מה אפשר לעשות עם כל שברון הלב הזה?

 

 שבוע שלם חייתי בפנטזיה ארוטית.   יש
זעם על המפנטז ויש זעם של המפנטז.  אבל
באיזשהו מקום הייתי זורקת הכל כדי להיות עם אמן טוטאלי.
במהות, אישה לא רוצה להיות מובנת – אישה רוצה להיות נאהבת.  הוא לעולם לא יהיה בתוך הגוף שלי. האם השלמתי
עם זה?  

 

גם הפנטזיות הן צפויות, לא בעלות
חירות.  לאמן נשבר הלב כל כך הרבה, וזה לא משנה אם הוא אגומאניאק או נחמד. הוא
שבור לב.    ככל שמתבגרים מבינים כמה אנחנו
מוגבלים. באמנות יש יסוד אשלייתי חזק, האם זה מתאים לי? ברור שזה לא יהיה לתמיד,
ברור לי.  כי האמת לא נמצאת שם.  באמנות יש את יסוד האשליה, וזה חלק מהאמת. אבל
האמת המלאה מתבררת בחיבור בין האשליה למציאות. 
באהבה ארצית יש חיבור כזה, כי רק כשמחברים אשליה ומציאות מקבלים את האמת היותר
כללית. אני אסביר;  באשלייה יש
אמת שעוד לא התרחשה במרחב זמן. יש אמת 
שהיא רק תיאורטית.  אבל זו גם אמת,
סוג של. אי אפשר רק להכפיש אותה כי היא לא קרתה.    באמונה כיום יש יסוד אשלייתי חזק ויש יסוד
רפטטיבי של פולחן, שחזור של פעם.  אבל אם
האל לא יתגלה, אם לא תחזור הנבואה,  הדת
תמשיך להשען על ספורי מעשיות,  לצד אשליות
ופנטזיה. מי שלא מכבד פנטזיה לא באמת יבין את האמונה.  באמונה יש יסוד פנטסטי ולא מוסבר וכאוטי. אבל
הדת עבדה כי יש באמונה גם יסוד רציונאלי ומסדר ומוגדר. ריאליסטי. אבל זו הדת של
פעם,  הדת של היום עוד לא ממש התחילה. היא
בגדר סברה. אם לא תהיה חזרה של הנבואה, משיח, וכו בית מקדש שבו שורה השכינה, אם כל
זה לא יקרה אז הדת היא פיקציה.  חייב לבוא
גם החלק מלמעלה, חייבת להיות חזרה של האל. 
נראה לי שהרב לא היה מסכים למה שעכשיו אמרתי. הוא מאמין בהתגלות האל
דרך ההסטוריה. 

 

לייחל למשיח, לעולם הבא, לבית המקדש, לגוג ומגוג.  צריך את הדת כדי לתווך בין המוות לחיים.   אנשים דתיים
מאמינים בביאת המשיח כמו שאני מאמינה באהבה.  ואני מתפללת כל כך הרבה,
גם כשאני לא יודעת שאני מתפללת. אני מתפללת. כל פרידה ,כל לב שנשבר, כל זה גורם לי
להתפלל.  כשאני מתפללת, בין אם בבית כנסת
או בבית או בשינה או בכתיבת היומן, כשאני מתפללת אני מפנטזת שיש מישהו . אני מדמיינת שהוא אוהב אותי ואת כולם, אני מדמיינת שיש לו קשר לכל
מה שחוויתי ועשיתי וכל מה שאחווה ואעשה. זה דמיון, וזה נשאר רק בגדר דמיון כי אין
לי ולו יכולת להפגש בשום אופן.

 כשהייתי בת עשר הייתי לי פנטזיה חזקה וחוזרת, שאני אשתו של
אלוהים שהוא אוהב אותי ועומד לשאת אותי לאישה. הייתי מסתובבת בירושלים, בבית של סבתי,  ומפנטזת שאני אשתו של אלוהים. שאנחנו
מאורסים. חשבתי במונחים רומנטיים
(כמה שילדה בת 10 יכולה לחשוב), לא המיתוס של מריה והנצרות, לא שהוא יפרה אותי. פשוט שהוא יתחתן אתי, ומה כל זה יעשה לאנשים אחרים ומה זה אומר עלי ועליו.  ומצד אחד הביך אותי, מצד
שני זה בדיוק מה שרציתי.  הזוי למצוא את ההזיות של עצמך אצל בנאדם
אחר. לפעמים אני רואה מחשבות שלי אצל אנשים
ידועים.  לפעמים זה בדיוק המחשבה ולפעמים
זה נורא נורא קרוב.  

   הלב שלי נשאר שבור. הוא קצת התאחה אבל הוא שבור.  זו הסיבה האמתית, העמוקה,
שאני לא דתייה. לא אעמוד בערגה לשם. לייחל למשיח, לעולם הבא, לבית המקדש, לגוג ומגוג.  צריך את הדת כדי לתווך בין המוות לחיים. אבל אני נעה בין למעלה ולמטה.  לא אעמוד בצימאון ובערגה וכל הזמן לריק לריק לריק.  אני
לא אצליח לאהוב כל כך ולעמוד בפרידה. כי מה זה אהבת השם? זה אהבה אמא
ואבא וכל הגברים שאהבתי והחברות ועצמי ומוסיקה ופיסיקה ושינה ואוכל ו…הכל. איך
בכלל אפשר להתחיל לגשת לזה?  וכמובן, גם
ההפך.  אני מוצאת את עצמי, לעתים קרובות מדי, מתנחמת בשנאה.

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s