* ציירת שאני אוהבת ויצא לי אפילו לפגוש היא לאה ניקל. אני לא מבינה באמנות יותר מדי, אבל מזהה תשוקה כשהיא נקרית בדרכי. ויש בציורים שלה הרבה תשוקה וכשרון. בישראל יש לא מעט אמניות מאוד מז'וריות. בשירה, בספרות ובציור. רק במוסיקה (שאיננה זימרה) פחות. אני חושבת שמה שהכתבה הארוכה, 5000 מילה, נסתה לומר בגמלוניות זה שנשים אמניות לא מצליחות להכנס למדפי הקטלוג של עולם האמנות. זה נכון לארץ וזה נכון לחו"ל. זה פחות נכון לדור הנשים הנוכחי, אמניות מיצג כמו מיכל נאמן או סיגלית לנדאו, שהן נורא חזקות ומקושרות. אבל אולי בעצם, גם להן. מי, חוץ מסנדי שרמן, אמנית מז'ורית וחזקה עד כדי כך?
* מאותה סיבה שנשים מאכלסות באחוזים גבוהים את חוגי השמאל הרדיקלי, בארץ ובעולם, נשים לא כ"כ מספרות בדיחות וצחוקים בפומבי. מעט מאוד. ומהי אותה סיבה? כי הן לא מרגישות בנוח בעולם. העולם כולל את הבית ואת הרחוב, את הפרטי והמשפחתי, ואת הציבורי והתקשורתי. כל זה הוא העולם, אבל כשהוא מכיל גברים ונשים יחד, איננו נחווה אצל שניהם,הגבר והאישה, כ'בית' באותה מידה. בית במובן של נוחות מלאה, בטחון וסמכות. לדעת ש-זה שלי. שלי, שייך לי, בסמכותי. ולא בזכות בעלי/ אבי/הבוס שלי/ אחי וכן הלאה. נשים לא חשות סמכות ביחס לרחובות, לכסף, למדיה, לגיאוגרפיה, למערכות הרכבת התחתית, ליעילות המכשירים, לתכנון המערכתי – למרות שכל אלו מרכיבים את עולמן. הן לא חשות סמכות אמתית, נשמתית, כלפי תחומים רבים במציאות ולצד זה, הפקיעו מעליהן סמכויות רבות במציאות. ולא רק בתחומים הללו, אלא גם בתחומים בהם נשים רצו להרגיש בבית (אמנות למשל). רצו ולא עלה בידן. כך היה שנים, רק לאחרונה הדברים מתחילים להראות שנוי.
* אפילו יובל נוח הררי הודה בספרו, "קצור תולדות האנושות", כשדן בפער בין המינים הנשמר בכל החברות ובכל התקופות (כאשר הגברים הם המין השולט), שאין הסבר אמיתי. נשים אינדבדואליות שהצליחו בזכות כשרון עצום, מזל, וקשרים נכונים? כן מצליחות. אבל התופעה של ציבור גדול ומובחן, 51%, שמאכלס את העולם ואילו העולם לא לגמרי מאכלס אותו, לזה אין הסבר.
* הפעם היחידה שנתקלתי בהתייחסות עמוקה לנושא היה בכתבי האדמו"ר הזקן, מייסד שושלת חב"ד, רבי שניאור זלמן מליאדי, שהניח את אחת מאבני הדרך החשובות בהתפתחות מעמד האשה ביהדות. רעיונותיו היו מבוססים על קבלת האר"י שקדמה לו, אבל האופן בו התנסח מאפשר לראות אותו כמייסד של מעין 'פמיניזם דקדושה' – גרסה תורנית מתוקנת יותר (לתפיסתו) של מהפכת הפמיניזם, המבקשת להצמיח את הנשיות היהודית מתוך חיבור לתא המשפחתי. בקצרה, הוא מתבונן בשבע הברכות לנישואין, וביתר דיוק בשתיים האחרונות. הברכה השישית מסתיימת ב "מסתיימת במלים "משמח חתן וכלה". ואילו הברכה השביעית מסתיימת ב" "משמח חתן עם הכלה". לדידו, וו החיבור מרמזת על כך שהאישה לאורך רוב ההסטוריה הייתה מקבלת שפע רוחני מהגבר, בעלה (שממנו נגזרת גם הסמכות ומקומה בעולם). לעומת זאת, הברכה השביעית מתפרשת כ"באמצעות", ואז השפע עובר קודם כל מהנשיות, מהאישה אל הגבר, בעלה. כך שהאישה כמשפיעה תעמוד מעליו. מצב זה הוא השתלשלות מאוחרת של מאורעות הסטוריים שהחלו בתנועה הפמיניסטית ויש לקוות שימשיכו להבשיל.