אני מרגישה רחוקה מאוד מעצמי. כמו צל שנופל על הכל, על העיר והמבנים, הפכתי למלאת כעס דרוך.  אני יודעת דברים ולעתים קרובות, קרובות מדי, הם קורים אחרי זמן מה. הרבה אחרי שאמרתי. רעיונות שלי שנוסחו ונכתבו בהיותי בת 18, הופיעו אח"כ למשל בספר השני של יובל נח הררי, ההסטוריה של המחר.  גם רעיונות שכתבתי ביומני בהיותי בת 22 נחשפו אח"כ דרך הוגים ידועים שונים, בעיקר ביהדות (למשל הרב קוק).   אבל מי מקשיב לי כבר?   אני לא רוצה להיות אמא ועם השנים התחושה הזו מתבררת.  אני לא רוצה לראות את עצמי משוכפלת, לא לראות ולטפח את הדור הבא שלי.  כנראה יש בלבי איזה באג שלא מאפשר להבין למה האנושות אובססיבית על הנוושא. את העניין הרגשי אני יכולה להבין: אהבה. אבל הרגשתי כבר אהבה עצומה בחיים.    אני לא חווה את העולם כמקום טוב 

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s