל כך עד שלא היה
טעם. לבסוף נישאנו.
הלאה, גיל 20. אחרי הפרידה שנמרחה עוד ועוד, יצאתי
לדרכי. כשלתי בדרך, חזרתי הביתה. הייתי
בעיר הגדולה, מתפוצצת מחשק. בת 20, רזה יפה ולא לחלוטין שפויה. בת 20 כבר אמרנו? שיאה
של התקופה הגרועה בחיי, שאפשר למנות בשנים 17-23 אבל באופן ספציפי שיאה בשנים 19-22. שנים איומות, סבל שלא פוסק, אימה, למה אני כאן? האם שכחו אותי ממשימה על מאדים? למה אני חיה, למה
הגברים האלה רוצים … ותל אביב מקום מוטעה
לנערה כזו. נאלצתי לחיות בעיר הגדולה.
בלילות הייתי מטיילת עם חברה או שתיים ומביטה בברים מבחוץ, רואה את העשן
מסתלסל, הגברים המבוגרים בני ה-30 ומשהו, עם השיער השמנוני, הקול הנמוך החזק. המבטים שלהם עלי, השנאה והתאווה מלופפות
יחד. הכול נשבר אל האהבה השנייה , אל
מ'.
כשנפגשנו הבנתי שהוא מכוער מתנשא וחסר
בטחון ואין סיכוי שיעניין אותי. הוא היה ג'ינג'י רזה ומנומש מעט, קולו דק.
בזתי לו והתייחסתי אליו בתערובת של סלידה ובוז. כשהתקשר שבוע אחרי כן עניתי באדישות. הנחתי שיבין את הרמז. והוא הבין. נשארנו באינטראקציה
מרוחקת, כשכל הזמן היה ברור שהוא קרפד ואני הנסיכה. שנה עברה. לא שמעתי ממנו ולא אכפת היה לי שלא
אשמע אף פעם. חברתי השמנמנה וטובת הלב, יצאה אתו לפגישה. הוא לא הגיע. כתב לה מייל
ארוך על משבר אקזיסטנציאלי. אחרי כמה חודשים שוב התכתבו וקבעו פגישה. הוא לא הגיע. היא הגיעה לביתי, בכתה. תמכתי בה כמה
שעות על שנהג בה באופן שכזה. ואז, משהו פלאי ארע.
כמו העביר הרוע הזו את עצמו אלי דרכה, דרך חברתי, והופיע לבוש ואלגנטי, שטן שבא למסיבת קוקטייל. בין לילה הפך מ' להיות האדם המושך הנחשק והחשוב
ביותר בחיי. בלילה התפתלתי על המיטה מתשוקה
שלא ידעתי שקיימת. נקרעתי פשוטו כמשמעו מתשוקה מינית הייתי מיוחמת, והוא לא ידע
בכלל או חשב באותו זמן על קיומי. התעוררתי
בחמש לפנות בוקר וכתבתי מכתב. פתחתי את לבי בפניו בכמה שורות והתחננתי שנפגש . הלכתי לישון שוב והתעוררתי בעשר וחצי
בבוקר. התקלחתי והתלבשתי. הכנתי את עצמי לאפשרות שלא יענה ואז אצטרך –
אולי – לשבת על יד ביתו ולהתפלל שיסכים לראות אותי. פתחתי
את תיבת המייל וראיתי מכתב ממנו. הוא אמר לי שאבוא ונדבר. כמעט בכיתי.
השלמתי את ההכנות ויצאתי. הייתי שלו בכל מובן אפשרי והוא אפילו לא נגע בי,
גם לא דבר אתי כמעט שנה. הייתי שלו בכל
מובן. מעולם לא נמשכתי כך מינית לגבר, בתשוקה כה מוחלטת. והוא היה בחור מכוער, רזה, ג'ינג'י,
לא נחשק במיוחד ולא מחוזר . אבל היה בו משהו מיוחד, ברק, ובטחון עצמי ואמונה
בדרכו. הייתי שלו. קרוב ליום הולדתי ה-21
נתתי לו את המתנה הגמורה, ההתמסרות. חזרנו לביתי אחרי שהלכנו לראות סרט. ירדתי לו, דבר שמעולם לא עשיתי עם גבר קודם. פעם
ראשונה ראיתי שמעשה פיזי יכול לבטא משהו רוחני.
ביום הולדתי הזמנתי כמה חברים לחגוג איתי במסעדה אסייתית. שעות ספורות לפני המאורע כתב לי במייל
שלא יוכל לבוא. הייתי המומה ועצובה. הלכתי
למסעדה עם החברים . יומיים אחרי כן נפגשנו והוא אמר לי שאי אפשר להמשיך. הייתי מרוסקת.
ובפעם שאחרי, כשחזר אלי ושוב נפרד הייתי מרוסקת כפליים. איכשהו, יום אחרי יום, עברו שישה חודשים, שמונה
חודשים. יום אחד קמתי בבוקר והרגשתי קצת פחות שבורה. הלב, חבוש פלסטר, סימן לי שאפשר להמשיך.
השנה
וחצי שבאו היו שנים לשרוד אותן. בגיל 22.5 נכנסתי סוף סוף למסלול אקדמי נחשק באונ'
העברית. פרק ירושלמי החל. שיאו, האפוקליפטי, עם אהבתי השלישית, המוחלטת, שהחלה לפני שמלאו לי 24.
חוויות חשקניות 