בנות רק יודעות לדבר על עצמן

למעשה אני כל מה שאתה בוחר .

     

יש שחושבים שאני מטורפת. הם מחפשים איזה רמז, משהו. חריצים על הזרוע, מסמכי אשפוז. אבקות. כדורים. עדות, כדי לעשות סדר בערימה. אבל אין .

יש שחושבים שאני חנונית. יושבת כל היום בחדר ולומדת. לא מבינה מהחיים שלה. תמימה כמו כפרייה פשוטה. מכורה לערוץ "ג'וניור", סטאר וורס, הארי פוטר, שר הטבעות, חולית. כל השיט הזה.

ואולי אני מתכנסת לתשובה. הטיולים לכותל. החיוורון. שאלות קיומיות. סרן קירקגור, ספרים על נצרות, בעזרת השם בסוף משפט. צניעות של בת גשרית .  לא, אנ'לא מאמינה . שימו אותי בחדר של רב נחמד משופע ילדים, עם עיניים נוצצות. ואני אוכל ואשיר אתם את שיר השבת, וברגע שנצא , פשוט אשים הכל מאחורי.

יש שחושבים שאני סובלת מתסביך אב. כל הגברים המבוגרים (אבל לא מדי. רודפת יופי אחרי הכל), הצורך בפטריארך ,פטרון שילטף את ראשי וינשק את לחיי. יקנה אוכל, ואם אפשר להוריד לטיול את הכלבה . אבל לא. לפחות, לא יותר מנשים שאינן סובלות כלל.

יש שחושבים שאני טורפת גברים. המבטים החשקניים. התשוקה, היצריות העצומה. הרגליים , מה שביניהן. אחח, מה שבין הרגליים. הבחורות הצעירות, לו רק ידעו מה יש להן שם , מספיק כוח לסתור לעולם, להסב לכיוון השני.

 וכמובן יש את ההם שמחווים ,זאתי א-מינית. מפחדת , תסביך זין או איך שלא קוראים. כשגבר חודר לגוף, הוא מחדיר את כל האגונצטריות שלו, החשיבות העצמית. כל הרע שעשה , לנשים, לעצמו. כל העצב , כל השמחה. הכל את מכילה.

 

 

אני צריכה לשנות את שמי לכאוס. כאוס זה שם יפה לילדה יפה.

 

ארץ השממה על יד הבריכה

אנשים, בעיקר בסיטואציות חברתיות, משעממים אותי נורא.  אני לא גאה בזה אבל זו המציאות שלי.  היום הוזמנתי למסיבת בריכה אצל חברים. היו שם מיני זוגות ועוד כל מיני אנשים, וחלק הביאו את ילדיהם הקטנים או תינוקות. היינו בבית פרטי ויפה עם בריכה תכולה והכל היה טוב, כולם דברו על גידול ילדים, על עבודה, על מזג האוירו ונסיעותיהם לחו"ל.  אולי אלו האנשים הספיציפיים האלה, אבל ככל שאנשים נורמטיביים יותר כך הם מרבים להתכנס ולדבר בבנאליות.  יש אנשים אחרים, נכון, אבל הם בד"כ לא נשואים או לא מגדלים ילדים או עושים משהו שונה. בשבת האחרון לעומת זאת נטלתי חלק בהתכנסות חברתית עם שומרי מסורת, כזו שכללה אירוח ושהייה בקבוץ באיזור קריית ארבע. היה יפה, קצת יותר רוחני, אבל גם די משעמם. כששרו את "יש לך כנפי נשרים" לרב קוק חשבתי להרדם. המילייה החברתי הוא מקום צפוי, נוקשה, צבוע מבחירה, וכולנו נאלצים להיות חלק מזה על מנת להתקדם.  פעם לא הבנתי, או שלא רציתי להבין.  עכשיו, שאני שטה בבטחה במים, עולה השאלה מה הטעם?  כמעט נרדמתי על אחת הספות.  אני נזכרת בפתיחת "הרחבת גבול המאבק" של וולבק, על מסיבת המשרד השנתית שהגיבור משתתף בה והצורה בה הוא צולף בלשונו בחבריו וחברותיו.  אני מניחה שהמרירות הזו היא מצטברת, תוצאה של יותר מדי מסיבות בריכה/ וואטאבר, שאנשם נדחפים להסתודד בהן.  נזכרתי בדבריו של אוסקר ויילד: " אל תדבר רע על החברה – רק מי שלא מצליח להכנס אליה עושה זאת".  יש בזה משהו.  ויש גם חלק קטן ומובחר של אנשים עם היכולת המדהימה ליצור חברה על פי ראות עיניהם, על פי רצונם. הם נכנסים לסיטואציה חברתית משעממת, כמו שהם נכנסים למיכל ובו חלקיקים נעים סטוכסטית אנה ואנה, ומזרימים בה זרם. לפתע יש טעם, והם עצמם המוצא של הזרם והתוצאה. הם יוצרים משהו חדש ממשהו חסר חיים. כזו היא לנה דל ריי. וכזה הוא, אם נאהב את זה או לא, דונאלד טראמפ. אני לא יודעת אם הוא ייבחר כמועמד המפלגה אבל הוא בהחלט עשה את המירוץ לנשיאות מעניין ומשעשע יותר. וזה הרבה מאד!  אז איזו סיטואציה חברתית מעניינת אותי ?  אולי זו שבה נתקל ד"ר הארפר, גיבור "עיניים עצומות לרווחה", כשהוא מגיע לטירה בפאתי העיר ורואה את טקסי המין והפולחן המקיימים שם כמה מהדמויות החזקות והידועות בחברה. זוהי סיטואציה מרתקת. היא תלושה מהמציאות, היא ראי מעוות של המציאות, אבל במובנים רבים היא מדוייקת וכנה יותר. 

.

( 18.9.15 )

.

.

.

.

power

 

טוב, התחלתי לכתוב משהו על מה שקרה בפאב ההוא באלנבי 40, יחסי כוחות והחלק בספרו של יובל נח הררי , "קצור תולדות האנושות", בו הוא מודה שאיננו מבינים היטב איך התפתחו יחסי הכוחות בין גברים ונשים לכךבכל התרבויות ובכל התקופות גברים שולטים במוקדי הכוח בצורה דומיננטית – ונשים לא.  אך למרבה הצער זה נמחק בטעות. בעסה.  ולנושא הבא: למה אני 'כמו בן' במלא תחומי חיים?  למשל, אני צריכה המון ספייס בזוגיות וצריכה להיות עם עצמי לפחות יומיים בשבוע. בנוסף, אני מוצאת פורנו משהו מחייה שלא בא על חשבון המיניות האמיתית אלא מוסיף. אני מסוגלת ונוטה להפריד בין מין ורגש רומנטי ואפילו חושבת שהפרדה כזו היא חיובית.   וגם, אני אוהבת כוח ורוצה להשיג כוח ועמדה בחיי.  כל אלו נושאים שחשובים לי בצורה משמעותית.  אני לא אומרת שאישה לא יכולה לרצות אותם, אבל קיים מתח בין הדברים הללו לנשיות.  אפשר לפתור את זה, אבל עבודה נדרשת.    פעם, כשהייתי בת 15, השתתפתי ב"סאמר סקול" באנגליה.  בשיעור שאלו אם אנחנו מרוצים מהמין שלנו: בנות מהיותן בנות, בנים מהיותם בנים.  כמעט כולם אמרו כן, אני אמרתי לא יודעת… אני מעריכה המון נשים. אבל, היה נראה לי מגניב להעביר את החיים במין השני.  חיי היו מאתגרים יותר, זה בטוח. גם קשים יותר, כי היו עושים לי פחות הנחות.  אבל מעניינים.  יש לי יכולת  לראות את העולם דרך המבט המושאל, הגברי.  ולכן לפעמים קשה לחזור למבט שלי.  לכן אני גם לא פמיניסטית ממש ולא מתעסקת בנושאים האלה, זה מבאס אותי. לחשוב שאני שייכת למין החלש, למין שמוקדי הכח בחברה מופקעים ממנו על דרך קבע, זו מחשבה מבאסת.  יש יוצאות מן הכלל אך הן רק מעידות על הכלל. מעניין, עוד לא חשבתי על עצמי כאם. ולא רואה את עצמי דוחפת עגלה בקרוב.  אולי בלי האמהות להיות אישה נדמה כמו כהשתייכות ל"צד החלש", אבל האמהות גורמת לזה להתהפך ולהבין שבעצם אצלינו הכוח?  

 

 

 

     

 

 

 

בשנות התשעים, שנות הזוהר שלי, הסדרה האהובה ביותר הייתה "תיקים באפלה".  הם היו שני סוכנים סקסיים בצורה בלתי רגילה שרדפו אחר תופעות על טבעיות ורשמי ביקורים של עב"מים – דיינה סקאלי ופוקס מאלדר (סקאלי קצת יותר, זה השיער הג'ינג'י). המוטו של מאלדר תמיד היה מודבק על הקיר במשרד הקטן והטחוב במרתפי הסוכנות:  I want to believe.   אני מוצאת את עצמי יותר ויותר מסכימה עם מאלדר.  אלא שהרצון מופנה לאלוהים, לאלוהים היהודי יותר נכון.  אני רוצה להאמין. וגם, אני רוצה לאהוב אותו.  לאחרונה, למרות המסורת והחגים והדלקת הנרות בשישי בערב, אני מרגישה מרחק מהאמונה והאהבה.  אחת הסיבות היא אולי שהפסקתי ללכת לשיעורים של הרב היקר לי.  הרגשתי אחרי חמש שנים שאני צריכה להיות עצמאית.  האם האמונה היא תוצאה של מערכת רטורית (מופלאה)?  האמונה צריכה לנבוע מעצמותיי ומחוויותי בעולם.  הייתה לי זכות ללמוד אצל הרב שהכי התאים לי בכל בחינה אפשרית.  אבל ההליכה עצמה התחילה מחוויה אחרת, מול אדם אחר שחטף את לבי ועשה בו כשלו, כמה שנים קודם. אז את מי אפגוש עכשיו? ואיך זה ישפיע?  אני משתדלת לקחת מכל אדם את מה שאני צריכה.  משתדלת גם לתת – ולא תמיד מצליחה.  אני רוצה לאהוב אבל מרגישה שחסר לי כוח חיים.  וזה מה שהיה באדם אותו אהבתי כל כך אז.  לא משנה כמה הוא פגע והכאיב בדרכו, הוא התפקע מכוח חיים. הוא היה כל כך חי, שיכל להכנס לכל חדר ולהעביר זרם חשמלי בלתי נראה בין כל האנשים, וגרם להם לרקוד על פי הקצב שלו. הוא היה חי כל כך, ואני הרגשתי, בגיל 23, זקנה ודהויה.  האם גם היום אני כך?  כן ולא. האמונה והלימודים שעברתי, גם הזוגיות, למדו אותי לחייב את החיים.  אז מה עם לחיות את החיים?