** מאוד נהנית מהספר The art of the deal  של דונאלד טרמפ. בלי קשר למה שאתם חושבים על דעותיו, הבנאדם יודע לספר סיפור, להצחיק ולמקד את האנרגיות במה שרץ לו בראש. והוא אפילו עזר לי במבחן הקבלה בעבודה החדשה שלי!   מקווה לפרסם בקרוב פוסט מפורט על מערכת הבחירות בארה"ב, המועמדים השונים (בעיקר בשדה הרפובליקאי) ועליית דונאלד טרמפ.  למה לדעתי יש לו סיכוי?  כדי לענות על זה צריך להתחיל לשים לב לפרטים. לעת עתה, הוא המועמד היחיד שהדיונים המוקדשים לו ברשתות התקשורת נפתחים בחיוך מצד כל המתדיינים. הוא גורם לאנשים רציניים לחייך! בפריים טיים!  וזה הרבה. מתי מעט מבינים את המשחק ויודעים איך להשתמש בזה לתועלתם. אדם שגורם לאנשים לצחוק הוא מועמד רציני.  דבר נוסף, הוא לא אדם נורמטיבי. אבל זה מעלה את סיכוייו, כי אנחנו מצויים בתקופה לא נורמלית.  ובפרט, ארצות הברית.  נכון שהיהודים האמריקאים (כמו הדודים שלי) הולכים להצביע באופן גורף לדמוקרטים ולהילארי קלינטון. למעשה, אם הייתי בארה"ב סביר שהייתי מצביעה לה בעצמי.  רגש הנוסטלגיה שהשם קלינטון מעביר הוא עז. ובכלל, זו אישה.   ובכל זאת אני לא בטוחה שזו הבחירה הנכונה לארה"ב.  נראה לגבי זה. 

 

לינק לספר 

 

נשים וכו

 

* ציירת שאני אוהבת ויצא לי אפילו לפגוש היא לאה ניקל.   אני לא מבינה באמנות יותר מדי, אבל מזהה תשוקה כשהיא נקרית בדרכי. ויש בציורים שלה הרבה תשוקה וכשרון.  בישראל יש לא מעט אמניות מאוד מז'וריות. בשירה, בספרות ובציור. רק במוסיקה (שאיננה זימרה) פחות.  אני חושבת שמה שהכתבה הארוכה, 5000 מילה, נסתה לומר בגמלוניות זה שנשים אמניות לא מצליחות להכנס למדפי הקטלוג של עולם האמנות. זה נכון לארץ וזה נכון לחו"ל. זה פחות נכון לדור הנשים הנוכחי, אמניות מיצג כמו מיכל נאמן או סיגלית לנדאו, שהן נורא חזקות ומקושרות. אבל אולי בעצם, גם להן. מי, חוץ מסנדי שרמן, אמנית מז'ורית וחזקה עד כדי כך? 

 

* מאותה סיבה שנשים מאכלסות באחוזים גבוהים את חוגי השמאל הרדיקלי, בארץ ובעולם, נשים לא כ"כ מספרות בדיחות וצחוקים בפומבי. מעט מאוד. ומהי אותה סיבה?  כי הן לא מרגישות בנוח בעולם.  העולם כולל את הבית ואת הרחוב, את הפרטי והמשפחתי, ואת הציבורי והתקשורתי.  כל זה הוא העולם, אבל כשהוא מכיל גברים ונשים יחד, איננו נחווה אצל שניהם,הגבר והאישה, כ'בית' באותה מידה. בית במובן של נוחות מלאה, בטחון וסמכות.  לדעת ש-זה שלי. שלי, שייך לי, בסמכותי. ולא בזכות בעלי/ אבי/הבוס שלי/ אחי וכן הלאה.  נשים לא חשות סמכות ביחס לרחובות, לכסף, למדיה, לגיאוגרפיה, למערכות הרכבת התחתית, ליעילות המכשירים, לתכנון המערכתי – למרות שכל אלו מרכיבים את עולמן. הן לא חשות סמכות אמתית, נשמתית, כלפי תחומים רבים במציאות ולצד זה, הפקיעו מעליהן סמכויות רבות במציאות.  ולא רק בתחומים הללו, אלא גם בתחומים בהם נשים רצו להרגיש בבית (אמנות למשל). רצו ולא עלה בידן. כך היה שנים, רק לאחרונה הדברים מתחילים להראות שנוי. 

 

*  אפילו יובל נוח הררי הודה בספרו, "קצור תולדות האנושות", כשדן בפער בין המינים הנשמר בכל החברות ובכל התקופות (כאשר הגברים הם המין השולט), שאין הסבר אמיתי.  נשים אינדבדואליות שהצליחו בזכות כשרון עצום, מזל, וקשרים נכונים? כן מצליחות.  אבל התופעה של ציבור גדול ומובחן, 51%, שמאכלס את העולם ואילו העולם לא לגמרי מאכלס אותו, לזה אין הסבר.

 

* הפעם היחידה שנתקלתי בהתייחסות עמוקה לנושא היה בכתבי האדמו"ר הזקן, מייסד שושלת חב"ד, רבי שניאור זלמן מליאדי, שהניח את אחת מאבני הדרך החשובות בהתפתחות מעמד האשה ביהדות. רעיונותיו היו מבוססים על קבלת האר"י שקדמה לו, אבל האופן בו התנסח מאפשר לראות אותו  כמייסד של מעין 'פמיניזם דקדושה' – גרסה תורנית מתוקנת יותר (לתפיסתו) של מהפכת הפמיניזם, המבקשת להצמיח את הנשיות היהודית מתוך חיבור לתא המשפחתי.  בקצרה, הוא מתבונן בשבע הברכות לנישואין, וביתר דיוק בשתיים האחרונות. הברכה השישית מסתיימת ב "מסתיימת במלים "משמח חתן וכלה".  ואילו הברכה השביעית מסתיימת ב" "משמח חתן עם הכלה".  לדידו, וו החיבור מרמזת על כך שהאישה לאורך רוב ההסטוריה הייתה מקבלת שפע רוחני מהגבר, בעלה (שממנו נגזרת גם הסמכות ומקומה בעולם). לעומת זאת, הברכה השביעית מתפרשת כ"באמצעות", ואז השפע עובר קודם כל מהנשיות, מהאישה אל הגבר, בעלה. כך שהאישה כמשפיעה תעמוד מעליו. מצב זה הוא השתלשלות מאוחרת של מאורעות הסטוריים שהחלו בתנועה הפמיניסטית ויש לקוות שימשיכו להבשיל. 

 

שאלות

 

בסופו של דבר רוב האנשים מתמודדים עם אותה שאלה כל חייהם. החיים הם שאלה, אך האם המוות זו תשובה?  קראתי לאחרונה את חנוך לוין.  משהו כואב לו ולא מרפה. ולא מדברת על הכשרון הטכני, כשרון עצום שכמובן נחן בו. אני מדברת על הנשמה.  את המהלך הדיאלקטי, האנטי, זיהיתי מיד: הוא חרד מהמוות בצורה גמורה, ולא מצליח לחייב את החיים בלעדיו. אז לאן הוא מוביל? לחיות כמו כבשה, המלחכת עשב באחו, ורוצה לחיות ולפעול, בלי אמונה או אידיאלים או משהו שאפשר לדבר עליו?  

 אני מרבה לדבר על אהבה, אך כמה שנים עברו מאז הרגשתי אהבה אמתית? ואולי זה מה שמאפשר לדבר, להבין. והייתי רוצה להבין למה אינני רוצה ממש להיות אם, בשעה שתשעים ותשע אחוז מהנשים בעולם רוצות ועסוקות בזה.  אין לי אנטי, אין אידיאולוגיה. אני פשוט לא מרגישה רצון, לא מרגישה שזה בשבילי.  אולי אני לא מספיק אוהבת את החיים, את עצמי, אולי בן זוגי? אולי. אבל אני מרגישה שיש בי חלקים יצירתיים, יצריים, אחרים. והם ממלאים אותי לפעמים. וכשאני מצליחה ללכת במהלך יצירתי שיש בו גם חוקיות ומגע באמת,  זה כל כך חזק.   נכון, אלו אמירות שרק אדם מאוד מאוד מצליח, שתופס מקום כ"כ מרכזי בתחום בו הוא עוסק, יכול לומר בלי להשמע יומרני ופתטי. אדם כמו ניוטון, ששנה את מהלך ההסטוריה. אדם כמו הרבי מילובביץ' , או אפילו אינטלקטואלית כמו איין ראנד או מדענית דגולה כמו הפיסיקאית אמי נתר.  ואני לא בטוחה שכל האנשים האלה בחרו לא להביא ילדים (חלקם לא הקים משפחה). כנראה שזה פשוט מה שקרה.  

 תכלית האדם היא ליצור לצד היצירה הטבעית, שהיא החיים. להביא חיים. האם אני באמת ובתמים אוהבת את החיים?   נראה לי שרוב הנשים לא חושבות מחשבות כאלו, הן פשוט מתעגלות והרות. או שהן נאבקות להתעגל להריון.  בקצרה, הריון תופס את חייהן. וזהו. הן לא עסוקות בניתוח מסובך. אני לא מצליחה להתחבר לתופעה הזו, הריון, זה לא בשבילי.  וגם התוצאות לאורך השנים. לא החודשים הראשונים, או השנים הראשונות, המאלצים לעשות שנוי מוחלט בכל אורחות חיי ולמעשה לוותר לוותר ולוותר. זה באמת לא זה. אם הייתי רוצה להיות אמא, כמו שפעם רציתי בקרבתו של מישהו, ורציתי לעשות משהו, אז הייתי מוצאת דרך וכנראה מצליחה. אין לי בעיה לאהוב ולתת בשפע.  הרצון אינו. הוא נפקד.  כשמדברים אתי על נשים בהריון ועל אמהות, או כששואלים בחטף על הנושא, אני לא מרגישה רתיעה. כאילו קראו בשם וזהו לא שמי. כמו שאינני מגיבה, מנטאלית, לקריאה בשמו של אדם אחר, כך אני לא מגיבה לנושא הזה.   

 

 

קריאה מומלצת, לזמנים אלו:  the atlantic – What ISIS Really Wants

 

כמו בינואר האחרון, גם עכשיו עומד בן זוגי לפני נסיעה לצרפת, לביקור קרובי משפחה. חלק גרים באיזור פריס, חלק בדרום מערב המדינה.  התלבטתי רבות  אם להצטרף, אפילו היה לי כרטיס. אבל החלטתי שלא (בגלל העבודה החדשה).  אני מניחה שתהיה אוירה קשה בביקור הזה. צרפת נמצאת במצב של סגירת פער; פער בין המציאות לצורת חשיבה.    פער בין הפוליטיקאים, האליטות, לבין העם הצרפתי שכבר יודע מה שהפוליטיקלי קורקט מעכב לומר: הרב תרבותיות של 30 השנים האחרונות מפרקת את צרפת, ואין דרך להמנע מהמאבק בתוצאותיו.   בתחילת 2017 מתוכננות בחירות במדינה, והשאלה הגדולה הנשאלת היא האם מארי לה פן תצליח לתרגם את כל זה לטובת עלייה לשלטון?

 לפני כמה שעות רואיין בכיר בסוכנות הביון הצרפתית על הפיגועים אמש. הוא אמר, שהיחידים שיודעים להתמודד עם זה נכון הם הישראלים. הכתב מיהר להזיז את הראיון לנושא אחר.  האם יוכנסו טנקים לשכונות העוני בפרברים?  כנראה שלא. לפחות לא על ידי פרנסואה הולנד, הנשיא הנוכחי. אבל באיזשהו שלב זה יקרה, פשוט לא תהיה להם ברירה.  

לפני יום נרצחו על יד הישוב עתניאל, באיזור הר חברון, שני ישראלים שנסעו לחגוג שבת חתן ביישוב מיתר.  לפני כחודש הוזמנתי להתארח יחד עם חברים ביישוב מעלה חבר באיזור הר חברון.   היה קצת לפני ראש השנה, נסענו איזה 11 אנשים. בדרך עצרנו לבקר במערת המכפלה. האמת? לא רציתי ללכת לשם. אבל עברנו, זה היה יום שישי והכל נגמר מהר. הכל היה רגוע והכל היה כ"כ מתוח.  היה ברור שהשקט מדומה.  ולכן מה שקרה אתמול כאב לי כל כך לשמוע. כשהתברר שהנסיעה ל'שטחים' לוקחת כחצי שעה , התחלתי לראות את המונח הזה אחרת. באופן אישי לא אלך לבנות את ביתי בהר חברון. אבל לחשוב שיש הבדל גדול בין הבית שלי לשלהם ? זו פיקציה שלא תעמוד במבחן המציאות, פיקציה שלא מגינה אפילו על המדמיינים. 

 אני מנסה להמנע מאופן ההתבוננות ה'משיחי' שמעודדים רבני הציונות הדתית בארץ, אינני שותפה לתפיסות עולמם. אך לפעמים אין ברירה אלא לבחון אותה.  כן, זו מלחמת דת בלב המאה ה-21.   וישראל היא שוב שחקן עייף שמעלים בעל כרחו שוב ושוב לבמה, בתפקיד הראשי, למרות שהוא מתנגד.  עד ששאר השחקנים יתעוררו לראות שהוא מקבל הרבה יותר שורות, על חשבונם, וישאפו לסגור חשבונות. בלי להישמע משיחית,  מה שהולך באירופה הוא רק סקיצות לדבר האמיתי. יש לו בטוי רוחני ויש לו בטוי מעשי; העיקר להיות מאוחדים ומוכנים. 

 

מזוודה

 

קראתי היום לראשונה מחזה
של חנוך לוין.  קראתי שניים בעצם.  יש לו כשרון עצום, אבל למרבה הצער הנשמה נמצאת בפער מהכישרון הטכני. לפעמים זה קורה אצל יוצרים מובילים.  היכולת כה גבוהה שנלכדים בה.  אבל יכולת זה כמו מכשיר בסופו של דבר.  חשוב שתהיה הנשמה הגבוהה שמובילה את המכשיר. 

הוא כותב דברים
שידועים מב' רגשית לי זמן רב.  הוא מפחד כל כך מהמוות, אבל למה בעצם?  הוא לכוד, לא רוצה להתקדם מעבר
לפחד. משתמש באלימות ופרובוקציות כדי לשכח את הפחד. אבל מה הוא אוהב בחיים ? הייתי שמחה שהיה מחייב חיים ולא רק נזהר מהמוות. אולי אני
מתמודדת עם הפחד בכך שאני מחבקת את המוות.  כן, אני במקום אחר מבחינת הנשמה שלי. אני מאמינה שאהבה היא הערך הכי גבוה, ושצריך להגיע לאמונה כהרחבה של אהבה.  יובל נח הררי כתב דבר מדהים בספר שלו, הוא כתב שעד היום הדתות ינקו את הערך שלהן מהמוות, מהפחד שיש לאנשים למות.  הוא כתב שהאדם מנסה עכשיו בכל כוחו לנצח את הזקנה והמוות.  דברים מוזרים אבל מרגשים.  אני מבינה שבעקיפין נח הררי מאמין בכניסה לעולם הבא? עולם בו הנשמה נצחית.  אני דווקא לא כל כך רוצה את הנצח.  לא באופן כזה על כל פנים.  המזוודה שלי מוכנה, ארוזה, נצבת בפינת החדר.

 

 

   
  

 

 

אני במצב מוזר;  לא תלויה באף אחד, לא זקוקה למחייתי לאף אחד. עצמאות היא תחושה מורכבת מפני שהיא גם מנתקת ומייתרת קשרים שפעם יצרת. היחס שלי לכסף ועבודה נשאר כשהיה: חשוב להתפרנס, חשוב לשלם חשבונות ולהיות מסוגלים לקנות מה שרוצים. מעבר לזה, אינני רואה בכסף משהו מיוחד. הקרבתי במודע את רוב שנות העשרים לחיי, השנים הכי יפות, כדי לבנות את עצמי אקדמית ולאפשר לעצמי יותר מבחינה כלכלית ומקצועית. ידעתי מה אני עושה.  מלבד זה, ופה עניין של מזל,  עקב נסיבות חיי והמשפחה הקטנה ממנה הגעתי,  אני לא אצטרך לדאוג לנושא של השגת דירה/ דירות.  לצד כל זה,  מוזרה היא התחושה של חוסר רצון/ עניין בהבאת ילדים. הייתי מצפה שזה יהיה להפך,  שארצה בכך. כי הרי מבחינה כלכלית עקרונית זה אפשרי. אז למה לא? אבל אין בי כעת רצון כזה.  חיכיתי שיופיע, חיכיתי באיזשהו מקום שישתלט עלי כמו שהוא משתלט על נשים אחרות.  אבל זה לא קרה בעבר ולא קורה גם עכשיו.  

 

הרחקה

 

שני דברים מעניינים קרו לי בכתיבה: אחד, התחלתי לכתוב פרוזה באמת. שתיים, התחלתי להבין בדיוק מתי אני כותבת באמת (ומתי לא).   לאדם לא מיומן  קשה להבחין בין המצבים והוא שופך את מילותיו על הדף.  מי שמסוג לייצר כתיבה, יודע.  זה מזכיר לי את תקופת לימודיי באונ' העברית, כשהייתי צריכה להתמודד עם תרגילים קשים. אני זוכרת את הדרכים השונות שהרצתי ולא הובילו לפתרון. ואני זוכרת את התחושה כשהלכתי בנתיב המחשבתי שכן הוביל. תחושה אחרת, חדה ומשונה, במפגש עם האמת (אפילו תהיה זו אמת קטנה).

לפעמים זה מתסכל, המצב, ואפילו יכול לקחת שבועות.  זה מעצבן.  אבל היכולת להבחין היא חשובה יותר.  מתי אני מצליחה?  כשיש לי שליטה מוחלטת בסיטואציה מבחינה רגשית ורצונית.   כשמתקיים שילוב מוזר, מדוד, בין מעורבות מוחלטת מחד, ועמדת ניתוק מאידך.  הקירבה או המעורבות נובעת מתחושת וודאות, מגע עם האמת. הניתוק נובע מתחושת האי ידיעה והבנה שהאמת הינה חלקית. הניתוק מאפשר חירות . אבל זה אפשרי רק כשאודה בבורותי. כשאצליח להיות צנועה דיו. היהדות, כפי שאני חווה אותה, הינה רוחניות מחברת.  כתיבה זו הליכה בכיוון המנוגד; בעצם, היא אמנות ההרחקה.  

 

מעגל

 

הקשבתי להרצאה יפהפייה של הרב על גלוי פנים אל פנים עם האלוהים.  היא נתנה לפני כחודש וחצי, לקראת הושענא רבה.   הוא חתם אותה בדימוי על מעגל שהסעיר אותי. הוא הסעיר אותי מפני שאני בעצמי השתמשתי בו בעבר בקטע שכתבתי, יד.  אינני יודעת מדוע הגיע לי הדמוי המסויים הזה, אבל הוא נכון.  דובר בו על התנועה במעגל בחגיגות הושענא רבה – היום האחרון של חג הסוכות, כשהחוגגים מקיפים שבע פעמים במעגל את המזבח.  תוך כדי התנועה במעגל אדם רואה את חברו מביט בו, אך מבין שלשניהם נקודות מבט מנוגדות. ובכל זאת, בעוד כמה רגעים, הם יתחלפו ויעמדו זה במקומו של זה. כולם מסתכלים זה בפני זה, שמחים, אך לא מפסיקים מהתנועה ולא נוגעים במרכז המעגל.  

 

 אני מרגישה קרובה לאל בנשמתי, הוא מקרב אותי יותר כשהוא רוצה. מקרב דרך רעיונות, פזרי רעיונות ויצירות שהוא מזכה אותי לכתוב. הוא מזכה אותי דרך אנשים ומצבים – על פניהם שונים מאוד – שאני מכירה ונמצאת ביניהם. הוא מקרב דרך המעשים הטובים שאני משתדלת לעשות בהיסח, כביכל באקראי. האל נתן לי להרגיש אהבה מוחלטת כל כך שהבנתי שהיא לא שייכת רק לאדם מסויים אלא חייבת לעבור לממד הכלל.  וזה קשה, נכון. אבל אלו החיים. ואולי מביך לומר את זה מול העולם האדיש, המכאני, המוזר והלא פשוט שלנו, אבל אני אוהבת ומכבדת את האנשים והמרחבים שברא. לבי מלא אהבה.

 

לכן אני מבינה עכשיו יותר את מה שבוב דילן אמר:

I find the religiosity and philosophy in the music. I don't find it anywhere else. Songs like "Let Me Rest on a Peaceful Mountain" or "I Saw the Light"—that's my religion. I don't adhere to rabbis, preachers, evangelists, all of that. I've learned more from the songs than I've learned from any of this kind of entity. The songs are my lexicon. I believe the songs

 

מזל תאומים ודגים הם המזל המתחלף הפותח והמסיים בהתאמה.  הם מבינים שכל העולם נובע מהאני.  הם חווים את המצב בו עמד העולם בראשיתו – כל העולם היה האדם הראשון.  האדם הראשון היה כל העולם.  רבנים, דתות, הם חשובים ומבחינים. מזל גדול שיש אותם. אבל הם לא לב העניין.   אני מרגישה שכל סוגי הרוחניות, לא רק שיש להם מקום אלא, הם נחוצים מאוד. ואני חייבת שהם יעברו בי. 

 

אני רוצה להקדיש את הפוסט לאישה יקרה  שהייתה לי זכות להכיר מאז היותי בת 9, ונפטרה ממחלה לפני כשלושה שבועות: הרבנית האני מכלס. 

היא נולדה בניו יורק,  שם הכירה את בעלה מרדכי. שניהם עלו לארץ בצעירותם והקימו משפחה מפוארת  (14 ילדות וילדים, רובם בוגרים ובעלי משפחות בעצמם). והיה להם מנהג בלתי נתפס כמעט של הכנסת אורחים; כל אדם שהיה מעוניין להכנס ולאכול ולשהות אצלם. כל אדם. כל סוג אנושי פחות או יותר עברו אצלם והתארחו.  יש להם שתי תאומות זהות שהן בדיוק בגיל שלי. כשהיינו ילדות שחקנו יחד בגומי, היום שתיהן נשואות ואמהות לילדים.  לא זכורה לי פעם אחת שלא שרתה שמחה גדולה בבית הזה, אכילה שמחה ושירה. עשרות אנשים, עשרות. וילדיהם היו מסתובבים ומשרתים את האורחים עם מגשי אוכל.  מעל עשרים שנה שהאנשים האלו עשו בשביל אחרים ושמחו אותם.   זכיתי להכיר את האישה הזו, האני מכלס. וגם בזכות זו יכולתי, מאוחר יותר, לעמוד בגבורה בנסיונות שהחיים מזמנים ולזקוף את ראשי.  ואני מודה על כך.  

 

רבין

יש אנשים שממלאים את תפקידם על בימת ההסטוריה בבואם. ויש, בלכתם. בהרבה מובנים, רבין שייך לקבוצה השנייה.   אחרי 20 שנה צריך להגיד את זה.  רבין היה אדם גדול מאוד, אבל מותו גדול ממנו. הוא המשיך לחיות אתנו, לשחק תפקיד, אחרי שכבר לא היה.  מאז התחילו להתברר הקווים ההסטוריים של ישראל המודרנית. חלקם לפני שעלה רבין לשלטון. חלקם, אחרי שירד.  הימין לא רק צדק ביחס לתהליך אוסלו אלא צדק להחריד. התברר שישראל איננה דמוקרטיה מערבית. ישראל היא ישות שבטית במהותה, מחורצת ברמות הכנסה, אזורים גיאורפיים, עדות, ורמת דתיות.  לא רק שבנימין נתניהו עלה לשלטון אחרי רצח רבין, הוא עלה לשלטון חזק ומבוצר שאין לו תקדים מאז ימי בן גוריון.  הרצח הוא נתעב ועכור, אבל התוצאות שלו ברורות וצלולות.  האם רבין היה משלים את תהליך אוסלו לולא היה הרצח? האם היה מפסיד בבחירות?  אין לדעת.  אולי הייתה מתחילה התקוממות אזרחית לפני.  אולי, אם היה שוב זוכה, אחרי.  ההסטוריה מתקדמת בהרבה מקריות, אבל אי אפשר לקבוע שהמקריות הזו מקרית.  אחרי הכל, היא משרטטת משמעות.   אקט אלים (ומזעזע) כמו רצח של ראש ממשלה, ולא סתם אלא רמטכ"ל נערץ ודגול, שופע קסם אישי, נפיל של אחד או שניים לדור, מייצר את ההווה של מדינת ישראל.  מפקיע את השלטון מידיהן של האליטות האשכנזיות-חילוניות- שמאלניות. כן, רצח רבין הוא רצח פוליטי שתפקידו הפקעת סמכויות פוליטיות מקבוצה מסויימת והעברתן לקבוצה אחרת.  הרצח הזה הוא לא נקודה צדית מוזרה שקרתה בשולי ההסטוריה של מדינת ישראל. הרצח הוא רצח פוליטי של בן לקבוצה מסויימת, דתי לאומי, מזרחי, ימני, את מנהיג הקבוצה השלטת.  ואכן, בסופו של דבר הרצח מביא לפקעת הכוח (פוליטית אבל לא כלכלית בשלב זה).  מדוע לא מדברים על זה? כי עם ישראל רוצה לחשוב על עצמו כאחד. וזה נכון.  רציחות מזעזעות יש גם בתוך המשפחה, בין אחים שנצים על ירושה, על תשומת לב ועל מה לא. בעיקר על כח. למרות זאת אחדות המשפחה היא מעל לכל. אחדות עם ישראל היא מעל לכל זה.  אבל חשוב לא לטשטש ולא לומר דבר שקר ולא לבלבל בשכל. בלי רצח רבין יתכן שלא היה מתאפשרת 20 שנה מאוחר יותר, המהפכה התרבותית של עדות המזרח וספרד, זקיפות הקומה של דתיים ומסורתיים, ובעלי תשובה שונים, באופן שמתקיים היום. זאת מפני שרבין היה מנהיג אמיתי, כזה שכולם כבדו. לא הסכימו, אבל כבדו. 

 

פעמים רבות במד"ב נבחן האופן בו טכנולוגיה משפיעה, משנה (ובעיקר מאיימת) על דרכי החיים של בני האדם.  לפעמים, בכתיבת מד"ב נעלה,  נבחנת הטכנולוגיה כאיום אפשרי על מה שנותן משמעות לחיים – ביצירות כמו "בלייד ראנר", "1984" וגם הסרט מטריקס.   ביצירות אחרות כמו "המשחק של אנדר", נבנה עולם אפשרי, כמעין עבדה, ובה נטיות אנושיות נמתחות לקיצון יחד עם הטכנולוגיה.  בדרך כלל האורגניות של החיים עומדת בפני מאבק כלשהו עם משהו שרוצה לנתץ אותה או לשעבד אותה.   מה שחסר לי לפעמים ביצירות כאלה, שכמעט כולן נכתבות על ידי אותו פרופיל אנושי, הוא מקום מרכזי לאנושיות עצמה המאויימת כביכל. כוונתי, מקום ליומיומי דרכו מתגלה בעצם הרוח האנושית.  הורים לילדים קטנים, מורים וסיטואציות חינוכיות בבית ספר, קניות בסופרמרקט, אופנה, מוסיקת פופ וכן הלאה.  החיים כלומר. הדבר עצמו אותו הטכנולוגיה תשרת.